אישה מטיילת לבד

פעם אמרה לי אחותי הקטנה שהכי מתאים לו היו קוראים לי במקום אילנה איילת, כשמו של אותו ספר ילדים, "איילת המטיילת". וזה נכון, כילדה תמיד חלמתי על נסיעות. בתקופת הילדות כמעט שלא יצאנו את ירושלים. אולי אז התפתח אצלי יצר הנדודים שכשגדלתי האיץ בי לצאת לדרכים, לחפש, לנסוע, לטייל, לראות את העולם הגדול.

כשהבחוץ קורא לי אני בשמחה נענית לקריאה ויוצאת.

הפעם הראשונה שיצאתי את גבולות ישראל היתה באלף הקודם, מאי 1988, בגיל 21 הפלגתי על אונייה מנמל חיפה לפיראוס. מיוון הקייצית התחלתי במסע התרמילאי הראשון שלי ברחבי היבשת, "הטיול שאחרי הצבא", טיול שהסתיים כעבור שמונה חודשים בלונדון החורפית. עם כרטיס רכבות פתוח לחודשיים נסעתי לאורכה ולרוחבה של אירופה, מעיר בירה לעיר בירה. זכיתי להגיע לפיורדים בנורבגיה ולקיים בחלקו את הביטוי "לראות פיורד ולמות" שליווה אותי לאורך השירות הצבאי…

במסע הראשון שלי לבד בדרכים התוודעתי לראשונה לכוח העצום שיש לי כבחורה שמטיילת לבד, להתמודדות עם הבדידות לצד עצמאות מוחלטת בקבלת החלטות.

"איך זה שכוכב אחד לבד מעז, איך הוא מעז, למען השם"
העזתי וראיתי כי טוב. זה היה הפתיח.

עם סיום התואר בבצלאל טסתי למזרח הרחוק, "הטיול שאחרי התואר". תאילנד, הודו, נפאל. בעיקר הודו, תרמילאית צעירה, בת 26, אחרי סיום הלימודים, לא יודעת עדיין מה תעשה כשתהיה גדולה, משייטת לאורכה ולרוחבה של תת היבשת העצומה והמופלאה הזו. עם השאלות הפתוחות בנוגע לעתידי הלא ידוע היגעתי אל הלא נודע והתמסרתי לו ברצון.

אוקטובר 1994, חוזרת הביתה לאחר 13 חודשים בהודו. תקופה בה חייתי את הרגע. בה בחרתי בכל יום מחדש לאן אסע, מה אעשה. חייתי במה שכיניתי "תודעה של חופש (כמעט) מוחלט". חשתי את מושג החופש בכל תא בגופי. תחושה שכל הדרכים פתוחות בפני, שהכל אפשרי.
מאז, היו נסיעות רבות ליעדים קרובים ורחוקים.

נסיעה לארץ זרה מעלה הרבה פחדים, מה יהיה, איך אסתדר, איפה אמצא מקום לישון ולאכול, איך אתקשר עם אנשים, האם יספיק לי הכסף.
"את לא פוחדת?" שאלה שנשאלתי אינספור פעמים והתשובה הכנה היא שכן, לפעמים פוחדת, אבל אף פעם לא נותנת לפחד לשתק אותי, למנוע ממני להגשים חלומות. הפחד לפעמים שומר עלי מפני סכנות, מרחיק אותי מסיטואציות לא טובות.

כאישה-מטיילת-לבד למדתי לסמוך על עצמי, על החושים שלי, על היכולת שלי להתמצא, להסתדר בכוחות עצמי, לבקש עזרה, להתיידד עם זרים.
כאישה-מטיילת-לבד אני מתהלכת בעולם עם ידיעה פנימית שהכל בסדר.

בספטמבר 2011 טסתי לבד לנפאל לחודש ימים לנשום אוויר פסגות גבוהות, לשוטט בסימטאות הצפופות של קטמנדו, לבקר במקדשים. לראות, להסתקרן, לחוות, לנשום. להגיע הכי קרוב להימלאיה, עד כמה שכאבי הגב הכרוניים שסבלתי מהם איפשרו לי.
הטרק הראשון בנפאל משמש נקודת מפנה בחיי, במובן הזה שפתח את התיאבון לטיולים נוספים שבאו בעקבותיו עד שהפכתי לטיילת המנוסה והבלתי נלאית שאני היום.

