טיול סובב כרבולת


אפתח את הסיפור על טיול הבדד שלי סביב הכרבולת בנובמבר 2014 עם כמה שורות משירו של טשרנחובסקי. ניגון שיכניס לאווירה של טיול מדברי על רכס הרים צחיח, קרח, אלכסוני, עם שיפועים חדים שמאתגרים את ההליכה עליו. הקיר המזרחי של המכתש הגדול.

"הוי ארצי מולדתי
הר טרשים קרח

ארץ נחלת מדבר סין!

הוי, הוי, ארץ חמדת לב

בים של אור טובע כל,
ועל פני כל התכלת"

"הינה, אני כאן!"

בסוכות קראתי בפורום "טיולים ואתרים" דיווח על טיול לאורך שפת המכתש הגדול ולמראה התמונות מן הכרבולת התעורר געגוע ישן. ההבדל בין געגוע למקום לעומת געגוע לאנשים זה שכשמתעורר געגוע למקום קל מאוד לספק אותו. פשוט נוסעים, מגיעים אליו ואומרים "הינה אני!" וזה בדיוק מה שתכננתי לסופ"ש האחרון, עד שהגיעו התחזיות למזג אוויר סוער וגשום.

התיכנון המקורי היה לצאת ליומיים במכתש הגדול, כולל לינה באוהל החדש שלי שאינו עמיד במיוחד לגשם. לכן ויתרתי על שישי ויצאתי לדרך בשבת לפנות בוקר, אחרי ששוב העפתי מבט במכ"ם העננים לוודא שבדרום יהיה בסדר. ואכן היה. יצאתי את ביתי כשעוד היה חשוך וגשום והכבישים רטובים, אבל ככל שהדרמתי וככל שהבוקר עלה, התבהרו השמיים. בפנייה לכביש 7 באשדוד אפשר היה לראות בבירור את ענני הגשם השחורים מצפון – ובדרום שמיים נקיים. בהירים. בצבע תכלת משגע.

בתום שעתיים נסיעה היגעתי אל הכניסה למפעל אורון כשהמכונית שלי היחידה בחנייה, סימן עבורי שלא יהיו היום מטיילים על ההר. לפחות לא בכיוון אליו אני הולכת. בכל מקרה – "הינה, אני כאן!" – וזאת הרגשה נ-ה-ד-ר-ת לצאת לטיול באחד המקומות האהובים במדבר של ארצי, מולדתי.

סקירה היסטורית על הכרבולת ועלי 

נכון לכתיבת פוסט זה, חמש פעמים שכף רגלי דרכה על הכרבולת ועדיין לא נמאס.

התיכנון המקורי של טיול השבת שלי היה לעלות לכרבולת עם שביל ישראל, ללכת על קו הרכס – עליות וירידות – עד למפגש עם נחל מדור ומשם בהליכה מנהלתית חזרה לאורון. כלומר, לעלות על הרכבולת ולהקיף אותה מבחוץ. דומה למסלול הראשון בשבת חמסינית במרס 2012 עם שני שותפים שאחד מהם צבע את הטיול בגוון נורא של סיוט.
אח"כ יצאתי לשלושה טיולים נוספים ומוצלחים ומהנים הרבה יותר

בדצמבר 2012 עם חבר לטיולים שתמיד כיף גדול לטייל יחד, עלינו מהסנפיר הקטן והלכנו רצוף עד שהחליט שראה מספיק ואז חזרנו על עקבותינו. בנובמבר 2013 עם קבוצת רמון, עלינו על הכרבולת בשביל הג'יפים והמשכנו עד לנחל עפרן. בינואר 2016 עם קבוצת רון, טיולית הקפיצה אותנו לנחל מדור ומשם טיפסנו על הכרבולת עד לירידה בנחל עפרן, ומשם אספה אותנו הטיולית.

