על קו המים בין תל אביב לפולג


החיים לא מפסיקים להציף באתגרים, קשיים ושלל רגשות, לעיתים כואבים. עברו עלי שבוע שעבר רגעים שהרגשתי מוצפת רגשית מהכל, כאב גדול שהשתלט על הלב וסרב ללכת לדרכו. ברגעים הללו חיפשתי דרך פשוטה להרגיש טוב יותר, שמחה יותר, שלווה יותר.

במקרה שמעתי הרצאה ברשת בה הוזכר הביטוי "Subjective Well-Being", כלומר, שביעות רצון גבוהה מהחיים. נאמר שישנם סה"כ שני כללים חשובים על מנת להרגיש שביעות רצון בחיים, הראשון, כשיודעים מהו היעד, לאן פנינו מועדות והשני, כשאנו בדרך לשם. כלומר, אנשים שיודעים לאן הם רוצים להגיע ויודעים שהם בדרך לשם יהיו הרבה יותר מסופקים ושבעי רצון מחייהם. שימו לב, לא חייבים להגיע ליעד. האושר הוא קודם כל בהליכה לכיוון שבחרנו.

כמו שאני אוהבת לעשות, להוריד את התיאוריות לחיים, מביאה כדוגמא אותי והשביל. היעד שלי הוא עד אפריל, כלומר סוף שנת היובל שלי, לסיים לצעוד את תפזורת המקטעים ולחבר אותם לאלף קילומטרים של שביל. הינה ה- V עבור הכלל הראשון. ו-V נוסף עבור הכלל השני: כל מקטע שאני צועדת מקרב אותי לשם, מחסיר לי כך וכך קילומטרים שצעדתי מתוך האלפייה.

כך אני מוכיחה איך לשביל יש תפקיד חשוב לא רק בהכרת הארץ, שיפור הכושר, אינטראקציה חברתית, אתגר, כייף גדול – בנוסף לכל אלו הוא גם תורם משמעותית ל- Subjective Well-Being (או בקצרה SWB) של הצועדים בו. מסקרן אותי לשמוע על ה-"למה" שמניע חברים שצועדים איתי בשביל, למה הם כאן, הם עוד יספרו לי כי אני מתכננת לערוך סקר, אבל לבנתיים אני מספרת שאני כאן בגלל ה- SWB שלי שיעיף את הכאב בלב לקיבינימט.

"היו כמה אכזבות ונאלצנו לשנות תכניות, אבל אילוצים הם החומר שממנו עשויות הרפתקאות וגילויים לא צפויים ומשמחים. זה החומר האמיתי של מסעות." כך כתבה מיכלי זקס, חברת פייסבוק וברשותה אני מביאה את הציטוט שהולם את אשר קרה בסופ"ש שהיה. היה מתוכן מקטע בן יומיים עם חברים אבל בוטל, או ליתר דיוק נדחה, וכדי לא לוותר לחלוטין על הליכה בשביל יצאתי לבד למקטע קרוב לביתי.

"והים מכה את גליו ~ והים ~ עד אליו 
וילדה על החול ~ לקצב רוקדת ~ וסירה בליבה ~ עולה ויורדת 
וחכה מחכה ~ בשקט עומדת ~ במימיו ~ עד אליו 
והים מכה את גליו ~ והים ~ עד אליו 
לפעמים היא שמחה ~ לפעמים היא רועדת 
לפעמים הסירה ~ לאופק חומדת 
ושמחת הדייג ~ חיים מאבדת 
במימיו 
עד אליו 
והים מכה את גליו ~ והים ~ עד אליו "

מילים: אתי אנקרי

בתחילת ספטמבר סיימתי את המקטע הראשון של מישור החוף בנתניה וכעת אני יוצאת למקטע השני, מת"א לפולג, רק בכיוון ההפוך, מהדרום צפונה. בסוף היום, עייפה ומותשת הרגשתי איך מדד ה- SWB זינק מעלה כשהבנתי שהשלמתי רצף של קרוב ל-50 ק"מ בין חדרה למחלף רוקח בת"א, כמו ילדים שהשלימו סדרה במשחק קלפים של פעם.

