צידה לדרך: מסיכות

בדר"כ בחג פורים מרבים לדבר על מסכות.
הקלף לפניכם שנבחר בפריסת קלפים שעשיתי השבוע הזכיר לי כמה נושא המסיכות משמעותי ומלווה אותנו בכל ימות השנה, לא רק בפורים.

המסכות מופיעות בתרבויות שונות בעיקר בתיאטרון ובקרנבלים. הן מאפשרות לאדם העוטה אותן לעבור מטמורפוזה ולו חיצונית. הוא יכול לנטוש את זהותו המוכרת והידועה, זו שאולי מגבילה אותו בחוקים ובהרגלים ולהפליג עם המסכה אל מחוזות אחרים, שונים לחלוטין.

לרוב, אנו מתאימים את עצמנו לסביבה בה אנו חיים, לאנשים איתם אנו באים במגע או לקוד ההתנהגות המקובל. נדמה לנו שאם נעטה על פנינו מסיכה, נהיה דומים לכולם, וככה הצד הפגיע שבנו פחות יהיה חשוף לכולם.

מסיכת "הכל בסדר"

המסכה שנמצאת בשימוש הרב ביותר היא מסיכת חוסר האותנטיות, כשמה שבחוץ אינו חופף למה שבפנים, לפעמים הפוך לחלוטין.
לחוסר האותנטיות יש גרסאות רבות, כשהנפוצה בהן היא השאלה היומיומית הכי בנאלית, "מה שלומך?" או "מה המצב?" או "מה קורה?"
שאלות שמזמינות את התשובה הסתמית "הכל בסדר" או "הכל טוב" או "הכל דבש" או "החיים תותים". מוזמנים לבחור בגרסת הסלנג שהכי מדברת אתכם.

אני אומרת בקול רם "הכל טוב" אבל מה שבאמת עובר לי בראש רגע לפני שאני עונה אלו מחשבות כמו: לא בא לי לפרט עכשיו את כל הבעיות שלי, אתם לא באמת רוצים לדעת, אתם סתם שואלים, תעזבו אותי במנוחה. נו באמת, מה כבר יכול להיות שלומי…"

התרגלנו לענות את התשובה הסתמית והלאקונית, "הכל בסדר".
קצר ולעינין. שתי מילים שלא אומרות כלום, אבל כאילו עונות לשאלה שנשאלנו.
ואם אני עצובה ומרגישה הכי" לא בסדר", למה אני בכל זאת שמה על עצמי מסכה של "הכל בסדר"?
אולי כי בא לי להאמין שאיכשהו שהכל "בסדר", או בערך.
אולי כי אין לי כוח לענות, לפרט, לענות לעוד שאלות שחופרות במצב.
מה גם שאנשים לא אוהבים לשמוע צרות, הרי לכל אחד העומס שלו, אז למה להוסיף גם את הצרות שלי.

יכול להיות שזו הסיבה מדוע מנגנון ההגנה שרוצה לשמור אותי מוגנת ופחות חשופה שם את מסכת ה"בסדר" על הפנים, וזו התשובה הסטנדרטית שאענה כשאני נשאלת לשלומי.

זו למשל דוגמא אחת לחוסר האותנטיות שלנו.
מעוננינים בדוגמאות נוספות? בבקשה…

מסיכת ה-"אני מסתדרת"

לפעמים בא לי לקבל תמיכה או חיבוק, אבל אני לא מסוגלת לבקש. "הכל בסדר, אני מסתדרת".
אם אין מספיק מידת קירבה ביני לבין אותם אנשים, לא יעלה בדעתי לבקש מהם דבר לא חיבוק ולא שום עזרה אחרת.
לפעמין כשאני זקוקה לעזרה יש בי קול שאומר שייתכן וזו מעמסה עבור מי שאפנה אליו, אני לא רוצה להטריח.
שימו לב שככל שהמסיכה דבוקה אלינו יותר שנים או מכסה על פצע יותר כואב, וגם ככל שאנו פחות רגילים לבקש, כך הסיכוי לקבל יותר קטן.

מסיכת ה-"כן"

מבקשים ממני משהו, אני רוצה לסרב, אבל במקום "לא", יוצא "כן".
אולי כי לא נעים לי לאכזב, אולי כי דפוס הריצוי מושרש בי כ"כ עמוק ומניע אותי להיענות בחיוב למה שרוצים או מבקשים ממני.
אולי כי התרגלתי לשים את עצמי ורצונותי בתחתית סדר העדיפויות ואעשה הכל למען אחרים פחות למעני.

מסיכת "אני לא בוכה אף פעם"

בדיוק כמו שיר ילדות ישן נושן שכתבה מרים ילן שטקליס:
"אינני בוכה אף פעם,
אינני תינוק בכיין
זה רק הדמעות, הדמעות הן בוכות
בוכות בעצמן"

ומדוע בעצם לא לבכות? האם בגלל שבכי נתפס כסימן של חולשה או פגיעות?
אצל רבים מאיתנו הבכי צרוב כמחוץ לתחום, פשוט לא בוכים. ומה אם אגיד לכם שבכי הוא עוד מביטויי הרגש הלגיטימיים, בדיוק כמו צחוק וצהלה, רק מהצד השני של הסקאלה.
אם ככה, כשבכי מבקש להגיע ולשחרר איזו מועקה שהצטברה, האם הדמעות יזלגו מעצמן או שתתאפקו בכל הכוח לבלוע אותו ולהמשיך הלאה?

מכירים עוד מסיכות שמרחיקות אותנו מ"האני" האמיתי שלנו? שגורמות לנו להסתיר את מי שאנחנו באמת ולהציג מראית עין מזוייפת?

תרגיל התבוננות

(1) קחו כמה רגעים של שקט לעצמכם וענו בכתב על השאלות הבאות. ממליצה להקדיש לשאלות הללו זמן, ודרך הכתיבה להתבונן בכל תחושות שמגיעות.

~ מה שלומי?
~ מה עובר עלי?
~ איך אני מתמודדת?
~ מה מפחיד אותי?
~ מה אני יכולה לעשות על מנת שאקום אל יומי כמה שניתן בשמחה?
~ איזו מסכה מיותרת ואני יכולה להשליך לפח?

(2) שאלו בני משפחה, חברים, קולגות, שכנים לשלומם
הקשיבו ברגישות לתשובה:
מה אתם שומעים? האם יש בה קריאה לברור מעמיק יותר? האם אתם חשים שהדובר ענה בכנות או שהוא מסתיר את שלומו האמיתי?

(3) כיתבו טקסט שמתחיל במילים: הינה אני…
הינה הטקסט שלי למשל…

הינה אני, חסרת מנוחה. נטולת פחד. ממשיכה לחפש את מקומי בעולם.
יש רגעים שהכי מתחשק זה להיעלם בלי להעיף מבט אחד לאחור,
לעזוב,
להתרחק,
להיעלם.
הינה אני, שוקלת רווחים מול הפסדים, בודקת מה אני מרוויחה או מפסידה
כשעוזבת,
מתרחקת,
נעלמת,
או נשארת. 
לא משנה היכן בעולם הזה אני נמצאת. הינה אני.