לאורך כביש 10, כביש הגבול המרהיב

לו יכולתי לכתוב פתק לעצמי הצעירה, מה הייתי אומרת לה בכמה מילים?

כשחלפתי במכונית מוקדם בבוקר על פני הבסיס בו שרתתי לקראת סוף שירותי הצבאי, עצרתי לרגע בצד הדרך והבטתי בשדרת הדקלים שמובילה לש. ג. חשבתי על השנים שעברו ואיך מאז השחרור מהצבא לא היגעתי לכאן שנית. בכל מסעותי ברחבי הנגב פסחתי על איזור שבטה-ניצנה.והינה היום, אחרי קרוב לשלושים שנה, אני כאן.

אני רואה בדימיון את החיילת בת עשרים שהייתי אז, לבושה מדים מרושלים עם דרגת סמלת, עומדת בתחנת האוטובוס עם תיק גדול ומחכה לאוטובוס לבאר שבע. הייתי מייד עושה סיבוב פרסה, עוצרת לידה ואומרת: "כנסי, אקח אותך לאן שאת רוצה"
הייתי מסתכלת על הפנים הצעירות שלה ומחייכת.
במקום לדבר הייתי משמיעה לה שיר שאני כל כך אוהבת של אסתר שמיר, "אי של שקט" שמו. המילים המדוייקות והנהדרות שלו מוקדשות באהבה לחיילת הצעירה שהייתי פעם

"אל תדאגי ילדה, אין רע במה שקורה
גם אם זה נראה אחרת, אין דבר בא במקרה
עוד יהיו לך אהבות של נצח, שייגמרו ביום סוער
ואמת שאין מלבדה, תימוג ברגע אחר
אל תדאגי כל כך, יש כאב ואין אשם
רק רווח בין מה שציפית לו, ובין מה שמתקיים

אל תדאגי ילדה, עוד תשני מה שניתן
ומה שאינו בידייך, אל תבכי בגללו כל הזמן
עשי לך אי של שקט, היי לעצמך גיבורה
ולאט יבוא כוחך, יתגלה בסערה
הינשאי על קולה של הרוח, כמו ניגון על ליבך המייחל
וראי איך היא פורטת, על מיתרי האל

אל תדאגי ילדה, כל שעה היא שעת רצון
שם בעמקי הצער, יתגלה בך אור עליון
הושיטי יד תומכת לחזק את טוב ליבך
היופי שבחוץ ישתקף מתוך עצמך
הינשאי על קולה של הרוח, כמו ניגון על ליבך המייחל
וראי איך היא פורטת, על מיתרי האל"

אלו מילים שכל פעם מחדש סוחטות את בלוטת הדמעות, סביר להניח ששתינו היינו מזילות דמעה או שתיים.
"אילנה מותק, היית ונשארת בכיינית גדולה… דמעות של התרגשות זה דבר טוב אבל באמת-באמת שאין לך מה לדאוג, תאהבי את עצמך, תאהבי את החיים שלך והם יאהבו אותך חזרה. באה איתי לסיבוב לאורך כביש הגבול? אני בדרך לשם. בואי. מכירה אותך. אני יודעת כמה את אוהבת לטייל"
והיא, סטייל הקריינית של ווייז, עונה לי בחיוך: "בואי נצא לדרך"

י צ א נ ו   ל ד ר ך

בסוכות תשע"ז הודיעו על פתיחת כביש 10 לתנועת מטיילים לאחר תקופה ארוכה שלאזרחים היה אסור לנוע בו. התלבטתי, לנסוע? לא לנסוע? לבסוף התקבלה החלטה "כן לנסוע", בחג השני של סוכות. רציתי לנצל את מה שנדמה היה כהזדמנות חד פעמית לטיול קצת אחר.
קצת אחר, במובן שיצאתי לדרך הכי לא מוכנה. העמסתי על המכונית ציוד שינה, מים ואוכל לשלושה ימים, מפה מס. 18, מצלמה, ספרון המנדלות שלי, קלמר עם צבעים ו… יצאתי לטיול הבדד הראשון שלי לעונת הטיולים 2016.