שישי, העשרים באוקטובר, 7:35 בבוקר, עולה על הרכבת לכיוון ת"א, יורדת בתחנת האוניברסיטה, חוצה את הכביש ונכנסת לפארק הירקון. שמונה בבוקר והמקום שוקק חיים, המוני איש ואישה שרצים, הולכים, רוכבים על אופניים. המקבילה התל אביבית לתופעת ההיפר-אקטיביות שראיתי בסטף הירושלמי. חובבי הספורט התל אביבים לבושים במיטב אפנת הספורט, נעלי ריצה וכו' ואני, מטיילת שביל ישראל, עם תרמיל על הגב, שלוקר, כובע שמש וורוד, נראית קצת שונה בנוף האורבני-ספורטיבי הזה. זהו מקטע מישורי וארוך שרובו על חוף הים, בגלל זה ויתרתי על נעלי ההליכה הגבוהות ועל הבירכיות. טעות. לבירכיות שלי יש אפקט פלסבו מוכח, כשהן מתוחות על הבירכיים, לא כואב, כשאינן, אפילו שמדובר במדרכה ישרה, מתחילים לזרום איתותי כאב מהברך הימנית. "נא להפסיק עם זה!" אני מצווה עליה, "מדרכה! שיפוע של אפס מעלות! לא מקובל עלי המכאובים הללו". הדיבור הזה אל אברי הגוף עוזר, כי הכאב התפוגג במהלך ההליכה ואם חזר בסוף היום, בתום קרוב ל-24 ק"מ, לא יכולתי לגרש אותו. מותר מדי פעם הבלחות של צליעה קלה שלמחרת נעלמת כלא היתה.

בראשון בספטמבר, כשיצאתי לראשונה לשביל בחדרה היה חם ולח מאוד וקיוויתי שמאז מזג האוויר השתפר, התקרר. אבל מזג האוויר, להבדיל מהברך שלי, מסרב לשתף פעולה, קבע שיגיע היום לטמפרטורת שיא של 34 מעלות (כך ראיתי על הצג בסוכת המציל בהרצליה) עם לחות שעדיין גבוהה לעונה. מה שגורם לחוסר נוחות פיסית, הרגשה של "דבק". קשה לכתוב על זה בלי להישמע מתלוננת או מקטרת, כי מזג האוויר הוא עובדה קבועה שאני היא זו שצריכה להתחשב בו, ולא הוא בי. ואם בכל זאת בחרתי לצאת להליכה ארוכה, אם חם לי, אם החולצה רטובה מזיעה – איך אומרים הילדים? זבש"ך…

9:25, הפסקה קצרה בחוף תל ברוך. עד כאן צעדתי על מדרכה לצידם של הרצים והרוכבים. כאן אני יורדת לחוף ומתחילה ללכת על קו המים, על החול הרך הברך נרגעת וכבר לא מציקה.

10:20 מגיעה לחוף הצוק, שגם בתאריך 20.10 שוקק חיים, אם כי כמות האנשים השוהים על החוף גדולה מאלו שרוחצים בים. הפסקת קפה. בכוונה לא הבאתי בתיק את ה-MP3 שלי, לא רוצה שירים באוזניים, רוצה לשמוע את המיית הגלים, את פס הקול הטבעי של החיים. מסך המגע של הטלפון הנייד שלי תקוע, לא מגיב, לא יכולה להקליד, בקושי יכולה לענות לשיחה כשמצלצל, מה שמחדד את תשומת הלב לכמות האנשים סביבי שמחוברים לניידים שלהם תוך כדי הליכה/ריצה/ישיבה בבית קפה/בחוף. המכשיר הסלולרי כהמשך טבעי לכף היד, באשר נלך הוא איתנו, אלא מה, רק לים עדיין לא ניתן לקחת אותו.

