על השביל, מצומת שפיה לבינימינה


שישי הגיע ואני יוצאת להמשיך את המקטע שסיימתי לפני שבועיים בבינימינה. המקטע הפעם קצר יחסית, כ-15 ק"מ, מצומת שפייה לבינימינה. יצאתי מהבית בשבע בבוקר ושבתי לקראת שלוש וחצי, חצי שעה נסיעה ברכבת בבוקר וחצי שעה בכיוון ההפוך אחרי סיום ההליכה. נוח להיעזר בתחבורה ציבורית ומקווה שבהמשך יהיו קטעים נוספים שיהיו נגישים בצורה דומה.

בתמונה: נתניה – ג'סר א-זרקא, ויחד עם המקטע הנוכחי שהשלים את הרצף של מקטעי מישור החוף בארבעה ימי הליכה (ת"א עד לכביש 70)

לקראת סוף הטיול, אחרי שירדתי מחוטם הכרמל, לאורך פסי הרכבת, מצאתי את הפתק הזה. אני רק יכולה לנחש באיזה הקשר הוא נכתב, אבל זה לא משנה, אפשר לקחת את הכותרות הצבעוניות הללו כראשי פרקים ליומיום. או לפוסט שאני כותבת על הטיול השבועי שלי על השביל.

משהו חמוץ או מר

בוקר של סתיו ישראלי. מייד כשירדתי מהכביש הראשי (צומת שפיה, כביש 70) לשביל אני חולפת על פני כרם גפנים בשלכת. בדר"כ השלכת שלנו עדינה מאוד, כמעט שלא מורגשת, לרוב בצהוב בהיר על גוון השרוף, לא צבעים עזים של כתום או אדום. והינה בין הגפנים מנצנצים בשמש פה ושם כתמים אדומים, מושכים אותי להתקרב, לתפוס אותם בעין המצלמה.

אבל בדיוק אז הטלפון מצלצל והדברים שנאמרו צובעים לי את הנוף בשחור. אטום. כהה. קודר. העומס עולה על גדותיו, מאיים להפיל אותי. מתיישבת על סלע להירגע וכעבור זמן מה ממשיכה בשביל למרגלות הר חורשן, בדיוק מתחת לעמוד מתח גבוה. שומעת את זמזום החשמל שזורם בחוטים, מושיטה ידיים לשמיים, בוא, חשמל, בוא גם אלי, זרום אלי, תטעין אותי באנרגיה. ובינתיים ממשיכה לנוע קדימה, כמו דינמו שמטעין את המצבר הפנימי שבי שהיה קרוב להתרוקנות.

משהו שמריח טוב או שנראה טוב

אין הרבה מה לספר על הדרך שהיתה ריקה מאנשים, שקטה, לא קשה, גם לא יפה במיוחד. היא נשקה למטעים שבעונה זו של השנה עמדו בשלכת. גוונים יפים של ירוק מצהיב, צהוב, אוקר, צהוב כתמתם, כתום. גם אם הגוונים היו דהויים, עדיין יפים. לא יופי שמתמסר בקלות, יופי שצריך טיפונת להתאמץ לקראתו. יופי שקרא לי להתבונן בו מקרוב, עם העיניים שלי ועם העין של המצלמה שלי.

אני מצלמת עלי שלכת זוהרים בשמש והשיר הנוסטלגי של גלי עטרי משנות השמונים מזדמזם לי באוזן. אפשר להתווכח רבות אם יש בכלל סתיו בישראל אבל זה לא הפריע להרבה יוצרים לכתוב שירי סתיו. אח"כ בבית ניגנתי אותו ביוטיוב, לא איבד מקסמו עד היום. כך או כך מקווה שהשנה לא יהיה חורף חם.

עץ הצפצפה מקריח מול שלולית שקופה 
סתיו ישראלי מול החלון שלי 
גשם פתאומי מביא אותי אל תוך עצמי 
אומרים שהשנה תהיה בצורת 
אבל אני באתי מן הקיץ 
כמו מתוך תבוסה באתי אל החורף 
באתי בטיסה, הגעתי במנוסה 

הוא שהבטיח לי חורף חם 
לא יקיים לעולם 

רוח נכנסה לתוך בגדים על חוט כביסה 
סתיו ישראלי במרפסות מולי 
גשם לפרקים ניתז על פני שתילים רכים 
גשמים פזורים יורדים בכל הארץ 
אבל אני שוב מצאתי בית 
עץ בתוך גינה, ארץ בשלכת 
עיר כל כך קטנה וכלום לא השתנה 

יעקב גלעד

משהו מצחיק

אחרי הכבדות של הבוקר פתאום הגיע חיוך. זה קרה כשחלפתי על פני גן אירועים בשם "טוסקנה" ותימללתי את זה למשפט המצחיק הבא: "וכאן השביל חולף על פני טוסקנה"… נו, איך אפשר שלא לצחוק למראה השמות המיובאים הללו. ומה רע ברמת הנדיב או בבינימינה? רק שטוסקנה מצלצל יותר Cool

ליד עין צור ישבתי למנוחה קצרה בצל ובאותה הזדמנות צוטטתי לשיחת בנות צעירות שטבלו רגליים במים. הן מדברות על טיולים ל"ימי ההולדת שלנו". "כל פעם נלך למקום אחר בארץ", אומרת אחת, ואחרת מספרת, "כל יומהולדת היינו מוציאות מיניבוס לטיול יומהולדת. גם היינו יוצאות לטיול וגם היינו יחד, זה הדבר הכי כייף בעולם". למה, למה, למה לא היו לי כאלו חברות בגיל העשרה? שהיו מזמינות אותי לטיול יומהולדת … הן מתחילות למנות בקול רם את שמות הבנות שרוצות ואוהבות לטייל. "אני לא רוצה לטייל כאן ברמת הנדיב, אני רוצה לגוון"

שיחת הטיולים של הבנות הצעירות מעלה בי חיוך גדול. חבל שלא קמתי להציע להן עזרה, רעיונות למקומות, או אולי להדליק אותן על טיול בשביל ישראל.

