גם אני רוצה לעשות את שביל ישראל


ככה החלטתי: החל מהראשון בספטמבר אני יוצאת אל הדרכים המאובקות של סוף הקיץ, "לעשות את שביל ישראל".

כהרגלי שואלת שאלות, חוקרת, בוחנת, מתבוננת: בשביל מה לצאת לדרך?למה דווקא השביל הארוך הזה? מה אני לומדת על עצמי? על התעוזה, ההעזה, היוזמה,  הפעלתנות, האקטיביות, האומץ?

אלו מילים שנכתבות בהמתנה להופעה, עוד מעט יחשיכו את האולם, הוילון ייפתח, הזמרת תעלה לבמה ותשיר. מילים שבאות ממעמקים, מילים מאירות. ואני חושבת שזו המתנה שלה, לשיר לעולם, לפזר ניצוצות של אור בצלילים, בניגונים, ניגון שפורט על מיתרי הלב. אני ננגעת ומתרגשת ורוצה גם. רוצה להיות בצד שגורם לקסם הזה לקרות. שנוגע באנשים אחרים מבפנים, שמרגש אותם, שמשמש להם השראה. מי שיודע איך לרגש אחרים באמצעות הכישרון שלו. זה קורה כשאנשים רואים בך משהו שקיים בהם, כשאת משקפת לאחרים דברים שקיימים בהם, שהם רוצים לעשות או חולמים לעשות.

נאמר לי לפעמים "את השראה" ואני מנסה להתבונן במקום הזה, שאני בעצם חייה את חיי, מקשיבה לעצמי ולרצון שלי ולא נתקעת, אלא גם עושה את הצעד הבא כדי להביא אותו לידי ביצוע. קוראים לזה "להגשים חלום". אני רואה את זה קורה לאנשים אחרים ואומרת לעצמי בשקט "גם אני רוצה", ואם זה רצון בר ביצוע, אז למה לא בעצם. וככה לאורך כל חיי, קמה ועושה.

לא תמיד זה בא לי בקלות. קיים בי גם כוח שמושך למטה, שמעביר ביקורת, שמטיח בי "מי את חושבת שאת", שמקטין ומצמצם אותי, קול שמטרטר מילים של פחד, של חוסר אמונה. לעתים אני מתנגדת לו, נלחמת בו ולעתים מניחה לו לומר את דברו וממשיכה הלאה בשלי. כי חוץ ממנו קיימים בי מגוון של קולות וצבעים. קולות שאומרים מילים של עידוד ותקווה ונוצצים בצבעים של כתום ואדום. לא רק צבעים של דיכאון ולאות וכבדות ופאסיביות.

זה מאבק פנימי שמתרחש בתוכי שנים, לפעמים בעוצמה גבוהה, לפעמים הוליום נרגע. 50 ושליש, תודה לאל, הווליום נמוך מאוד.

אז הינה, ככה זה עובד, יושבת בשקט במקומי, מניחה את הפנים על שתי הידיים ושואלת – אילנה, מה את רוצה, באמת רוצה לעשות? מה יעשה אותך שמחה? מאושרת? מה יגרום לך להרגיש שאת חייה במלואך? שאת זוהרת במלוא העוצמה של הצבעים שבך?

ובשקט הזה, כשהפנים מונחות על שתי ידיי עולות התשובות. כל מיני. חלקן מופרכות, חלקן מופרזות, חלקן הגיוניות, חלקן בהחלט ברות ביצוע.

טיול זה רצון בר ביצוע. עבורי טיול זה לא דבר מסובך או בלתי אפשרי. גם לא מסלול בן אלף קילומטרים. אני אפרק אותו לחתיכות קטנות, ארבעה ימי הליכה, מנקודה א' לנקודה ב', הינה, זה אפשרי, גם בלי לבקש לקבל כמות מוגזמת של ימי חופש בעבודה. עם העבודה, עם הלימודים, עם החיים – אני מוצאת את הזמן לארוז תרמיל ולצאת מהבית לדרכים. כי להיות בדרך זה אחד מהרצונות ברשימה של "מה יגרום לי לחיות את החיים במלואם"

"שביל ישראל, זה החלום שלי, אבל נראה לי שזה לא יקרה", משפט שאמרה עכשיו, ממש עכשיו, אישה שיושבת בשלוחן ליד. אמרה "שביל ישראל" והאוזניים שלי הזדקפו לשמוע, מה? מה שביל ישראל?

"זה החלום שלי"

"אבל נראה לי שזה לא יקרה"

כמה פעמים אמרתם את זה לעצמכם. כמה פעמים ויתרתם. כמה פעמים בכלל לא ניסיתם. כמה פעמים הפאסיביות ניצחה. כמה פעמים גנזתם חלום שעלה, שהבליח לשבריר שנייה עד שבאה איזו מחשבה פרקטית וקטלה אותו.

קרה גם לי. ועכשיו, בגיל 50 ושליש אני לא אומרת יותר "אבל נראה לי שזה לא יקרה". 50 ושליש. ראבאק! זה יקרה. כל מה שאני רוצה יקרה לי. ולא בגלל שבאה פייה ופיזרה עלי אבק פיות שמגשים לי חלומות. לא. זה יקרה רק בגללי. בגלל ש-"זה החלום שלי".

בשעה טובה, באחד בספטמבר, שישי בבוקר, אני קמה מוקדם, יוצאת מהבית לרכבת, עולה על רכבת צפונה, יורדת בתחנה בחדרה ומתחילה לצעוד דרומה לכיוון תל אביב. קילומטרים ארוכים של ים וחול, שמיים כחולים, קייץ ישראלי.

נעלמו הספקות, החששות, הפחדים. בקרוב מאוד אני יוצאת לדרך. עם חיוך גדול.