על השביל, בין חדרה לבינימינה


יום שישי מגיע ויחד איתו מגיע מקטע חדש על השביל. מוקדם בבוקר, שוב רכבת צפונה. בשלב זה, כשאני עדיין בתחילת המסע, נוח לי לצאת למקטעים הנגישים, אלו שבמרחק נסיעת רכבת מהבית. והפעם חדרה-ביניימינה.

השביל הוא המקום הטוב ביותר עבורי לנוח, להרהר, לאסוף כוחות, להתנתק, להעלות רעיונות, לראות ולחוות דברים לראשונה. כל שנדרש הוא נעלי הליכה, תרמיל על שכם ולצעוד בעיניים פקוחות. מדי פעם לנשום. נשימות עמוקות. לספוג אוויר, קולות, רעשים וצבעים עמוק פנימה.

הלו"ז

06:50, תחנת הרכבת בית יהושע, עולה על הרכבת צפונה
07:15, יוצאת את ביניין תחנת הרכבת חדרה-מערב בדרך מערבה, לכיוון הגשר להולכי רגל שחוצה את כביש החוף
07:45, ילדי גבעת אולגה בדרכם לבית הספר ואני בדרכי מן השכונה אל ארובות תחנת הכוח שבפארק חדרה
08:20, הפסקת סנדוויץ' מול "מפל המבוע" בפארק חדרה
09:40, הפסקת תפוח, על הצדפים, בחוף שדות ים
11:40, הפקסת קפה וסנדוויץ' בצל אחת הקשתות באקוודוקט שבחוף קיסרייה
13:00, הפסקת אפרסמון וניקוי נעליים בחוף בג'יסר א-זרקא, לפני שעוזבת את קו המים ופונה לכיוון הכפר
13:50, מנוחה קצרה בצל, אחרי חציית כביש החוף, לפני בית חננייה, נותרו כ-2 ק"מ עד לבינימינה
14:40, אחרי התברברות קצרה הישר לתוך הסבך הקוצני, כשפסי הרכבת של מולי ובינימינה מימיני, קרובה לקו הסיום
14:55, עולה על מונית שירות שחוסכת לי את הקילומטר האחרון עד לתחנת הרכבת
15:07, מפספסת בכמה שניות את הרכבת דרומה, ממתינה בסבלנות חצי שעה לרכבת האחרונה
16:07, במכונית שלי במגרש החנייה בבית יהושע, נוסעת חזרה הביתה בתום יום טיול ארוך ומתיש

"למה שביל ישראל?"

למה? השביל אינו זקוק להסבר. השביל הוא הסיבה. בכל פעם שאני יוצאת לשביל מגלה בו גם חלק מעצמי. כשאני על השביל אני יכולה להשתעשע, לצחוק, להתפעל, להתלונן, לצרוח, להשתגע. לעשות כל מה שאני רוצה.

ומה אני רוצה לספר על הטיול שהיה? מכל מה שקרה על מה אני בוחרת להתעכב במילים?

שני רגעים, האחד טוב, מצחיק, משעשע (צילמתי הרבה), השני, פחות טוב, מתסכל, מכאיב פיסית (לא צילמתי אף לא תמונה אחת)

הרגע הטוב קרה כשהלכתי על קו המים, בין אמת המים של קיסריה לסירות הדייגים מג'יסר א-זרקא. המבט משוטט בין הים הכחול לחוף כשפתאום אני מזהה מרחוק מגדל אבנים: "הינה רוג'ום!" וכמו שאני אומרת את זה נמתח לו כזה חיוך גדול על הפנים. כן, אני בחורה פשוטה שלא צריכה דברים מסובכים כדי להרגיש שמחה. מגדל אבנים, או בלשון המטיילים "רוג'ום", משמח אותי מאוד. מייד אני חותכת באלכסון לכיוון המגדל הגבוה ומגלה לשמחתי מקבץ מגדלים. יש אנשים שהכייף שלהם זה לעמול שעות על איסוף אבנים, תיכנון הקונסטרוקציה ובנייתה. ויש אנשים שהכייף שלהם זה לעמוד ליד כזה מגדל ולהתפעל ממורכבות הקונסטרוקציה ואיך שסידור אחר בחלל של דבר כ"כ יומיומי ופשוט כמו אבן הופך אותה לאלמנט פיסולי. אין לי מושג מי עומד מאחורי מקבץ הרוג'ומים בחוף שבין קיסריה לג'יסר, הם, בעשייתם, עשו לי שמח בלב.

