על שביל ישראל מהבית שגרתי בו בירושלים

שישי מוקדם בבוקר, ב׳ בראש השנה, הרחובות ריקים מתנועה. פה ושם עוברים אנשים בדרכם לבית הכנסת או עם הכלב לטיול בוקר.

בגלל ״נסיבות משפחתיות״ נאלצתי לשנות תוכניות ובמקום להגיע אל קצהו הצפוני ביותר של השביל ומשם להתחיל לצעוד היגעתי לירושלים לארבעה ימים. מתוכם יום אחד, או לפחות חצי יום אני לוקחת לעצמי, למען שפיות הנפש. לא מזמן שינו את תוואי השביל באיזור ירושלים, הסיטו אותו משביל המעיינות לכיוון עין כרם וכיום הוא עובר בשכונה שפאתי העיר, קרית מנחם.

אם השביל מסומן על עמודי החשמל ברחוב שפעם גרתי בו, אם בלאו הכי אני בבית ילדותי כל ימי החג – למה לא לצאת מהבית בעקבות הסימון החדש. ההחלטה להעביר את השביל סמוך לשכונת מגורים קצת תמוהה בעיני. הרי ירושלים כל כך גדולה, כל כך מעניינת, כל כך מגוונת, אז למה דווקא כאן, בשכונה המוזנחת והמתפוררת הזו שבקצה העיר, למה לא בשכונה יותר מטופחת, אלגנטית, מרשימה? קרית מנחם, שכונה קטנה, בנוייה טלאי על גבי טלאי, הבתים הישנים צופו שכבה דקה של אבן ירושלמית כביכול חדשה, תוספות בנייה שנפוצות מאוד בשיכונים הקטנים הפכו את הרחובות לערבוביה של בתים, מגובבים זה ליד זה, זה על גבי זה, בלי לומר מילה על המכוניות החונות בצפיפות בשולי הכביש או על אופי האנשים שגרים כאן היום.

המילה ״עזובה״ לא מרפה ממני. השורש ע.ז.ב. – עזבתי, נעזבתי, נעזב, הועזב, עזוב, עזובה, עיזבון. ובעיקר ״ככלות כוחי אל תעזבני״… עזבתי את השכונה בגיל 18 כשהתגייסתי לצבא ואם חזרתי לגור כאן אח״כ זה היה לתקופות קצובות, אף פעם לא מתוך בחירה ובלב שלם. קצת דומה למה שקורה בארבעת ימי החג. אני לא רוצה לערבב עיניינים משפחתיים ואישיים בכתיבה על מסעותיי בשביל, אבל למעשה הכל מעורבב. ירושלים עבורי היא עירבובייה של עבר והווה, ישן וחדש. ״הכל השתנה כאן״ אמר אבא שלי כשהיסעתי אותו ברחובות העיר ביום הראשון של החג. צודק, זו גם ההרגשה שלי, ש״הכל השתנה כאן״.

לא חושבת שאי פעם בשנות ילדותי נתתי את הדעת שיום אחד, בעתיד, בשנת אלפיים ומשהו, יעבור ליד הבית שביל, שביל שחותך את ישראל מצפון לדרום ושאני אלך עליו לכל אורכו. שאהיה מצוידת בכל מיני אמצעים טכנולוגיים חדשניים, כמו סמארטפון עם GPS, או אייפד שאני מקלידה בו כעת את המילים הללו שיועתקו אחר כך לבלוג שלי באינטרנט. זה יכול להיות תרגיל מעניין לילדים קטנים, לבקש מהם שינחשו את העתיד, חמישים שנה מהיום. איך גם אז הכל ישתנה.

ואולי טוב שהשינויים הללו קורים, כי הם מזיזים אותנו מהמקום המוכר והנוח, מפתיעים ומאתגרים אותנו. נגיד בבית של אבא שלי, ״בית ילדותי״, לא השתנה הרבה ודווקא היעדר השינוי, ההרגשה כאילו הזמן עמד מלכת, מאוד מדכאת.

תחנה ראשונה בדרך: על ספסל מול הנוף של העמק. עין כרם. מישהו טרח להציב כאן ספסל, ואם כבר ספסל ואם כבר הנוף מולו גדלתי פרוס ככה בפני, אז למה לא לשבת, לנשום, להתבונן בנוף, להוציא נייר ועט מהתיק ולרשום מחשבות. מאוחר יותר אעתיק מהדף למחשב.