מאז אותו טיול ראשון תרמילאי ראשון ועד היום, אני מבינה שלעתים הבחירה ב-"לבד" נכונה יותר עבורי, מתאימה לי יותר, הולמת יותר את האופי האינדבידואלי שלי, כשאין צורך להתחשב ברצונותיו, דעותיו, העדפותיו, תקציבו של הפרטנר/ית לטיול.
אם כך, אישה-מטיילת-לבד, האם היא אנוכית? חושבת רק על עצמה וכל הטיול סובב סביב מה שמתאים לה? אינדיבידואליסטית? אמיצה? ג'אדאית? כזו שלא פוחדת?

אישה-מטיילת-לבד, איך היא מגדירה לעצמה את מה שהיא מחפשת? מה חשוב לה? כיצד הטיול לבד חושף אותה לדרכים, לסביבה? ומה היא למדה מכל זה על עצמה, על העולם בו היא חייה?
אישה-מטיילת-לבד, מה יקרה לה כשהיא יוצאת לגלות עולם? איך תדע שחוותה חוויות משמעותיות ולא רק עברה מעיר לעיר, ממדינה למדינה? איך תדע שהתזוזה בחוץ הניעה איזשהו תהליך פנימי, קילפה אישזהי שכבה מבפנים?

אין תשובה חד משמעית, לכל אישה-מטיילת-לבד יש את הגוון המיוחד לה, את הנסיבות שהובילו אותה לצאת לדרך בגפה, את הרצון האישי שלה שמניע אותה, את מה שתחווה כשהיא נעה לבד בדרכים.
כל אישה שמטיילת לבדה תהנה בדרכה שלה, תתבונן במה שהדרך מציעה לה בעיניים שלה.

"נו, אז איך את נהנית מהטיול שלך?" שאלה שאני נשאלת לא פעם ואיך אפשר לענות על שאלה כזו, לומר שכן, שהטיול נהדר ורגוע ומעניין ומהנה, או שחלק בסדר וחלק לא ממש, או להודות באמת הפשוטה שלפעמים שום דבר ממה שקורה לא דומה למה שציפיתי שיקרה. כי לפעמים אני מצפה לזיקוקים בשמיים, שתיפול עלי שלווה גדולה, שמחה גדולה, מצפה לרגעים של התרוממות רוח ואז… זבובים וחם לי, אני מזיעה, הנעליים החדשות קצת לוחצות, התיק משקשק תוך כדי הליכה. כבר מהקילומטר הראשון נמאס לי. וכל קילומטר נוסף מחזק את טעם האכזבה… זה לא מה שרציתי שיקרה.

ולפעמים, דווקא כשלא מחפשת את הרגע המיוחד הזה, כשלא מחכה לו, מגיע אותו רגע יחיד ומיוחד, רגע של פלא, כשאני בהקשבה מלאה, בראייה חדה, כל החושים נדרכים – כי יש ברגע הזה משהו שהוא מעבר למילים, איזה פלא גדול למולו אני עומדת, ממלמלת לעצמי בשקט:

"תראי! תראי איזה יופי! ת-ר-א-י! כמה נפלא!"


לקריאה נוספתראיונות עם נשים שמטיילות לבד

Comments

2 תגובות על “אישה מטיילת לבד”

  1. תמונת פרופיל של מיקי
    מיקי

    את לא מפחדת מבחינת אונס? תקיפה? אנשים שמוציאים איברים פנימיים ומוכרים אותם ?

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      וואוו מיקי, איזו רשימה של מעשים רעים כתבת כאן ומניחה שאפשר להוסיף עוד.
      התשובה שלי מאוד פשוטה. לא. לא פוחדת.
      לו הייתי מניחה לפחד להניע אותי ולכוון את מעשי, אנא אני באה? אפשר לטייל בחוכמה, להיזהר היכן שדרושה זהירות, אבל לא יותר מדי.
      שמעתי על בנות שלוקחות בתיק גז מדמיע. אני לא.