טיולי סתיו

הפוסט הבא מוקדש למקבץ טיולים באווירה סתווית שטיילתי בסוף אוקטובר – תחילת נובמבר 2015

"עלי שלכת נושרים לאט ורוח ערב לוחש בלאט, לך נערה זו מנגינה של סתיו
שקיעה חולמת באור זהב, אט אט נושקת לעבר סתיו, זו מנגינה שעצב בה של סתיו
יש ניגון שעולה מן הסתיו ומרעיד מיתרי הזהב, של חלום שנשכח וישוב ויפרח מחדש"
חיה כהן

ציפורי עמק חפר באו לביקור

מאגר השרון (מוכר גם בשם מאגר בורגתא) מאכלס בימים אלו של סוף אוקטובר להקה גדולה של שקנאים.
ביקרתי לראשונה במקום בשישי, אין צורך להשכים קום וגם אין צורך בעדשה טלסקופית, אפשר להגיע אל גדר המאגר ולצפות מקרוב בשקנאים שמתגודדים בקצה המאגר. כשהיגעתי למאגר נדהמתי מכמות העופות הענקיים, קרי השקנאים, שחיכו בסבלנות ובשקט מופתי למשאית הדגים שנתקעה אי שם על כביש ארבע.

המקום בוודאי מוכר לצפרים אבל פחות לרוב העם, ככה שלא הייתה תנועה ערה מדי של מבקרים במקום. המצפור היפה בצפון המאגר מאוד ידידותי לצלמים רק שהלהקה העדיפה להתמקם בצדו השני של המאגר והקשתה עלינו, הצלמים, לצלם אותם דרך סורגי הגדר. פקח של רט"ג אפשר רק למיוחסים להיכנס פנימה ולצלם את השקנאים ממרחק של מטר, כל היתר נאלצו להסתופף מעבר לגדר, אבל עדיין אפשר היה להביט בהם ממרחק של כמה מטרים בודדים.

ניסיתי להבין את מקור המשיכה בצילום ציפורים, כשאובייקט הצילום שלך רחוק מאוד ממך והוא כל הזמן בתנועה, אי אפשר לביים אותו וצריך הרבה מאוד סבלנות עד שמגיע הרגע הנכון בו הציפור ממריאה או מפנה אליך את הפרופיל היפה שלה כדי שבשבריר שנייה זה תלחץ על ההדק.

השקנאים, בהמתנה להאכלת הבוקר שלהם, לא עשו הרבה, עמדו במקום וניקו עם המקור העצום את הנוצות, או התכרבלו בתוך עצמם לאיזה נמנום של בוקר, או נכנסו למים וניערו את הכנפיים חזק-חזק, כנראה הדרך שלהם להתקלח. מעטים פרשו כנפיים ועפו. דגדג לי באצבעות לקחת אבן קטנה ולזרוק עליהם, להבהיל אותם קצת, שיזוזו, שיעופו, שיסדרו את המקורים שלהם בהצלבה, שתהיה קצת תנועה, שיקרה שם משהו, במקום אבן ניסיתי לשרוק אבל זה לא עשה עליהם רושם. צפרית אני כבר לא אהיה בגלגול הנוכחי. זו המסקנה שלי מהביקור, יחד עם עוד כמה תהיות שעלו מהתבוננות בציפורים הענקיות האלו כמו: מה אורך הכנפיים של שקנאי בוגר, כמה הוא שוקל, איך הוא מצליח להרים את עצמו באוויר, איך מבחינים בין זכר לנקבה, כמה ק"ג דגים שקנאי אוכל ביום, מאיפה לאיפה הם נודדים, כשהם עפים בקבוצה איך הם מצליחים לא לגעת אחד בשני.
בסופו של דבר המשאית הגיעה וזה היה מחזה מרהיב לראות את הציפורים מתנפלות על השלל.

שלכת בנחל יחיעם בגליל המערבי

אין תענוג גדול יותר מללכת על קרקעית נחל המרופדת בעלי שלכת שעדיין רטובים מן הגשם של ליל אמש.
אחרי היובש הגדול של חודשי הקיץ הארוכים הצבעים החומים-אדמדמים של השלכת, הרטיבות וריח הגשם באוויר מתקבלים בברכה גדולה.

מבשרי הסתיו

החצבים, כמובן. צולם בהרי ירושלים.

חבצלות החוף שצולמו בחוף דור לקראת סוף אוגוסט כשהפריחה בשיאה, כנ"ל לגבי החום, אבל אם מתחילים לראות את הפרח הענוג הזה, סימן שסוף הקייץ קרב ובא.

