מה בין פוטותרפיה להליכה


לא פעם על בדעתי לגשת לארכיון התמונות שלי, לנבור בו ולשלוף תמונות לרטרוספקטיבה טיילנית דרך הפריזמה של ידיי ורגליי. מקומות עליהם אני מצביעה ומקומות עליהם אני פוסעת.  

טיול זה דבר מאוד פיזי. שעות ארוכות של הליכה. הליכה, הפעולה הפשוטה והנפוצה ביותר, תמיד הייתה ולדעתי תמיד תהייה. הפעילות הגופנית האולטימטיבית, זו שמפעילה את כל מערכות הגוף, שמומלצת לכל אדם כדי לשמור על כושר גופני ועל בריאות הלב, משפרת את אורח חיינו ותורמת לכך שנרגיש חיוניים יותר.

בעיני אין דבר מרענן ומהנה יותר מטיול. הגוף כולו במאמץ אבל אלו הרגליים והידיים שלוקחות תפקיד משמעותי מאוד בהליכה, אלמלא הן, זה לא היה קורה. הייתי נשארת לשבת על כיסא המחשב או על הספה בבית.

ידיים ורגליים. קצוות הגוף. איברים משמעותיים, משמשים כמחושים באמצעותם אני נעה בעולם הסובב אותי וחשה אותו. פקודה של הלב לרגליים, פקודה נוספת לידיים וזה פועל כמו מטה קסמים. אני הולכת, אני נעה במרחב, חווה את גן העדן כאן ועכשיו.

לכן, כשאני מכניסה לפריים התמונה רגל או יד, יש לזה משמעות. גם בלי להבין יותר מדי בפוטותרפיה. יש כאן ביטוי של הגוף הפיזי, כשהפוקוס הוא על אותו איבר וברקע מונח לו הנוף. הנוף חשוב, כיוון שמדובר בטיול, ביציאה מן הבית, בשהייה בטבע, מקום כלשהו שעל מנת להגיע אליו, לשהות בו היה עלי ללכת, להפעיל את הידיים והרגליים. הנוף אינו נושא התמונה. נושא התמונה היא הרגל, ימין או שמאל או שתיהן, או היד, ימין או שמאל, שמצביעה על משהו או אוחזת משהו.

עם הזמן צילמתי תמונות רבות שהמכנה המשותף שלהן הוא אברי גוף: רגליים, לרוב בנעלי הליכה, מתנפנפות מראש מצוק, יד, לרוב שלי, שמצביעה על נקודה באופק או אוחזת בדבר מה. כמעט בכל אלבום תמונות שצולם במהלך טיול יהיו כמה איברי גוף כנושא התמונה בווריאציה זו או אחרת. היד היא אותה היד, והרגל אותה הרגל, אבל בכל תמונה משתנה הרקע, התאורה, התנוחה, הקומפוזיציה, החווייה שעברה עלי באותו שנייה בה לחצתי על הדק המצלמה.

אלו תמונות שמבקשות לתפוס חווייה, ללכוד את הרגע בו אני נמצאת שם. הנוף הוא הרקע, מה שבפוקוס הוא מה שיש לי ביד, שלג, אבן, מאובן, קקי של בעל חיים, מים, כוס קפה, תה, עוגייה, פירות שקטפתי מהעץ, סוכרייה, הסנדוויץ' מארוחת צהריים, תפוח. כל מה שמשמעותי בעיני באותו הרגע. כל מה שתופס את תשומת הלב באותו הרגע ואני מעוניינת להקפיא באמצעות הקליק של המצלמה.
יציאה מהבית לטיול מזמנת דברים רבים לגעת בהם, להרים מהאדמה, להתבוננות מקרוב.
נכון. אני מרבה לצלם אוכל תוך כדי טיול. וגם מרבה להציג את התמונות הללו אח"כ, עד ש"אילנה והתפוח" הפך לכינוי שלי… אני מקבלת בפה שלם את הטענה של חובבי אוכל גורמה שאוכל הוא יותר מסך הקלוריות ואבות המזון שהגוף צורך. אוכל הוא חווייה שמערבת את כל החושים, בנוסף לחוש הטעם, וכשהוא נאכל בשטח טעמו מועצם פי כמה.