הערה קטנה למתכנני השביל, למה לסמן לנו ללכת דווקא סמוך ל-״כפר השבדי״? שזה הכינוי שהצמדנו לאורך כל הילדות ל-״בית המשוגעים״ שבקצה השכונה. עברתי קודם ליד הגדר האחורית של המוסד, מצד אחד רוח ירושלמית נעימה של בוקר, נוף ירושלמי מוכר ואהוב ומהעבר השני של הגדר, צעקות קורעות לב של פגועי הנפש. לי זה עשה רע.

תחנה שנייה בדרך: עין כרם מול מעיין מריים. אני מתחילה להבין את ההיגיון בסימון החדש שיורד מהכביש המוביל להדסה דרך הטרסות עד ללב השכונה הציורית הזו. שוב מאיימים לפגוע בצביון הכפרי השקט והפסטורלי של השכונה, אני רואה שלטי מחאה גדולים תלויים מזמינים את התושבים להגיע להפגנה. ברור לי שימיו של הכפר הקטן בעמק הירוק קצובים. זה לא יישאר ככה לתמיד. כבר עכשיו החלו לנגוס בשטחים פתוחים ולבנות. היום, כמו אז, בונים לעשירים בלבד. בילדות קיטלגנו את עין כרם כשכונה ל-״עשירים בלבד״, כלומר מחוץ לתחום עבורנו. למען האמת, מחוץ לתחום גם עבורי כיום. ולאו דווקא בגלל הכסף. זה לא המקום בו אני משתוקקת לגור. לטייל, לחלוף דרכו, להינות מנופו, כל אלו כן, אבל לא להפוך למקום של מגורי קבע. לא יודעת עד כמה נעים לגור בשכונה קטנה שמדי יום אוטובוסים עמוסי תיירים פוקדים את רחובותיה בדרכם לכנסיות ובליינים ישראלים שמגיעים לבתי הקפה והמסעדות הנחשבות בשכונה, במיוחד בשבתות וחגים.

מתיישבת לידי אישה הודית מבנגלור. מטיילת עם קבוצה שהגיעה לביקור בזק במזרח התיכון, ירדן, ישראל, הרשות הפלסטינית ומצרים. נחמד לפטפט, לשאול, להתעניין בתיירת הזרה, מאיפה באה, לספר לה ש-"אני מכאן" עד שנעשה צפוף ורועש מדי. מעמיסה את התיק על הגב וממשיכה הלאה.

תחנה שלישית: גינה קהילתית קטנה למרגלות ״מדרגות גן העדן״. כן, יש מקום כזה שיורד מעין כרם לעמק התימנים, תושבי המקום טיפחו גינה קטנה עם פינת ישיבה מוצלת שמזמינה אותי לעצור לפת שחרית.

טיפ קטן להולכים בשביל ולקוראים את דבריי: אם זמנכם בידכם ולא אצה לכם הדרך ממליצה בחום לסטות מהרחוב הראשי בו עובר השביל ולהיכנס לסמטאות הקטנות. מים ושירותים יש מתחת לרחבה הגדולה מול מעיין מריים. זו תפיסת עולם שמדברת על לסטות מהדרך הראשית לדרכים קטנות, נחבאות, להאט את הקצב, להתבונן, לחפש אוצרות. ותאמינו לי שהם יהיו שם. הם תמיד שם, רק צריך להביט.

שיחות שביל הם חלק מהעסק הזה של להיות ״שביליסטית״,כי יהיו עוד רבים שיעצרו לדבר איתי ותתפתח שיחה, ישאלו בעיניין איך ומה ולמה ואני אסביר כל פעם מחדש. אני עדיין בהפסקת אוכל בפינה המוצלת ועוברת אישה עם שני כלבים, הם נעצרים לידי כי מסתבר שזו גם הפינה שלהם. ״את מכאן?״ אני שואלת,  מספרת מאיפה היגעתי ולאן פני מועדות.