חוף הצוק מתחלף בחוף הכוכבים של הרצלייה שמייד נקטע במרינה, יוצאת לכביש שעובר דרך בתי מגורים יוקרתיים שנושקים לקו המים, חולפת על פני המרינה עמוסת היאכטות. החופים של מרכז הארץ נוטפים כסף, לא רק יאכטות ודירות נופש, גם פעילות הספורט הימי לסוגיה, גלישה, סאפ, אותה פיסת קרש ארוך וצר שפעם קראו לה "חסקה", אופנועי ים, מסעדות על החוף – כל אלו עולים לא מעט כסף. לפחות יש פיקוח על מחיר הארטיק (3 ₪) והקפה (5 ₪).

11:30, חוף אכדיה, מתחום השיפוט של תל אביב לתחום השיפוט של הרצליה. בתום 3.5 שעות הליכה היגעתי לנקודת החלטה, לאור החום והלחות אפשר לפרוש כאן, דרך הרצליה פיתוח להגיע לתחנת הרכבת, לנסוע תחנה אחת ו.. הביתה. או להמשיך צפונה עד חוף געש, נקודת המילוט הבאה. עצרתי לרבע שעה של התרעננות בטיילת היפה והכמעט ריקה וכאילו מזג האוויר האזין להתלבטות שלי והחליט להיות נחמד ומתחשב, הביא כמה עננים לכסות את השמש, אירגן משב רוח קלה, בדיוק בכיוון ההליכה, צינן את האוויר בכמה מעלות, ממש יצא מגדרו כדי שאשאר ולא אמהר לשוב לביתי.

אם כך, ממשיכה. מגיעה לקצה הטיילת המטופחת והיפה וליד המעלית שיורדת מגובה הכביש לחוף ניגשת שוב לקו המים וצועדת. משרבטת מילים על קו המים, ממהרת לצלם לפני שמגיע גל ומוחק אותן. נעצרת לצלם צלייה תוצרת בית. כל הקייץ הבטחתי לעצמי שבפעם הבאה בים אני מביאה סדין, 2 מקלות ושקיות למלא בחול ומאלתרת צלייה  פשוטה תוצרת בית, שלא עולה מאות שקלים, וכל פעם מסתפקת בסככה הציבורית. והינה הרוחצים הללו עשו את המעשה ואילתרו פיסת צל משובחת. מרוצה מהתושייה אני מצלמת וממשיכה הלאה על רצועת החוף הארוכה של הרצליה.

בתחנה האחרונה, תחנת "נוף ים", שביל ישראל עולה לכיוון סדני עלי ומתפתל על המצוק עד שיורד שוב חזרה לקו המים. לא מתחשק לי לעקוב אחרי השביל, רוצה להישאר צמודה לים, ניגשת לשאול את המציל אם יש אפשרות להמשיך ללכת צפונה בלי להיתקל במכשולים. "תלכי לפי השילוט" עונה לי המציל תשובה מתחמקת. כלומר? יש מכשולים? והוא בשלו, לכי לפי השילוט.

והשילוט? הזהרות רבות מפני מפולות עם אייקון של גולגולת שגורמת לי להתפקע מצחוק. לפעמים יש לי חוש הומור מאוד בסיסי וציור של גולגולת ליד המילה "סכנה מפולת" גורם לי להתפקע מצחוק. ככה אני.

13:00, מתיישבת על קטע חומה ישן שקרס למים למרגלות אפולוניה. זמן התפוח. זמן למנוחה. זמן להביט בגלים, בים, בצבע של המים שמשנה גוון לפי העומק, לפי השמש. מכאן כמות האנשים שאפגוש בדרך תהיה דלילה מאוד. מכאן אני רואה את המגדלים של נתניה הרחק באופק. קשה לי להעריך מרחקים אבל אם כבר היגעתי עד הלום, אמשיך עד לנתניה. קמה וממשיכה בדרכי, כשבדרך קורים כל מיני דברים: אבנים קטנות נכנסות לסנדלים, דוקרות, מציקות, מעצבנות, גברים ערומים מתחילים להופיע, בהתחלה בבודדים, פה ושם, וככל שאני מצפינה מחוף געש הם הולכים ומתרבים, בהתחלה נועצת מבטים אח"כ מתעלמת. העננים שכיסו את השמש בהרצליה התפזרו, השמיים בהירים, כחולים, והים במופע טורקיז משגע.