לטיול הכרבולת בנובמבר 2014 לא הזמנתי אף אחד. התחשק לי טיול בדד. יצאתי לבד לדרך ולאורך היום כולו הייתי לגמרי-לגמרי לבד. אין לי הסבר איך זה שאנשים לא באו לטייל על הכרבולת. האם איבדה את קסם המשיכה שלה, או שחששו מפני הגשם. אם יש משהו שלמדתי בחיים זה שתיכנון לחוד ומעשים לחוד. בטיול עליו אספר כאן, החלפתי כיוונים ובמקום להקיף את הכרבולת מבחוץ, הקפתי אותה מבפנים, מתוך המכתש. וזה היה טיול מיוחד ביופיו, תובעני, עם הרבה הרפתקאות והרבה שמחה בלב.

על העוקם, על התוואי של שביל ישראל

שבת בבוקר והשמיים בצבע תכלת עזה, עם עננים לבנים שהם יפים לקישוט אבל לא יורידו אף לא טיפת גשם אחת. אני מתחילה בטיפוס מעלה, על התוואי של שביל ישראל, באחד המקטעים הקשים והתובעניים שלו. ככל שעולה עוד בגובה נגלים מראות מרהיבים ואינספור הזדמנויות הצצה אל תוך המכתש הגדול.

הגוון השולט בנוף הוא החום, על כל גווניו, חום שבאור הרך של הבוקר נראה על גבול הכתום, סלעים שעברו ועדיין עוברים בלייה ואני רואה בהם צורות שונות כיד הדימיון הטובה עלי. רק לעיתים רחוקות רואה פרח.

עוד ארוכה הדרך ויפה-יפה-יפה

אחרי זמן מה אני עוצרת להפסקת מים ותפוח מול הנוף, ושוב קמה, תרמיל על הגב, עוד ארוכה הדרך לפני…

באתי בעונה טובה/לא טובה, תלוי איך מסתכלים על זה. מבחינת צמחייה, יבש… בקושי שני סוגי פרחים קטנטנים שנתקלתי בהם. ההר צחיח, קרח, אבל עם שיפועים עוצמתיים בגוונים של חום שקשה להישאר אדישים.

בבוקר שכזה, אחרי שהטמפרטורות הלוהטות של הקיץ ירדו, התקרר קצת, השמיים התבהרו, הראות ברורה וחדה עד למרחקו, האוויר אחרי הגשם שטוף ונקי, רוח נעימה נושבת – לא יום טוב לטייל בו?
הרבה צעקות JOY נזרקו לחלל המכתש, בכל מיני עוצמות. רצוי לפחות פעם בחיים, לעמוד על איזו מצלעה של מכתש ולצרוח בקולי קולות. מה שבא. יש לזה אפקט מטהר, מנקה.

דמיינו מטיילת אחת, פסיק קטן בנוף המדבר העצום, הולכת לאיטה לבדה על קו הרכס בנוף העצום הזה, כולה Joy & Happiness

התלבטות ביני לבין עצמי

תוך כדי הליכה על קו הרכס התחיל דיון פנימי ביני לבין עצמי
אני אומרת לעצמי: תגידי, לא קראת בפורום "טיולים ואתרים" שיש דרך לרדת פנימה לקרקעית המכתש?
עצמי עונה לי: כאן??? השתגעת???

והשיחה ממשיכה: אם לא כאן אז איפה? מה, לא נראה לך שאפשר לרדת מכאן למטה?

עצמי, האחראית והשקולה עונה: מי שיורד מכאן למכתש סובל מ"הפרעה אקוטית", כזו שיש לבעלי מוח קודח שחושבים שהם ציפורים
אני לעצמי: ולי יש כזאת הפרעה?
עצמי עונה לי: לא, אין לך. את לגמרי נורמלית.
וכדי לסיים את העיניין היא קובעת חד משמעית – שלא תעיזי לחשוב אפילו לרדת מכאן! את צמודה היום לשביל ישראל!
שתי קצת מים, תוציאי את הסמרטוט הירוק שלך לנגב זיעה מהפנים, תיכף היא נוזלת לך לעינים ולכי כבר… לשם!
אני: לא עשיתי כלום, מה את מתנפלת… מה, אי אפשר לעמוד ולהסתכל על הנוף…

עיניין ה"נורמלית" לא ברור לי עד הסוף. זה נורמלי?

או זה? לצאת לטיול בדד בלי לספר לאף אחד לאן אני הולכת? לקחת את הסיכון של ללכת לגמרי לבד על ההר המשופע הזה? ומה יקרה אם אפול או אפצע?