משהו טעים

הפסקת קפה בתוספת חופן פרות יבשים לנשנוש בקיוסק שבגני הנדיב, שם עצרתי להפסקת צהריים קצרה. התפוח נשאר בתיק. לא נאכל ולא צולם.

משהו מרענן

כשהשעות אצו-רצו וכבר הייתי קרובה לסיום, במקום בו יש מעבר מתחת לפסי הרכבת, כשבינימינה נראית קרובה מאוד, אולי מרחק של שעה הליכה, אני פוגשת זוג עם כלבה שיושבים בצל ושותים בירה. מכל המקומות היפים בסביבה הם בחרו דווקא במעבר התת-קרקעי הזה למנוחה… קצת מוזר… הם נראים נחמדים, כנ"ל הכלבה הידידותית שלהם שניגשת אלי. הם מזמינים אותי לעצור לשבת איתם. הבחורה שואלת "מה אפשר להציע לך? יש גולדסטאר, דוריטוס, במבה" אני מראה לה את הפתק, "הכי מתאים לי עכשיו משהו מרענן… וקררר"

היא מושיטה לי את בקבוק הבירה שלה, אני לוקחת כמה לגימות ומספרת להם על הטיול שלי בשביל. הבחור הולך לרוץ מחר 15 ק"מ במירוץ ברמת השרון, בערך אותו מרחק שהלכתי היום, רק שאי אפשר להשוות בין ריצת שטח להליכה. אני מנסה להסביר שבהליכה המטייל מפתח סוג של "מערכת יחסים" עם הטבע, עם המקום, מה שלא יכול לקרות בריצה מהירה, עם דופק גבוה ולחץ לשבור שיא אישי. הייתי נשארת לפטפט איתם עוד אבל הייתי מוכרחה לקום וללכת כדי להספיק את הרכבת האחרונה. היתה לבחור הצעת ייעול עבורי, הוא אמר שאת החלקים בשביל שלא אעשה, אחרים יילכו עבורי. בסגנון של מירוץ שליחים. בהתחלה פסלתי את הרעיון, זה לא נקרא ללכת ככה את כל השביל, אבל אולי יש בזה משהו…

הפתעה

נגיד, בטיול טבע למצוא גרפיטי שאני מאוד אוהבת. לא צפוי. מפתיע לטובה. כי אני אוהבת גרפיטי.

ונגיד, בטיול טבע למצוא ספרים שאני גם מאוד אוהבת. סמוך למצפור חוטם הכרמל, לפני שמתחילה הירידה ראיתי את הארגז שנקרא "ספריית השביל", מיזם מאוד נחמד שפיזר קופסאות עץ כאלו ובתוכם ספרים וכו'. נעצרתי לחטט ולראות אולי יש שם מחברת שביל, אולי מטיילים שעברו שם לפני כתבו משהו, אבל מצאתי עירבוביה של ספרים, ומתוכם שלפתי את זה עם השם "סיבוכים", כי זה מה שמאפיין את חיי לאחרונה, סיבוכים משפחתיים לא פשוטים.

אח"כ, תוך כדי ירידה זהירה מהכרמל למפלס פסי הרכבת קלטתי את החורשה אליה ניווטתי את עצמי בטעות במקטע הקודם ונזכרתי איך שם ניצתה הקריזה הראשונה שלי בשביל. חשבתי גם איך הבוקר התחיל ואיך אני מרגישה עכשיו לקראת סוף הטיול ולמרבה ההפתעה עלתה בי ההגדרה שהשביל הוא כמו ציפרלקס עבורי. כדור הרגעה עצום מיימדים. השביל מזמן לי סיטואציות וכ"כ הרבה מצבים להתעצבן, לצעוק, לבכות, להירגע, להתפעל, להתמלא יופי. כל מנעד הרגשות יכולים לבוא לידי ביטוי כשאני על השביל.

ולסיום שיר שלכת ישן נוסף שלא נס ליחו, של אריק איינשטיין
"אז התחלתי ללכת,
לא חשבתי בכלל לאן
רק רציתי ללכת, 
ללכת את כל הזמן 
לא פגשתי בדרך אף אחד
כמה מצחיק להיות לבד 
כי אני אוהב אותך

כשאת מחייכת 
יפה החיוך שלך 
כשאת בשלכת 
הכל אז עצוב כל כך 
למה בא לי ללכת? לא אדע 
בואי נתחיל מהתחלה
כי אני אוהב אותך

היו ימים בהם הרגשתי זר 
אבל עכשיו הכל חזר 

אז על מה את חושבת 
שקטה ויפה כל כך 
אז על מה חולמת 
גלי החלום שלך 
למה בא לי ללכת? לא אדע 
בואי נתחיל מהתחלה 
כי אני אוהב אותך"