הרגע הפחות טוב קרה בין בית העלמין של בית חננייה לפסי הרכבת של בינימינה. על פניו קטע סתמי, דרך שיש לעבור אותה על מנת להגיע לבינימינה ולסיים שם את יום ההליכה. דווקא שם איבדתי את הסימון ובמקום להמשיך ישר מצדו השמאלי של נחל תנינים המעאפן, המשכתי ישר בצדו הימני. כעבור כמה עשרות מרטים הבנתי שאני בכיוון הלא נכון ובשביל הלא נכון. אין כל זכר לסימון, לזה אני רגילה, אבל כל עוד אני יודעת את הכיוון לא עושה עיניין. ומה עכשיו? הכיוון נכון רק שאני בצד הלא הנכון של הדרך. במקום לחזור על עקבותי מסה לחתוך עוד ימינה לשוליו של שדה, אבל גם זו לא הדרך. חוזרת חזרה היישר לתוך סבך בלתי עביר. שונאת סבך. שונאת קוצים. שני אלו פלוס החום של צהרי היום פלוס הלחץ להספיק להגיע בזמן לרכבת האחרונה פלוס העובדה שדרך ללא מוצא מלחיצה אותי – כל אלו היו הטריגר לג'ננה שחטפתי. התקף הקריזה הראשון שלי על השביל.

לאחרונה החיים מראים לי את הצד הקשוח והמכוער שלהם, ככה שאני משתדלת לא להקשות על עצמי מעבר למה שבלאו הכי קשה. מותר לי לצרוח בקולי קולות על השביל, מותר לי לשלוח לחלל הצהריים מילים לא יפות על מסמני השביל, מותר לי לאבד לגמרי את העשתונות. "תרגעי! תרגעי!" ככה אני לעצמי, "זה לא עוזר שאת מייללת, תחזרי אחורה לסימון האחרון ומשם תתקדמי". ואני? נעה על אדי הדלק של הקריזה, מבינה שצריכה לצלוח את התעלה של נחל תנינים המעאפן לכיוון השני ונכנסת דוך בקוצים, עד שמגיחה החוצה בשדה פתוח. צרחה אחרונה ואני נרגעת. בקרת נזקים: משקפי השמש שלי אבדו בסבך, הרבה שריטות ברגליים, קוצים בגרביים ובנעליים, כפות רגליים בוערות, שורפות (מנחשת ששוב צצו שלפוחיות) וגרון ניחר.

לפעמים זה מה שיש. קוצים. סבך. דרך ללא מוצא. ומטיילת אחת עם פתיל הצתה קצר שהתבלבלה, התעצבנה, חזרה על עקבותיה ומצאה שוב את הדרך עד ששבה בשלום לביתה.

דברים מוזרים שאנשים עושים תוך כדי המתנה לרכבת

למשל, לחלוץ נעלי הליכה וגרביים ולנקות אותם מחול וקוצים. למעט טיילת ש"י אחת, עייפה ובוערת מחום, לא בטוחה שרבים נוהגים לנקות את הנעלים והגרביים שלהם בפרהסייה. באותו הרגע הייתי מוכרחה. זו היתה הפעם השנייה שחלצתי נעליים לניקיון, הפעם הקודמת היתה על חוף הים בג'יסר א-זרקא, לפני שעזבתי את קו המים ונכנסתי אל הכפר היה נחוץ לנער את החול ולעסות את כריות כף הרגל שבערו מחום. אם תשאלו חברים שמטיילים איתי הם יגידו שתמיד יש לי תלונות שקשורות ברגלים, האיבר המשמעותי שמופעל עליו רוב העומס בכזה טיול הליכה.

ללכת מרחקים בימים חמים = בעירה בכריות כפות הרגליים, במיוחד בשעות הצהריים ולא משנה סוג הנעליים. מרגישה את האדמה דרך הסוליות. וכשהאדמה בוערת, הרגליים בוערות והשלפוחיות צצות. ממכאובי הדרך שמטיילים רבים היו מעדיפים להימנע.

הפעם הראשונה שלי

השביל מזמן לי לא מעט חוויות מסוג "הפעם הראשונה" וזה כייף גדול להתהלך בדרכים, להגיע למקומות בפעם הראשונה, לראות ולחוות בפעם הראשונה

הפעם הראשונה שאני חוצה את כביש החוף בגשר להולכי רגל סמוך ל-"מפגש הנהגים"
הפעם הראשונה שאני מבקרת בפארק חדרה וחוצה את גשר הנבל
הפעם הראשונה שאני רואה את מקבץ הרוג'ומים שעל חוף קיסריה-ג'יסר
הפעם הראשונה שאני רואה בחור שכל כולו שקוע ב-Stone balancing, שלא הבחין בי, איך נעצרתי להתפעל ולצלם
הפעם הראשונה שאני מבקרת בכפר ג'יסר א-זרקא וחוצה אותו מהים ועד למעבר התת קרקעי מתחת לכביש החוף
הפעם הראשונה שאני בתחנת הרכבת בבינימינה, לא ידעתי שיש שתי כניסות לתחנה
הפעם הראשונה שנעזרתי אך ורק בתחבורה ציבורית, בהלוך ובחזור

"אתה תוחב את האצבע בקרקע להחליט על פי ריחה את טיבה. אני תוחב את האצבע בקיום – אין לו ריח כלל. איפה אני? מי אני? איך הגעתי עד הלום? מהו הדבר הזה שנקרא העולם? מהי מהותו של עולם זה ומה משמעותו? מי פיתה אותי להגיע לכאן ואז עזב אותי? למה שיהיה לי עניין כלשהו בעסק הזה שנקרא "מציאות"? ואם נידונתי להיות חלק בהצגה, הגידו לי היכן נמצא הבמאי? אני חייב להעיר כמה הערות. רוצה אני עוד עוד שורות טובות יותר. אין במאי? אז בפני מי אוכל להתלונן?"
– סרן קירקגור