ניסיתי לחשוב על מסלולים שימלאו את שלושת הימים הללו בקצת תוכן, עם כל הכבוד לכביש 10, לא יכול להיות שנסיעה לאורך כביש אחד תהווה את עיקר הטיול. כמה שטעיתי. מהרגע שצמיגי המכונית עלו על הכביש נשבתי בקסמו. הרעיונות האלטרנטיביים שחשבתי עליהם התעופפו החוצה מהחלון.
המרחב המדברי הפראי שנפתח בפני, זה שבצד הישראלי של הכביש וגם זה שמעבר לגדר הגבול – משך אותי כמו מגנט רב עוצמה. באותו הרגע קיבלתי החלטה: "לא זזה מפה". יש לי מספיק דלק במכונית, מים ואוכל, יש לי מפה, יש לי צבעים, יש לי אוויר, יש לי מדבר – יותר מזה אני לא צריכה.

הר שגיא – משקיעה לזריחה

הנסיעה לאורך הגבול העלתה מחשבות רבות בקשר למושג "גבול"
שלושת ימי הטיול הפנטסטי הזה נעו על ציר הגבול שבין מוכר לחדש, הגבול בין מה שהיה פעם למה שקורה עכשיו, הגבול בין התעקשות מטומטמת לבין הפעלה של שיקול דעת נכון, גבול בין מותר לאסור, גבול בין מה שנהוג ומקובל לבין מה שהרצון שלי מבקש אחרת, גבול בין השפוי ללא נורמלי, גבול בין תעוזה לחוסר אחריות.

בטיול הזה הגיע הלילה בו חציתי בקלות את הגבול שבין המותר לאסור, בין חוסר האחריות לתעוזה, זה קרה בלילה השני כשבחרתי להעמיד את האוהל שלי במרפסת התצפית היפה ביותר במדבר כולו. בלילה הראשון, בבורות לוץ, מטיילים אחרים חצו כל גבול של התחשבות באנשים אחרים כששרו ודיברו בקולי קולות סביב המדורה עד אמצע הלילה, ובלילה שאחריו מתחתי אני את הגבולות שלי, כשאמרתי שכאן – במקום היפה ביותר בכל המדבר כולו – כאן אני רוצה להישאר לישון. ולבד.

נשאלתי לא פעם אם ישנתי לגמרי לבד בשטח. לצאת לטיולי בדד זה עיניין שבשגרה עבורי, אבל לישון לבד בשטח, זה עיניין אחר. בטיול הזה נקרתה בפני ההזדמנות בלי שתיכננתי מראש, ובמקום הכי נידח והכי יפה שיכולתי לעלות על הדעת. היו לי נסיבות מקלות, כאב ראש חזק שמנע ממני לנהוג לנהוג מטר אחד נוסף. לא הדלקתי אש, רק ישבתי בשקט מול הנוף באור הדמדומים וכשהחשיך נכנסתי לאוהל לשינה רצופת חלומות משקיעה עד זריחה.

תצפית אל הנוף היפה ביותר במדבר כולו  

כשהשמש עלתה הבנתי שביום הזה, היום האחרון של סוכות, אני רשאית לנוע בחופשיות על הכביש עד שש בערב ואז כשאחרון המטיילים יעזוב, הכביש שוב יסגר (עד החג הבא). התאכזבתי שהטיול מתקרב לקיצו כי רציתי להישאר שם לתמיד. המקום פעל עלי כמו מגנט עצום, לא יכולתי וגם לא רציתי להתנגד.

במצפור הר שגיא יש שביל קצר שמוליך למרפסת תצפית ולידה מונח סלע גדול עם כתובת לזכרו של פקח רשות שמורות הטבע, אמיתי מרקין.
היכרתי את אמיתי כשהייתי סטודנטית בבצלאל שבירושלים, הוא למד צורפות ואני אמנות, לזמן מה היינו חברים ואחרי שהסתיימו הלימודים וכל אחד פנה לדרכו המשכנו לשמור על קשר, שעם הזמן הלך והתרופף. שמעתי על תאונת המסוק הנוראית בה נספה ימים אחדים לפני שעזבתי את הארץ לארה"ב. מצאתי בגוגל תמונה של הסלע לזכרו שמוצב במצפור הזה. לא ידעתי אז היכן נמצא הר שגיא, כשבדקתי במפה ראיתי שהמקום רחוק מאוד ולא היה נגיש למטיילים שנים רבות.

כשהודיעו על פתיחת הכביש הבנתי שזו הזדמנות פז עבורי לנסוע למרפסת התצפית שאמיתי הגה את רעיון הקמתה. עמדתי שם וחשבתי שאם יש מקום להציב שלט זיכרון לפועלו של אדם שאהב טבע, זה המקום.
אח"כ הנחתי את הצבעים שלי על האבן וישבתי לצייר.