"כמה שאתה יפפפפההה!" אני צועקת לכיוון הים, "כמה שהטורקיז שלך משגגגעעע!"

כמה שהייתי רוצה לחלוץ סנדלים ולהיכנס לטבול בטורקיז היפהפה הזה, להתמסר לתנועה המערסלת של הגלים, אבל זה לא הזמן המתאים. אני כאן על תקן הולכת בשביל ישראל, רחצה בים תעכב אותי, תמליח אותי.

14:20, חוף געש, מזל גדול שיש כאן ברזייה ואני יכולה להרטיב את הראש, למלא בקבוק ולשפוך. ולשתות. לאורך החוף יש מעט מאוד סימונים של השביל ומיד אחרי הסככות אני רואה סימון שפונה כלפי מעלה, אבל לא רוצה לעזוב את קו המים. אני מכירה את קו החוף עטור מפרצונים קטנטנים ויפהפיים ממבט על, כפי שנשקף משמורת חוף השרון בה ביקרתי פעמים רבות, אבל כמעט שלא התהלכתי על קו המים עצמו. זהו חוף שאינו נגיש לכבישים, ניתן להגיע אליו בהליכה או מכיוון געש או מכיוון פולג, כך שאין פלא שהפך לחוף הבלתי רשמי של הנודיסטים בישראל. צהרי יום שישי של סתיו ישראלי חמים, טמפרטורת המים נעימה מאוד, השמיים בהירים, החיים יפים, למה לא לפשוט הכל, להשיל את כל שכבות הביגוד וטרדות היומיום ולהשתרע עירומים לגמרי תחת שמי הים התיכון הנפלא שלנו.

את זה אני כותבת עכשיו, אבל אז, כשהלכתי והלכתי והלכתי בין הערומים לבין הים, היה לי חם ונמאס ועיצבנה אותי הבטלה שלהם לעומת הפעלתנות שלי. אבל רק אותה פעלתנות הביאה אותי בסופו של דבר אל מגדלי העיר נתניה.

15:50, המלאך הטוב שלי בא לאסוף אותי מהמרחקים, מהחוף, עייפה וספוגת שמש, חזרה ביתה.

תם לו המקטע השני של מישור החוף, שיש מטיילים שמדלגים עליו כי הוא "לא מעניין". לי הים הביא "הרפתקאות וגילויים לא צפויים ומשמחים" שזה כאמור החומר האמיתי של מסעות לפי מה שמיכלי אומרת. וגם אני.

יש לי ים יום-יום יש לי יום-יום ים. הללוייה.

Comments

3 תגובות על “על קו המים בין תל אביב לפולג”

  1. תמונת פרופיל של יפה כפיר

    אילנה. בחרת לך דרך נפלאה.לחיות לצוות. ולשתף. אוהבת את הבלוג. הצילומים. וכמובן אותך. בהשראתך התחלתי גם אני לשבת שעות של הליכה בסדר היום שלי וזה מצוין. המשך יבוא. תודה על הצילו מים הנפלאים ועל היותך.

  2. תמונת פרופיל של אילנה בר

    יפה יקרה, איזה כייף לשמוע! תודה גם לך, גם את מקור של השראה עבורי. כשאגיע לאיזור התבור את תהיי ה"מלאכית" שלי…

  3. תמונת פרופיל של גלית קידר

    כמה שאני אוהבת אותך.
    פוסט כל כך מרגש, מקרב, נכנס לב עמוק פנימה.
    והצילומים שלך מטריפים