אני מתיישבת להפסקה קצרה מול המכתש, מצאתי אבן בזווית כזו שאפשרה להישען לאחור, כמו כורסה תוצרת האדמה. תענוג. ולבינתיים אני צועקת בקול גדול "אני בסדר!"
ברור שאני בסדר. אין כאן שום וויכוח.

מהרגע שהצצתי פנימה אל תוך המכתש התחילה לנבוט המחשבה אולי בכל זאת אפשר לרדת לתוכו וככה לחסוך את ההליכה המשמימה בנחל מדור. עם כל האהבה לשביל ישראל, בא לי קצת לגוון. זו לא הפעם הראשונה שאני מטיילת כאן, אפשר ורצוי לגוון. רק שמכאן ברור שאין כל דרך לרדת ואני יודעת שכדי לשכנע את עצמי אני מוכרחה לבוא עם טיעונים הגיוניים. סוקרת את הנוף ומחפשת הוכחה שאפשר.

מצאתי! עמודי החשמל. אני יכולה לרדת למכתש בעקבות עמודי החשמל. נעצרת להסתכל במפה ומזהה את הקו של עמודי החשמל – הם יורדים פנימה למכתש ועוברים בדיוק בנקודה בה שביל ישראל מושך שמאלה. ככה אני מוותרת על המשך ההליכה בנחל מדור שהוא לא מציאה גדולה וגם על ההליכה המנהלתית הארוכה והמתישה חזרה לחנייה במפעל.
וככה התגבשה תוכנית חלופית כשאני ממשיכה להתקדם על העוקם.

 ירידה אל ערוץ נחל חיביון

לא סתם הכרבולת מושכת אותי לטייל עליה פעם אחר פעם. באותה השבת, כשאני לגמרי לבד על ההר, רק אני, הסלעים, השמיים ואלוהי המתרחקים למרחקים -לא יכול להיות תענוג גדול מזה.
מה גם שהצלחתי במלאכת השכנוע העצמי – ועצמי הסכימה לאשר לי לרדת למכתש כל עוד אני נצמדת לעמודי החשמל.

אחרי הצעקות הגיעו השירים וככה אני מתקדמת על השיפוע ושרה בקולי קולות. זה ידוע שאני זייפנית וממציאה מילים, אבל לא חושבת שלכרבולת זה הפריע. הייתי האורחת היחידה שביקרה אותה באותו היום, וגם אורחת שלא הפסיקה להחמיא לה. אז היא שמרה עלי יפה-יפה, שלא יאונה לי כל רע.

היגעתי לירידה חדה למטה, את כל הגובה שעליתי עכשיו צריך לרדת, ובתום הירידה – נקודת הפיצול – כאן שביל ישראל ממשיך דרומה – ואני פונה בכיוון ההפוך על מנת לרדת אל קרקעית המכתש. כולי שמחה שהינה אני עוד מעט מגיעה לערוץ, ואז… מגלה שהיגעתי לנקודה בה בבת אחת יורדים כמה וכמה קווי גובה במפה…
עצמי אומרת: אמרתי לך. תוכנית גרועה! תחזרי לשביל ישראל
אני לעצמי: לא רוצה! לא חוזרת ואם הלכתי את הכרבולת אני בטח יכולה לרדת גם את זה
עצמי עונה לי: רק שלא תעזי לעשות חורים במכנסיים! שמעת אותי? זה הזוג האחרון שנשאר לך במצב חדש יחסית

וככה ירדתי כמה קווי גובה בבת אחת, לאט ובזהירות ובלי לחורר חורים במכנסיים

אין עלי! ככה אני צוהלת לי
ועצמי עונה לי: אל תעופי על עצמך, עד שהטיול הזה לא נגמר. נראה אותך עכשיו מסתדרת בלי סימונים של שביל

אני: למה השליליות הזאת? לא יפה. תפרגני לי קצת. למה שתהיה בעייה. מצד אחד קירות הכרבולת כפי שהם נראים מתוך המכתש, מצד שני הערוץ של נחל חיביון

יפה כאן למטה. אלו שעות הצהריים, מתחמם, הרוח נושבת, לעיתים לא נושבת, זבובים נדבקים אלי, קצת מציקים.
אני מוצאת פינת צל להפסקת צהריים קצרה. מנסה את הטריק של לחלוץ נעליים וגרביים כדי להטות את הזבובים ממני לשם, אך לא בהצלחה רבה. אחרי הפסקה קצרה – נעליים ברגליים, תיק על הגב וקדימה לדרך.