מחשבות על גבול

מאיזה צד של הגבול כדאי לבחור, לחיות? אני שמחה שכאן נולדתי, שכאן ביתי. כאן ולא שם. אבל יש כאלה שנולדו במקום אחד ועורגים לחיות בצד השני של הגבול. כמו אותם מסתננים שהולכים דרך רבה וקשה כדי לחצות את הגבול ולהגיע לישראל. "ישראל טוב מאוד" כמו שאמר לי הבחור האריתראי שהזמנתי לקפה בתצפית בצומת חמוקי ניצנה.
לפעמים גבול הוא לא גדר ברזל ענקית מצופה תלתליות פלדה דוקרות.

לפעמים גבול הוא רעיון מופשט, כמו הגבול בין טוב לרע, בין מותר לאסור, בין עכשיו למה שקרה בעבר, בין שם לכאן, בין המרחב הפרטי שלי לאנשים אחרים. בין מה שבשום פנים לא אעשה לבין מעשי הרגילים.
גבול בהגדרה שלו חוצץ בין דבר לדבר. מסמן שכאן יש הפרדה מוחלטת. אין עירבוב. ואני שואלת מתי אסור להתערבב וצריך לשים גבולות ברורים, חד משמעיים ומתי דווקא כן אפשר להתגמש, להתערבב.
האם גבולות זה דבר קבוע? אפשר להזיז אותם? לשנות תוואי? למתוח אותם עוד קצת? ומה קורה כשעוברים את הגבול? בתודעה הקולקטיבית "עברת כל גבול" נחשב לדבר רע, מזיק, פוגע אפילו.
לפעמים אומרים, בעיקר על ילדים "אין להם גבולות", כלומר הם עושים מה שהם רוצים בלי לתת את הדעת למה שמקובל או מותר או אם ההתנהגות שלהם פוגעת באחרים. גם עלי אמרו לא פעם "זאתי, אין לה גבול" אולי בגלל שלא עצרתי איפה שהאנשים הנורמטיבים עוצרים ולא מעיזים ללכת עוד צעד קדימה.

אבל יש מצבים שלחצות את הגבול זה חד משמעית דבר רע ומי שעושה זאת צריך לחטוף.
מסתנני העבודה שמבריחים את הגבול נתפסים ואמורים להישלח חזרה למקום ממנו באו. אני כותבת "אמורים" כי בפועל זה לא קורה. הברחות של דברים אסורים מעבר לגבול (סמים, נשק) גם אמורים לעלות למבצעים בעונש אם יתפסו. כי גבול משמעו – אסור. לא. עם המון סימני קריאה.
באחת התצפיות על גבול מצרים, על יד הגדר האימתנית החדשה עוצר לידי ג'יפ חדש ומתוכו יוצאת משפחה בדואית. אני תוהה אם הם מעריכים את העובדה שהם חיים בצד הישראלי של הגבול, אם היתה להם האפשרות לבחור באיזה צד היו בוחרים.

ואני, שמביטה לעבר הצד המצרי, לגמרי לא רוצה לחיות שם, רק לגעת מקרוב במרחבים הכל כך יפים של סיני. מה שפעם היה שלנו ואז נחתמו הסכמים פוליטיים והגבול זז, כך שכל היופי הזה עכשיו בצד שלהם. לא נגיש לי. אסור. בעצם גם הכביש הזה היה מחוץ לתחום שנים רבות, עד שלשבוע אחד נפתח לתנועה.

לכל מקום יש היופי שלו, הייחודיות שלו, לכל מפגש יש הקסם שלו, הדינמיקה שלו. כשאני יוצאת אל הדרך אני לא יודעת מראש מה אני הולכת לפגוש. אין לדעת לאן תוביל אותי הדרך, אבל אני בכל זאת יוצאת מתוך ידיעה שאוכל ללמוד, להתפתח, להעמיק, לשאול, להתבונן, להבחין בפרטים.

אני נוסעת קילומטרים ארוכים לאורך כביש הגבול ומהרהרת בשאלה "מה אני הכי רוצה" והתשובה שעולה בי היא לחיות את החיים שניתנו לי בשמחה.

לפתוח את יום העשייה שלי בשמחה ולסיים אותו בשמחה. לחיות בשמחה לא כי צריך אלא כי אני רוצה, כי אני בוחרת. לא לחיות כאילו אני נושאת איזה נטל, אלא לחיות ולתת ללב לדבר, לתת לעצמי לבטא את הקול הייחודי שלי. כבר חייתי מספיק כדי לדעת שהשמחה נמצאת סביבי ובתוכי. היא מחוצה לי, אבל היא גם אצלי. לאט-לאט אני מבינה שיש בתוכי מאגר גדול של שמחה. הוא מלא, חצי מלא, הוא פעיל, לפעמים נטוש. הייתי רוצה למקד את תשומת הלב שלי באותו מאגר גדול של  שמחה שקיים בתוכי. להשתמש במים הללו להשקות אותי, להרוות אותי.