ועם ההקלה בחום אפשר לחזור לדרכים

שבתות הקייציות החמות וההבילות, המקום שהכי נעים להעביר בו את שעות הבוקר הוא כמובן חוף הים. אי אפשר היה אז ללכת למרחקים ארוכים, רק אם הים היה נוח אפשר לשחות לעומק. לכן, בבטלה הנינוחה הזו על חוף הים בבית ינאי היה נחמד מאוד לפגוש בסימונים של שביל ישראל שהשתלבו בקומפוזיצית החוף הססגונית

וגם לכן אני מביאה איתי את התפוח מהבית…

בסוכות, כשהיה נדמה שהחום קצת נרגע יצאתי לטיול מדבר הראשון לעונה, אל קצה חודו של חוד עקב, על התוואי של שביל ישראל

ובטיול הבא בכרמל שוב פגשתי בסימון המוכר והאהוב

החלמוניות בשיא יופיין

אוקטובר הגיע והביא איתו סערה של ממש. רוחות עזות, גשמים חזקים, הצפות. עם שוך הסערה יצאנו חמישה חברים לטיול דילוגים בין "האטרקציות" של הנגב. הדרמנו עד לרכס בוקר ושם טיילנו לאורך השביל הקצר הקרוי "שביל החלמוניות".

קשה להישאר אדישים אל מול צרור פרחים בצהוב זוהר, מלא חיות, חיוניות, שמחה, אור, יופי שבוקע מאדמת המדבר.

יופי כזה לא פוגשים כל יום, וכשנוסעים בדרך הארוכה דרומה ופוגשים בו לראשונה, מומלץ ורצוי להאט, לעצור לרגע, להתכופף, להביט בפרח הזוהר הזה מקרוב, קצת לרחרח, להושיט אצבע ולמשש עלה כותרת ו…לחייך חיוך גדול

גב מים זכים בלב המדבר

אחרי הפרחים במדבר "האטרקציה" הבאה היא מים במדבר.
הסופה שפקדה את הארץ שבוע קודם מילאה לא מעט גבים במי גשמים טריים. חצינו את מכתש רמון ויצאנו לחפש את גב ילק שלפי השמועות התמלא במים, מרחוק אפשר היה להבחין בשלוליות ענק מהמערכת החורפית האחרונה ואכן, תוך כדי ירידה ניתן לראות בבירור שצדק מי שאמר – הגב מלא עד גדותיו. כיוון שנמצא סמוך לכביש משך אליו הרבה מאוד מטיילים
זה היה הביקור הראשון שלי בגב, ביקור שייזכר לטובה. אמנם גב קטן אבל עמוק מאוד ומלא עד גדותיו במי גשמים צלולים ו… קרים-קרים.

אתמול נתקלתי במקרה בשיר בשם "הדברים שאותי משמחים" ושמו של השיר קרא לי להכין רשימה של דברים משמחים. משמחים אותי.
כמו למשל: טיול, מדבר, מים, צבעים, השתקפויות, מצלמה חדשה
וכל אלו יחד בכמה תמונות של זהרורי מים מגב ילק מטיול השבת אל המדבר

המרחבים, המרחבים

המשך טיול השבת, שהיה טיול דילוגים עם מכונית, איפשר לנו ביום אחד לטעום מהמיטב שיש לנגב להציע עם שוך הסערה. פריחה סתווית, גב מלא מי גשמים צלולים ונוף מדברי מרהיב. נוף שמרחיב את הלב. במיוחד אחרי היעדרות ארוכה בגין החום.

טבלנו בגב, שתינו תה, נעלנו נעליים וחזרנו למכוניות לנסיעה קצרה עד לחניון שברמת סהרונים שבמכתש רמון. מכאן בהליכה קצרה עד החוד של גבעת חרוט. מתוך חמישה מטיילים שלושה מעולם לא טיפסו על הגבעה. עולים! אפילו שזו הפעם המי-יודע-כמה שטיפסתי עליה.

אני תמיד שמחה לעלות למעלה להשקיף על המכתש הפרוש לכל עבר. במיוחד בשעת אחר צהרים נעימה, כשהאור מתרכך, מצד אחד הארדון ומולו וכרבולת חרירים ושניהם מתנשאים ומתהדרים בשיא יופיים. לכבודנו.

"הינה, קחי תפוח לצלם על רקע הנוף" אומר גיא ומושיט לי תפוח אדום. נותר לי תפוח ירוק בתיק, אבל אם נתנו לי לצלם תפוח אדום אז צילמתי תפוח אדום. על רקע הארדון. וזה מה שעושה את התפוח האדום הזה למיוחד, גם אם בסופו של דבר לא נאכל כי בביס הראשון התגלתה בו תולעת. וכמובן שצלמתי גם את הנעליים. ואת החברים. ואת המדבר.

את החוויה ואת ההרגשה קשה לצלם. אלו פריימים שנחקקים עמוק בלב.
כמה טוב שמתחיל החורף. כמה טוב לחזור לדרכים. למצוא את עצמי בשעת בין-ערביים נעימה על קצה חודה של גבעת חרוט כשהמכתש על מרחביו וגווניו פרוס לפני.

כל היופי העצום ושובה הלב במרחק נגיעה.