מתל ערד לראש זוהר עם "קבוצת השביל"

ככה צולמתי בטיול השבת, ליד עץ שקד מס. 50, בואכה ערד. המטיילת על שביל ישראל, ב"פרוייקט היובל" שלה. החלום שלי לצאת לשביל, לצעוד לכל אורכו, גם אם לא מתאפשר בטרק אחד ארוך וקשה של חודש הליכה רצוף, מתפזר לחתיכות פאזל קטנות שלאט-לאט מתחברות זו לזו. בהיי-טק יש מונח שמתאר תהליך עבודה "Work In Progress", ככה גם בהליכה על השביל, נקרא לזה "Walk In Progress".

לפעמים, העבודה בהייטק והאינטרנט משכיחים ממני את החיים האמיתיים, אלה שמתנהלים מחוץ למסכים, למקלדות ולעכברים. השעות הרבות בהן אני גולשת בים של מילים ותמונות יוצרות מציאות דמיונית שנראית כל כך אמיתית. ואייה תנועות הגוף, מראה הפנים, הריח, המגע?

לכן כשנקרית בפני ההזדמנות לצאת לדרך עם עוד אנשים, אני נענית בחיוב. בהליכה השבועית שלי על השביל אני צועדת הפעם עם "קבוצת השביל" שמנתה 15 איש מתוכם ארבעה ילדים. שבת. שש בבוקר, נפגשים, נוסעים דרומה ליום טיול נוסף בשביל, על המקטע שבין תל ערד עד ראש זוהר.

שמונה ורבע, אחרי חיבוקים לוותיקים ו-"נעים להכיר" למצטרפים החדשים מתחילים לצעוד מתל ערד. שתיים עשרים חוזרים עם המיניבוס לתל ערד ומתחילים בנסיעה חזרה הביתה. מסלול חביב, לא ארוך במיוחד (16 ק"מ), לא קשה במיוחד ואם לומר את האמת גם לא יפה במיוחד. הנגב משחק אותה "קשה להשגה", כלומר, כדי לראות את הנופים היפים שיש לו להציע נצטרך להתאמץ קצת יותר… אבל אל דאגה, נגיע גם אליהם.

צעד לו אדם בדרך

מהם מים? הוא שאל
ראה אותם מרווים צמא, מנקים, מרככים, מכילים חיים
ראה אותם מטביעים, הורסים

מהי אש? הוא שאל
ראה אותה מחממת, מבשלת, מגינה
ראה אותה שורפת, מכאיבה

מהי אהבה? הוא שאל
ראה אותה מנחמת, עוטפת, משמחת, מעצימה, מחכימה
ראה אותה מייאשת, כואבת, מתסכלת, מעציבה

איך אדע, האם זה טוב, האם זה רע? הוא שאל

ישב האדם בצל העץ וצפה בעננים חולפים
וכך, בעודו נמצא פשוט ונוכח, יציב אל מול התנועה שמולו, הבין
שהכל טוב, והכל רע
והכל בתוכו וסביבו עבורו לחוות ולחיות
וכל עוד ישקוט, ויתבונן
יראה כמה יופי יש בתנועה בין הכאב לריפוי
כל עוד הוא מרגיש את ליבו פועם בחוזקה
ואת רגליו כמהות לצעוד עוד ועוד
הבין
שכל זה
קיומו

מילים: גיל אשד

אני מדפדפת בגלריית התמונות מהטיול, מופתעת מכמות הצבע הירוק שנוכח בנופים המדבריים שצילמתי.

בין תל ערד לעיר עצמה, במישור של "בקעת ערד" השביל עובר סמוך למטעים של שקדים, גפנים וזיתים. שורות של עצים, כתם ירוק במדבר החום. ולא רק הצבע חשוב, אלא גם מעשה החקלאות, הנטיעה וגידול הזיתים, השקדים והענבים. הכרמים של בקעת ערד הם לא כמו הכרמים בשלכת של בורגונדי, ובכל זאת אני מנסה לתפוס קצה של עלה שמנצנץ בגוונים של נחושת.