להיות סיזיפוס מאושר

סיזיפוס הוא גיבור מיתולוגי שהתגרה באלים וקיבל עונש איום לגלגל סלע במעלה ההר ואז הסלע מדרדר למטה ושוב הוא צריך לגלגל אותו למעלה. חצי אל שנידון לגלגל את הסלע הענק בשאול. ויש כאן משל לחיים של כולנו, כולנו כאלה, לכל אחד מאיתנו יש סלע שהוא מגלגל בחייו. לא משנה מה נצליח לעשות בחיינו, תמיד ניתן לעשות עוד, לעולם נהייה לא-מסופקים, כי תמיד, בכל דבר, יכול להיות יותר טוב. כל דבר שנצליח, נרצה יותר, כי חונכנו שתמיד אפשר יותר טוב. ובגלל שאנחנו משוכנעים שכל דבר אפשר לשפר אנחנו כמו סיזיפוס. במקום LG G3 אפשר G6, עם מצלמה טובה יותר וביצועים מהירים יותר, במקום 15 ק"מ נינוחים על השביל אפשר לקרוע את התחת בלמעלה מעשרים.

בעצם, מה שחשוב זה לא מה שקורה כשמגיעים לפסגת ההר, אלא הדרך היא זו שחשובה. לא מגיעים לשום הישג, אלא פשוט חווים את החיים, עם כל הקושי. אלו החיים. זה מה שיש. כי אם נצפה לפרס כשהסלע מגיע לראש ההר, נתאכזב כל פעם מחדש.

בהשראת הרצאה ששמעתי על אלבר קאמי ערב יציאתי לטיול, אני מנסה לדמיין את סיזיפוס מאושר. בפעם הראשונה שגלגל את הסלע למעלה הוא לא ידע מה יקרה. אולי חשב שיש שם מסעדה עם נוף מדהים, אבל אז הסלע נופל חזרה למטה. ושוב הוא מגלגל ושוב הסלע נופל. לסיזיפוס יש את הברירה אם לגלגל את הסלע או לא. הוא מבין שמשמעות החיים היא פעולה רפיטטיבית חסרת כל משמעות. פאק-דה-סלע! סיזיפוס משקיע את ההווייה שלו בכל מינרל בסלע, הוא מבין שכל מה שיש בחיים זה הסלע. הוא כבר לא מצפה לפרס.

בעידן של ימינו, עידן שמקדש את ההצלחה, התחרותיות וההישגיות, קשה לקבל את החיים כפשוטם. קשה להגיד "זה מה שיש" וגם לחיות ככה. נגיד אני שיצאתי לשביל, אני צריכה להתעלות על עצמי בכל מקטע ומקטע, למדוד זמנים, להשתפר, אם צעדתי כבר 20 ק"מ, אז לשאוף לצעוד 22, 25 ואולי גם 30 ק"מ ביום. לשפר את מיומנויות הניווט שלי, לא לטעות, לא להיכנס לדרך ללא מוצא. ואז באים החיים ותוקעים אותי בשיא החום בין קוצים יבשים שגבוהים ממני. ולכי תצאי מפה עכשיו. זה מה שיש. קוצים. ושלושים מעלות חום. ומה שלא אעשה זה בסדר. גם אם אני צורחת לשמיים, הכל בסדר. פאק-דה-שביל! אין שום האשמה ושום שוט להלקאה עצמית.

הסיפור של אלבר קאמי על "המיתוס של סיזיפוס" בא להגיד שהדבר היחיד שיש לי בעולם הזה, זו העובדה שאני חייה ושאני יכולה לגלגל אבן. וזה מה שיש. המיתוס בא ללמד שאין כלום מעבר, שאפשר להמשיך לגלגל את האבן ולהיות מאושרת בו זמנית. אני חושבת על חיי ועל כמות הסלעים שגילגלתי. חושבת גם על משפטים שנאמרו לי "את צריכה לעשות משהו עם החיים שלך" או "תגיעי רחוק בחיים", איפה בדיוק המקום הזה נמצא במפה? כן, המטרות הללו לא נגמרות, אחרי היעד הזה יגיע היעד הבא ואחריו עוד יעד ועוד יעד. אני אגלגל את האבן הזו והיא תיפול, אגלגל אותה שוב והיא שוב תיפול.

אני לומדת לקבל את מה שיש, שכל מה שקורה עכשיו זה בסדר. לא מה אני "צריכה" לעשות עם חיי או מה "נכון" לעשות עם חיי, אלא זה שקמתי מוקדם בבוקר שישי, נעלתי נעלי הליכה ועליתי על הרכבת צפונה לטייל על השביל. זה מה שקורה. זה הטיול. זה השביל. זה מה שיש.