הקטע הקשה בטיול

הקטע הקשה של הטיול – לא הכרבולת ולא הירידה ממנה – כל אלו היו כאין וכאפס לעומת ההליכה המשמימה על שביל ג'יפים לצד הערוץ של נחל חיביון. חם, כפות הרגליים בוערות מההליכה על שטח ישר ולוהט, ואני כל הזמן כל הזמן עסוקה בלא לאבד את שביל הג'יפים, שהיה במצב גרוע מאוד. כולי תקווה שאולי יעבור כאן איזה רכב שטח וייקח אותי אל מחוץ למכתש. נאדה. רק חול וחול, אף לא ג'יפ אחד.

עומדות בפני כמה אפשרויות: להמשיך בדרך העפר ישר עד הכביש, להגיע לחניון החולות הצבעוניים ומשם או לנסות לתפוס טרמפ לאורון או לצאת מהמכתש ולעקוף אותו בהליכה משמימה לא פחות על הכביש חזרה למכונית, או… שאני מטפסת חזרה למעלה, הולכת עוד קצת על שביל ישראל ואז יורדת חזרה למטה דרך הסנפיר הגדול.

אני מתחילה לחפש מאיפה אפשר לטפס חזרה לכרבולת
עצמי: זה לא בר טיפוס. אין לך ברירה אלא ללכת הלאה. קצת לפני הכביש יש שביל שעולה למעלה. שביל מסודר. עם דרגיות. עוד קצת סבלנות.

אם על הכרבולת הייתי עליזה ושרתי שירים, על קרקעית המכתש הפכתי לכבדה, ממשיכה ללכת במרץ כדי לסיים עם ההליכה המישורית, מתרגזת למה השביל לא עשוי כמו שצריך, קצת כועסת על הג'יפאים שלא נוסעים כאן יותר, כי אם היו נוסעים הדרך היתה אולי נשמרת בצורה טובה יותר. מרחוק אני רואה רכבים בחניון חולות צבעוניים, מוצאת אבן לשבת עליה, למנוחה קצרה וסנדוויץ' אחרון.
חיסרון בטיול בדד: אין ממי לבקש אוכל ומים כשנגמר לי מה שהבאתי. מילא אוכל, אני אסתדר בלי אוכל, אבל אני קצת מודאגת בגלל המים. לקחתי איתי 4.5 ליטר ונשאר בערך ליטר וקצת. השעה קצת אחרי שלוש. מקווה שיספיקו לי עד סוף היום.
חיסרון נוסף: אין ממי לבקש אקמול כשמתחיל כאב ראש ושוב שכחתי להביא מהבית.

ממשיכה ללכת ומרחוק רואה קבוצת אנשים יורדים מההר. זה בדיוק השביל שאני רוצה להגיע אליו.
איזה יופי! אני אומרת. יהיה לי ממי לבקש אקמול. ואולי גם קצת מים. רק איך אני מגיעה אליהם? אין לי סבלנות ללכת ישר ואז לחתוך שמאלה, מקצרת באלכסון ומאבדת את המטיילים. בשלב הזה של הטיול ההיגיון הלך למקום אחר ואני מתבוננת בשמלת הדרדרת של הכרבולת מולי – ובלי לבקש רשות מאף אחד, אפילו לא מעצמי – אני מסתערת עליה.

נמאס. אני רוצה להגיע למעלה.

סיום "סובב כרבולת" בירידה בסנפיר הגדול

עצמי לי: שבי, תירגעי, תשתי קצת מים. ועכשיו את מוכנה להסביר לי מה זה היה? את ראית את עצמך? איך התנהגת? יום שלם הלכת לבד במדבר ולא נרגעת? על מה העצבים? על ההר? אם רק היית רואה איך נראית…
זה הרגע שבו לא היו לי מילים ולא הייתי צריכה מילים, כי משום מקום עלה בתוכי גל ענק של צחוק והתגלגל מתוכי החוצה, וככה ישבתי שם רבע שעה, אולי יותר והתגלגלתי מצחוק. צחוק מכל הלב, עם דמעות וכאב בטן. לא משנה על מה צחקתי. פשוט צחקתי. עד שהבנתי שאם אני לא קמה עכשיו יירד הערב.