כעבור כמה קילומטרים מגיעים לפארק ערד, חורשה נטועה עם ספסלים מוצלים, פינת חמד ירוקה לארוחת בוקר. מעט הגשם שירד הצמיח פיסת דשא טרייה אבל זה עדיין לא מספיק כדי לשטוף את העצים המאובקים.

“You can't always get what you want, but if you try sometimes, you might find, you get what you need”- Mick Jagger, "The Rolling Stones"

לפעמים הפער בין מה שאני רוצה למה שאני יכולה הוא גדול. לפעמים הרצון שלי לא הולם את מקום בו אני נמצאת בו כרגע. יצאתי לטיול עם רצון להתפעל מהמדבר, לקבל השראה, להתאוורר, להתבונן במרחב הפתוח, לבחון מחדש את העומס שבחיי ולנקות אותו. רציתי שעם סיום הטיול, כשאשוב מן המדבר הביתה אקום בבוקר יום ראשון עם אנרגיה ואומץ לא להכנע לשגרה. אז רציתי. בפועל קרו דברים אחרים והעומס המשיך לרדוף אחרי, מאיים להכניע אותי. ועכשיו רק יום שני.

לפעמים הפנטזיה הזו שמוכרים לנו ש-"אם רק תרצי תוכלי להשיג הכל" גובה מחיר גבוה מאוד.

לפעמים אני פשוט נדרשת לשבת בשקט ולברר עם עצמי "מה אני רוצה", "מה אני צריכה", "מה אני יכולה", להתנקות מאשליות ממכרות ש-"אני יכולה הכל", ש-"מגיע לי הכל". וגם מהאשלייה ש-"טיול מדבר זה דבר מנקה, מרגיע וממלא", לפעמים כן, לפעמים לא. במקרה של טיול השבת, ערד לא ממש הרגיעה וניקתה את הזוהמה שהחיים הדביקו לי לאחרונה.

לערד היגעתי לראשונה בחיי ב-95 או 96 שבמאה הקודמת. אני לא שייכת לדור שגדל על "פסטיבל ערד", מעולם לא לקחתי חלק באף פסטיבל. אם זכרוני אינו מטעה אותי, אחותי הקטנה היא זו שהתחננה בפני אמא שלי שתרשה לה לנסוע עם חברות לפסטיבל. אותי זה פשוט לא עיניין.

ערד מחזירה אותי אחורה בזמן לימים בהם היכרתי את מי שעתיד היה להיות בעלי, הוא גדל בעיר הזו ואמו עדיין מתגוררת בה. אחת לחודש היינו נוסעים לערד לביקור משפחתי, ביקור עם יותר מדי אוכל ופחות מדי עיניין. כן, זו העיר, נטולת עיניין ונטולת רמזורים, עיר קומפקטית בפריפרייה הרחוקה שבדרום הארץ, מרחק שעה וחצי נסיעה מהמרכז, ובפחות משעה אפשר לחצות אותה ברגל. עיר שבשנים האחרונות מקבלת גוון חרדי ובדואי, עיר ללא אטרקציות, אם כי בעיני "מצפה מואב" שסמוך לאיזור המלונות הוא המקום, בהא הידיעה. התאהבתי בו מביקור ראשון ובכל ביקור בעיר הייתי מגיעה להסתכל על הנוף.

רק בשנים שיבואו אח"כ, אחרי שהאלף יתחלף, אחרי שנפרדנו איש-איש לדרכו, הייתי מגיעה לערד שלא על מנת לאכול חמין עם עוגת גבינה לקינוח אלא כדי לטייל רגלית בשבילים המקיפים אותה, או חולפת דרכה לכיוון ים המלח, כפר הנוקדים או מצדה לטיול במדבר יהודה. בשנים ההן לא תארתי לעצמי שיבוא יום שאחלוף בעיר עם תרמיל על הגב ונעלי הליכה במסע חוצה ישראל.

את תמונת הנעליים לטיול זה אני מקדישה לאוסולו בנות 20 השנה, נעליים עם וותק מתקופת השירות הצבאי שדווקא בנחל יעלים הסוליות נפרדו מן הנעל. עייפות החומר.