מהבוקר מתנגנת לי שורה בראש משיר ישן של שלמה ארצי ״אל הבית שגרתי בו אל אותן ההתחלות״, אני מחפשת בגוגל את מילות השיר, ״מה שהיה, עכשיו כבר אין״… ״ליד הבית שגרתי בו היתה לי פעם אהבה״, ככה שר שלמה, אבל לי לא היתה פה אהבה. שום דבר. לא אהבת נעורים, לא אהבת ״שבט אחים גם יחד״, אפילו לא אהבה לעיר בה גרתי. התחלתי לאהוב את ירושלים רק אחרי שעזבתי אותה. חייתי בירושלים הזאתי ילדות נטולת אהבה.

תחנה אחרונה בדרך: על ספסל מוצל סמוך לכביש, כמה מטרים לפני המסעדה וההמולה של רחבת הסטף. מאותה גינה נחמדה השביל יורד לכיוון צומת כרם ומשם לכיוון נחל שורק, הליכה מישורית קצת משמימה כשניחוח קל של ביוב נישא באוויר ההולך ומתחמם. שם הסימון החדש חובר לסימון הישן שהיגיע מעין חינדק. השביל המישורי מסתיים בחניון התחתון של הסטף וממנו בבת אחת עלייה של 150 אולי 200 מטר. בדיוק בשעת הצהריים החמה. התחלתי לטפס ב-12:00 וסיימתי בערך ב-13:20 כשבין לבין אני נוטפת זיעה, הדופק גבוה, חום הגוף הולך ועולה, הרגשה כללית של בערה פנימית. בתחילת היום ירדתי אל העמק וכעת השביל דורש לעלות חזרה כל מטר ומטר שירדתי. הירידה הפיסית בגובה השליכה גם על מצב הרוח שלי שמלכתחילה היה ירוד. הרגשתי איך אני הולכת ושוקעת לעצבות, וכשהתחילה העלייה תשומת הלב מופנית למאמץ הכרוך בטיפוס במדרגות הענקיות, סידור הדופק המשתולל, הזלפה של מים על הפנים הלוהטות מחום. מצוקת הגוף שלפה אותי בבת אחת מצרותיי וקרקעה אותי וטוב שכך.

גם ביום השיוון הסתווי אנחנו עדיין רחוקים מטמפרטורות של סתיו. בשעות הצהריים ירושלים רתחה ובערה בטמפרטורות שלא מביישות יום קייץ סטנדרטי, רק כשיורדת השמש ניתן לחוש את צינת הסתיו. ועדיין, שמחתי על האפשרות שניתנה לי לחצות את הכביש מהבית שפעם גרתי בו ולצעוד חצי יום על שביל ישראל.

בהמתנה לטרמפ שיאסוף אותי מן הדרך מעתיקה ציטוט מהשלט: ״התלהבתי לרעיון השבילים הארציים המצויים בארה״ב ובאירופה ויהיה זה אתגר נאה בשבילי להקדיש את השנים לפני הגיעי לגבורות לשתול את הרעיון הזה גם בישראל״. – אברהם תמיר, עיתונאי וטייל. הוגה שביל ישראל, הטמיע את ההכרה וההוקרה לנופי ארצנו דרך צעדה בשבילים.


Posted

in

by

Comments

4 תגובות על “על שביל ישראל מהבית שגרתי בו בירושלים”

  1. תמונת פרופיל של רבקה קופלר

    אם סוטים מהשביל הראשי, תמיד מוצאים אוצרות. זה גם המוטו שלי. וליד הבית, במקומות הכי נחבאים עוד יותר. יופי של פוסט אילנה, נהניתי מאוד!!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      לגמרי מסכימה איתך. במיוחד אם מאטים קצת את הקצב ומשהים את המבט. תודה!

  2. תמונת פרופיל של בצלאל גוטר
    בצלאל גוטר

    אילנה נהדר. מזל טוב לחשיפה ושנה טובה.
    אני מאד אוהב את התמונות "הקטנות" למשל ה green garden , הדלת הכחולה ומנורת הלוקס עם הוורדים בפוסט הראשון. את השאר עדיין לא ראיתי.
    בברכה
    בצלאל

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה בצלאל, מאחלת גם לך שנה טובה עם טיולים לרוב. נכון, כשהמבט משתהה אפשר למצוא הרבה הפתעות קטנות ומקסימות לאורך הדרך. אם עדיין לא ביקרת בעין כרם, ממליצה בחום. ולגבי השיא, לאט-לאט… יש זמן…