לתמונת התפוח יש בעיני משמעות נוספת. היד המושטת אל מול הנוף ואוחזת בפרי גן העדן מחברת בין המזון לרוח למזון לגוף. וכמה טעים הפרי כשהוא נאכל אל מול הנופים, המרחבים הללו, שמחיים את הנשמה. ובהקשר הזה הינה סיפור זן קצרצר

"סלפי רגליים/נעליים" הפך עם הזמן לנפוץ מאוד, לא רק אצלי, אני נתקלת בכאלו פריימים גם אצל אחרים, שמבטאים בצילומים הללו את האמירה "הנני כאן". יתכן שכל אחד מטעין את תמונות הנעלים שלו בפרשנות אחרת, במקרה שלי הנעל מייצגת את ההליכה בשטח, את הפסיעה, את החיבור לקרקע, לאדמה עליה אני הולכת. ואנה אני באה.


לסיום אביא את "משל הנעליים" שכתבתי לפני זמן מה בהקשר אחר ומשתלב ברוח הדברים שנכתבו כאן ואומר שאפשר, רצוי ומומלץ להיפרד מחוויה של כאב ע"י החלפת הכלי למשהו שמתאים לכאן ועכשיו.

משל הנעליים

ראיתי את הנעליים הללו בחלון ראווה וחשבתי לי, הינה זוג שיכול להתאים לי, נכנסתי ומדדתי, להרגיש אם נוח לי. אלמלא נכנסתי למדוד סביר להניח שהנעליים היו לוחצות ומכאיבות לי. ככה לימדו אותי, שחשוב למדוד את הנעליים לפני שקונים, אחרת זה יגרום לי סבל או שבהמשך אצטרך לקנות זוג נוסף, ועוד זוג ועוד זוג, בתקווה שאחד הזוגות יתאים לי.
פעם קיבלתי את הנעליים מההורים, הם אלו שבחרו עבורי נעליים שחשבו שיתאימו לי, אבל היום זה לא ככה, אני בוחרת בעצמי.
היו פעמים שקניתי זוג נעליים שמאוד מצאו חן בעיני אבל הן היו ממש לא נוחות, קיוויתי שעם הזמן הן יתאימו את עצמן לרגל שלי, או שהרגל תתרגל אבל זה לא קרה. כל צעד היה כאב צרוף. בסופו של דבר זרקתי אותן.
היו לי נעליים שפעם היו לי מאוד נוחות אבל היום הן כבר לא ואני מוצאת את עצמי ממשיכה ללכת עם אותן הנעליים הלא נוחות, הנעליים אליהן אני רגילה, מספרת לעצמי סיפורים שהחיים הם בלאו הכי סבל ושכולם סובלים, אני פוחדת להחליף נעליים כי אולי הבאות גם יהיו לא נוחות ואולי בכלל לא אמצא נעליים ואלך יחפה.
וככה אני ממשיכה לסבול משלפוחיות ושפשופים בכפות הרגליים, כבר אין לי כוח ואין לי מוטיבציה. מחפשת פלסטרים לשים על הפצעים, כשלמעשה הפתרון מאוד פשוט – להחליף נעליים.
כלומר, תחליפי את הישן, הבלוי והלוחץ למשהו שנוח ומתאים לך, ואז תוכלי עם אותן הרגליים לרוץ, לקפוץ, לרקוד. או אפילו ללכת את שביל ישראל לכל אורכו.

הולכת

לפעמים חוסר שקט והצורך לנוע דוחפים אותי לקום בבת אחת, לצאת החוצה

יוצאת מהבית, הולכת הליכה ללא תכלית כתכלית בפני עצמה

מביטה לצדדים, מרימה עיניים לשמיים

מסתקרנת, מתאהבת בנופים

שוכחת מאיפה באתי, שוכחת שכואבות לי הרגליים

מנווטת על פי אינטואיציה ראשונית

ככל שאני מתרחקת מהבית, אני מתמגנטת, נמשכת, נשאבת להתבוננות, מתרגשת

לעתים כמו תיירת

הולכת, למצוא עוגן כלשהו, מקום כלשהו בשבילי

הולכת, עד שמתעורר הרצון לשוב הביתה