השעה מתקרבת לארבע. היום מחשיך לקראת חמש. אין לי הרבה זמן. אני מוכרחה להכניס להילוך גבוה יותר ולמהר כדי לא להיקלע לחשכה. וכן. גם את הפנס שכחתי בבית. והבטרייה של הסלולרי הולכת ואוזלת בגלל ה- GPS שהיה פעיל כל היום ועזר לי להתמצא.

מצד אחד אני לחוצה בגלל החושך, מצד שני, עדיין עם שאריות של צחוק, אצה-רצה במורד הסנפיר הגדול עם פה ושם צחקוקים. ולפתע… מוצאת בקבוק מים זרוק בשביל. מייד אני מרימה ובלי לבדוק פותחת את הפקק הוורוד ושופכת על הידיים ומקרבת לפנים. אני במצוקת מים וזקוקה לכמה טיפות כדי לרענן את הפנים.
אבל רגע… איחס! יש למים האלה ריח של אפרסק!
מה זה? מי שותה את הזוועה הזאת ואח"כ זורק את הבקבוק במדבר! מה רע במים רגילים?! מזל שיש לי את הסמרטוט הירוק לנגב את זוועת האפרסק מהפנים. ומזל שאני עדיין בהשפעת גל הצחוק כי זה מייד מצית אותו מחדש. איך מכל המתנות שהמדבר מזמן לי, דווקא מים בטעם אפרסק…

מרחוק אני רואה את פסי המסילה ויודעת שאני קרבה לכביש. איזו הקלה. עוד סיבה להמשיך לצחוק. תקרית מי האלוורה ממשיכה להצחיק אותי כל הדרך עד הכביש. לבנתיים הערב יורד במהירות ובאור אחרון יצאתי מהשטח.

בחמש אני מגיעה למכונית אחרי קצת יותר מ-19 ק"מ של עליות-ירידות וגם קצת הליכה משמימה. 19 ק"מ של הנאה צרופה ועכשיו מחכה לי נסיעה ארוכה חזרה הביתה, נסיעה שהתארכה בגלל עומס על כביש 40. חיסרון משמעותי נוסף של טיול בדד: אין מי שיחלוק איתי את הנהיגה ואין ברירה אלא לשמור על עירנות, למרות העייפות הגדולה.
בסופו של יום היגעתי הביתה בשלום וטיול "סובב כרבולת" המשובח הסתיים בשמחה ובששון.

הערה חשובה: בטיול זה עליו סופר בפוסט זה, בו אילתרתי ירידה למכתש תוך כדי תנועה, היה לי יותר מזל משכל. לא הייתי ממליצה לחתוך כמה קווי גובה, לא בירידה ולא בעלייה בלי להתכונן מראש ובטח ובטח אם אתם לא טובים בניווט. על אחת כמה וכמה אם את/ה בטיול בדד. הפוסט מספר את חוויית הטיול שלי ואין בו המלצה לטיול אחראי למטיילים שחשקה נפשם בטיול על הכרבולת.

Comments

2 תגובות על “טיול סובב כרבולת”

  1. תמונת פרופיל של הופאק
    הופאק

    כיף לקרוא.
    תוכלי לעלות מפה של המסלול שלך? זה יעזור להבין איפה הסתובבת, למרות שאני עם לשונית פתוחה על מפה ואני חושב שהבנתי.

  2. תמונת פרופיל של אילנה בר

    תודה הופאק. מעדיפה שלא להעלות מפה, בגלל שזה לא מסלול שאני ממליצה עליו… אני יכולה לשלוח לך בפרטי בפייסבוק. כל עוד טיילתי על שביל ישראל, זה מסלול מוכר וחוקי, אבל מהרגע ש-"צללתי" למכתש, משם זה נעשה מסובך להסביר ולא הייתי רוצה שילכו בעקבותי.