חמישים ושליש


היום, בזמן שאני מוסרת פרטים אישיים לנציג שירות של חברת הביטוח, לחדש את הפוליסה לרכב, כשנקבתי בשנת הלידה שלי הוא אומר: "יובל , שנת יובל". יכולתי לשמוע את החיוך בקולו של הבחור הצעיר מעבר לקו. צודק, זו שנת היובל שלי. השנה הפותחת את העשור השישי לחיי.

יותר משני שליש חיים עברו-חלפו, נותר כשליש ל…  מה? לסמן V על משימות? להגיע ליעדים? להגשים חלומות?
זה מתבקש במיוחד כשמדובר בשנה עגולה כזו, שנת היובל, אבל אני לא חושבת ככה. מבחינתי כל יום שניתן, כל שבוע, כל חודש הוא זמן טוב לעשייה, להתבוננות, לשאלת שאלות, לבדיקה של רצונות, של איפה הייתי רוצה להיות לעומת איפה אני עכשיו.
בגיל חמישים ושליש אני מרגישה הרבה יותר מפוייסת עם עצמי, עם חיי, עם הישגי. יודעת שכל עוד אני כאן משמע עוד לא סיימתי את מלאכתי. יש זמן, יש כוחות, יש רצון ויש את כל מה שבורכתי בו כדי להשלים את מלאכתי בגלגול הזה.

בספרי הפסיכולוגיה מתואר מסע הגיבור. מאז שאני ילדה קטנה נמשכתי לסיפרי מסעות, יש משהו במסע שמושך, מסקרן, מסעיר, מדליק, מפתה, מחייה, מהמם אותי כל פעם מחדש.
אז בגיל חמישים ושליש החלטתי לצאת למסע פיסי לאורכה של הארץ. דרכים מוכרות, ידועות, אהובות.

כמו במסעות קודמים אני חוקרת את המניע, הדרייב, מה שדוחף אותי לצאת לדרך טרם יצאתי את הבית. ולמה דווקא היעד הזה, השביל הארוך הזה.
הרצון התקבע בתוכי באותם ימים שהתחלתי לטייל באינטנסיביות, רק שאז לא האמנתי ביכולות שלי ללכת מרחקים כ"כ ארוכים. ככל שמיומנות ההליכה שלי השתפרה הסקרנות להגיע לעוד ועוד מקומות חדשים גברה.  נו, אז אני לא הולכת את השביל ברצף, ביג דיל, אבל מגיעה אל כל ה"אטרקציות" שעליו. וככה היה.

עד השנה. בספטמבר, כשמזג האוייר יצטנן מעט, כשתסתיים "פגרת ההליכה" שלי , אני יוצאת לשביל, מתחילתו, לפי הרצף הקווי, בלי דילוגים. יש משהו ברצף, מקטע אחר מקטע, ששונה מאוד ממסלולים רנדומלים. יש כאן כיוון, המשכיות, רצף שנותן תחושה אחרת בתיכנון ומניחה שגם בהליכה עצמה. לעקוב אחרי התוואי במפה ולראות, הינה, כאן נקודת ההתחלה, הינה, כאן אני עכשיו, יש בזה תחושה של הישג. ויעידו על כך הולכי השבילים הארוכים. במיוחד כשההליכה גולשת מיום ליום ליום.

לא טיול שבת חד יומי אלא רצף של כמה ימי הליכה. מסיימים ללכת כשמגיעים לנקידת החנייה שם ישנים, ולמחרת בבוקר קמים וממשיכים לעוד יום נוסף, עד הערב. וככה עוד יום ועוד יום.  עוד קילומטר ועוד קילומטר.

בחמישים ושליש שלי צברתי קילומטראג' מכובד ועדיין פועם בי הרצון לעוד. עוד קילומטרים. עוד דרכים בכפות רגלי, עוד מראות בשתי עיני, עוד רגשות שגואים בלב.
עוד מעט אני יוצאת לדרך. הלב מתחיל לרקוד בשמחה.