"אֵינֵךְ צְרִיכָה לִהְיוֹת טוֹבָה.
אֵינֵךְ צְרִיכָה לָלֶכֶת עַל בִּרְכַּיִךְ
מֵאָה מִילִין בַּמִּדְבָּר, מִתְחָרֶטֶת.
אַתְּ רַק צְרִיכָה לָתֵת לַחַיָּה הָרַכָּה שֶׁל גּוּפֵךְ
לֶאֱהֹב מַה שֶּׁהִיא אוֹהֶבֶת.
סַפְּרִי לִי עַל יֵאוּשֵׁךְ, וַאֲנִי אֲסַפֵּר לָךְ עַל שֶלִי
בֵּינְתַיִם הַחַיִּים מַמְשִׁיכִים.
בֵּינְתַיִם הַשֶּׁמֶשׁ וַחֲלוּקֵי הַגֶּשֶׁם הַצַחִים
נָעִים לְאֹרֶךְ הַנּוֹפִים,
מֵעַל הַמִּישׁוֹרִים וְהָעֵצִים הָעֲמֻקִּים,
הֶהָרִים וְהַנְּהָרוֹת.
בֵּינְתַיִם אַוְזֵי הַבָּר, גָּבוֹהָ בָּאֲוִיר הַכָּחֹל הַנָּקִי
חוֹזְרִים שׁוּב הַבַּיְתָה.
מִי שֶׁלֹּא תִּהְיִי, לֹא חָשׁוּב כַּמָּה בּוֹדֵדָה
הָעוֹלָם מַצִּיעַ עַצְמוֹ לְדִמְיוֹנֵךְ,
קוֹרֵא לָךְ כְּמוֹ אַוְזֵי הַבָּר, צוֹרְמָנִי וְנִלְהָב –
מוֹדִיעַ עַל מְקוֹמֵךְ שׁוּב וָשוּב,
בְּמִשְפַּחַת הַדְּבָרִים."

שיר מוכר ואהוב של מרי אוליבר – אווזי הבר
כשאני חושבת על מקומי במשפחת הדברים, הוא פה, בדרכים, במדבר, בים, ביער, בהרים. בנופים, בטבע שתמיד מביא איתו אנרגיה טובה של התחדשות.

ועד המקטע הבא .. בֵּינְתַיִם הַחַיִּים מַמְשִׁיכִים

Comments

4 תגובות על “מתל ערד לראש זוהר עם "קבוצת השביל"”

  1. תמונת פרופיל של הופאק
    הופאק

    20 שנה לנעליים זה ממש מכובד. כיום אני בקושי מצליח למשוך את נעלי הטיולים במשך שנתיים עד שהן מתפרקות.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      בהחלט. זה כנראה פונקציה של שימוש, יתכן שלא היו בשימוש בתדירות גבוהה או שהיו זוג איכותי מאוד. שנתיים? אני מחליפה זוג כל עונה… אצלי הן בקושי מחזיקות מעמד שנה…

  2. תמונת פרופיל של אביבה
    אביבה

    כייף לקרא, גם תיאורי ההליכה מוסיפים , אכן היופי של הרים אלו הם לקראת שקיעת השמש , כך הכל נצבע בצללים של אדום וזהוב

    עשיתי את המסלול הירוק בסוכות בהר כרכום …מסלול יפיפה שגם אותו סימתי בשעות הזהובות האלו …

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      לכל עונה ולכל שעה משעות היום יש את האור המיוחד שלה. אור השמש בבוקר והעובדה שאנחנו על התפר שבין הקייץ לחורף איפשרה לי לתפוס את העלים של הגפן בגוון נחושת זוהרת. לא תמיד המסלול מתארך עד לשעות בין ערביים, שאז, מסכימה איתך לגמרי, המדבר נצבע בצבעי שקיעה מקסימים. אולי עכשיו, בשעון החורף, ובמסלולים ארוכים יותר קיים סיכוי לגלוש מעט לחשיכה.