הגיע הרגע לחצות את המחסום ולהתחיל בנסיעה צפונה, חזרה הביתה. ומגיעה גם ההבנה שאני יכולה לבחור בכל רגע נתון איפה אני רוצה להיות, בתוך הדואליות הזו של החיים, צער, שמחה, כאב, עונג, תשוקה, סבל, געגוע, השתוקקות, שלווה, בתוך הבלאגן הרגשי הזה אני יכולה לבחור להתיישר לפי התדר של השמחה. לנשום אותו. להיות שמחה. להיות אהובה בעיני עצמי. להרגיש בעלת ערך. להרגיש בטוחה. רצוייה. אהובה. שמחה. לנשום את התדר הזה עמוק.

וזו הנשימה שלקחתי איתי כשגלגלי המכונית התגלגלו מכביש הגבול חזרה הביתה.

Comments

7 תגובות על “לאורך כביש 10, כביש הגבול המרהיב”

  1. תמונת פרופיל של בצלאל גוטר
    בצלאל גוטר

    מקסים

  2. תמונת פרופיל של בצלאל גוטר
    בצלאל גוטר

    אילנה ראיתי שקיצרת בכמה שורות את השיר 'אי של שקט' בטקסט שצירפת.
    אם זה נעשה בכוונה נראה לי שבהחלט טוב עשית!
    השורות שחסרות הן:

    'גם כי אלך בגיא צלמוות
    לא אירא רע
    גם כי אלך
    לא אירא רע
    שיוויתי ה' לנגדי תמיד
    שיוויתי אלוהי בליבי
    גם כי אלך בגיא צלמוות
    לא אירא רע
    גם כי אלך
    לא אירא רע'

    בלי השורות האלה אני מתחבר יותר לשיר.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה בצלאל. כן, השתמטתי במכוון. צודק, יש מילים שמדברות אלי יותר מאחרות. הבציוע של השיר רגיש ופורט על מיתרי הלב, כדברי השיר.

  3. תמונת פרופיל של ינינה

    אילנה, כביש 10 שלך נגע בי ונשק בשתי נקודות . הגבול , ואני הצעירה. יש כל כך הרבה מקומות שהייתי בהם צעירה ,והיו הייתי רואה אותם אחרת. ועניין הגבול . הורי בחרו בחירה שהעבירה אותי מצד אחד של מסך הברזל לצד האחר. עכשיו בבגרותי אני מדי פעם חוצה את הגבול הזה בחזרה – ומנסה לדמיין : מה יה קורה אם ?

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה ינינה. המחשבה מה היה קורה אילו לעולם תהיה היפוטתית. היא לרוב מזמינה הירהורי חרטה שאני די נמנעת מהם. מעדיפה לחשוב שכל מה שקורה הוא לטובה ושיש סיבה להתרחשויות. אילו "אני הצעירה" היתה יודעת כל מה שאני יודעת היום, מי יודע, אולי היתה נבהלת, אולי מתמוגגת מרוב אושר. לפעמים אני מנסה תרגיל משחבתי ש"אני מהבוגרת בעשור" מגילי הנוכחי ניגשת אלי ולוחשת לי סוד באוזן…

  4. תמונת פרופיל של חן
    חן

    תענוג לקרוא אותך. לא היה רגע אחד קשה?

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה! אם אני זוכרת נכון, אז הרגעים המבאעסים היו בחניון הלילה, כשהרעש הפריע לי להירדם. עד כדי כך, כשהבנתי שהמטיילים האחרים ימשיכו בחגיגה שלהם עד אור הבוקר, לא נותרה לי ברירה אלא לארוז את כל הציוד חזרה למכונית ולנסוע חזרה בשביל לכיוון ההכביש ושם לפתוח מחדש את האוהל ולנסות להירדם עד הבוקר. בלילה השני כשישנתי לגמרי לבד, במקום שאסור, לא, לא פחדתי.
      בטיולים כאלה, אחרי שנכנסת לקצב של המדבר ומתמסרת לו, מה שקשה זו דווקא החזרה הביתה, ל"חיים", לשגרה…