היום הראשון על השביל, על חוף הים, בין חדרה לנתניה

היום הפותח את המסע החצי-שנתי שלי על שביל ישראל, יום בגוון כחול עמוק של מים טורקיזים וכובע שמש ורוד.

היום הראשון על השביל, לאורך קו החוף, בין חדרה לנתניה, הפרק הפותח במסע בן אלף קילומטרים מדן עד אילת.

הקיץ היא עונת המנוחה שלי. קצת מצחיק שמי שיצאה ביולי להקפת המונבלאן לאורך 170 ק"מ בעשרה ימים משתמשת במילה "מנוחה", אבל כן, זוהי תקופה של האטה, של הסתגרות בבית הקריר, חודשים בהם ממעיטה לצאת החוצה אל הדרכים הלוהטות.

ומשהגיע האחד בספטמבר, משמע הקיץ מגיע לסופו. כלומר,תמה תקופת המנוחה שלי. נכון שעדיין חם, אבל אפשר להרגיש רוחות של שינוי באוויר. אני רוצה להאמין שהקייץ הולך ומסתלק לו ומסמנת  את סוף השבוע הראשון של ספטמבר כהזדמנות נהדרת לטייל לאורכו של הים התיכון.

שביל ישראל עובר לאורך מישור החוף מתחנת הכוח בחדרה ועד לגשר שליד ארובת רידינג בתל אביב. יש האומרים מקטע משעמם. מה כבר יכול להיות מעניין בהליכה סתמית לאורך החוף.

בהתחלה עניתי: מה פתאום הליכה סתמית או משעממת. נכון, יש בה מן המונוטוניות, מצד אחד רצועת חוף, מצד שני ים. ולכאורה הים אותו הים והחול אותו החול.

אבל אם הייתם תופסים אותי בקטע שבין חוף הסירנית בנתניה לחוף פולג סביר להניח שהייתי עונה במילה אחת "סיוט"…

בשישי, הראשון בספטמבר, מוקדם בבוקר, לפני שהילדים יצאו עם הילקוט על הגב לבית הספר, יצאתי גם אני עם תרמיל הטיולים שלי על הגב לכיוון תחנת הרכבת שתיקח אותי לנקודת ההתחלה. היעד – רכבת חדרה-מערב. ללכת על רצועת החוף שבין גבעת אולגה לנתניה דרום.

בשעה הראשונה של המקטע הראשון כמובן שלא מצאתי שום סימון של השביל, הכיוון הוא מערבה, יש לחצות פסי רכבת וכביש מהיר ואח"כ לחצות בהליכה מנהלתית את גבעת אולגה עד שמגיעה לים. זו פעם ראשונה שאני מגיעה לישוב הזה, ובכלל חדרה, עיר האנרגיה, שתמיד חולפת דרכה ומעולם לא הלכתי בה. רואה שכונות חדשות שנבנות בסמוך לים ומלון מפואר שבנוי ממש על קו המים.

חוף רמדה בגבעת אולגה, רצועת חוף קטנטנה, לא מוכרת, כמעט שריקה מאנשים. דגל אדום, הים עדיין סוער וגועש. שואלת את המציל אם צפויים לי מכשולים על קו החוף מכאן עד בית ינאי. במכמורת, הוא אומר לי, תצטרכי להקיף את בית הספר הימי על הכביש, עד שם קו המים עביר.

המקטע הראשון של השביל ואני כבר מכופפת את החוקים, לא נשמעת לסימונים. לפי המפה שידי השביל עובר בפארק חדרה ומשם מגיע איכשהו לנחל אלכסנדר. רק בשפך הנחל סמוך לבית ינאי הוא מתחיל ללכת על קו החוף. אבל אני שמתי לי למטרה לנוע דרומה על קו המים, מחדרה לת"א.

אני הולכת ומתבוננת בים, מקווה מים עצום, מים ששואפים ונושפים אל החול, מגרגרים ויורקים מתוכם צדפים מרוסקים, אבנים משוייפות.
ים. מרחבים אין סופיים בגוונים משתנים של כחול-טורקיז.

המים כעת בטמפרטורה נעימה, כבר לא קפואים כמו שהיו בתחילת העונה או פושרים ודוקרים מארס המדוזות כמו שהיו באמצע הקיץ.

תוך כדי הליכה תוהה עד כמה החשיפה לים ולאור ישפיעו עלי ביומיים הרצופים שאלך לחופו. לא גיחה של כמה שעות בבוקר שישי או שבת לטבול במים ולחזור הביתה, אלא יומיים שלמים בהם אלך לאורכה של רצועת החוף, טובלת כולי באור הקייצי, הבוהק, הלבן, המסנוור.

אני סופגת לתוכי את הכחול הגדול על שלל גווניו, האויר, ריצוד האור על המים, הבדידות, רחש הגלים.
אחרי זמן מה האוזן מתרגלת לרחש הגלים והוא כבר לא נשמע. מדי פעם כשנעצרת למנוחה קלה שמה לב שאני שומעת שקט. שקט מזכך. שקט שמאפשר לי לחדד את השמיעה, להקשיב ולשמוע קולות חבויים, את הרוח, המים, הפעמונים, הציפורים, האנשים שסביבי, מוזיקה שמתנגנת פה ושם, ובעיקר-בעיקר קולות פנימיים שמדברים אלי כל הזמן….

עולות מחשבות עד כמה המים המלוחים העצומים הללו הזה משפיעים על מי שגר בקרבת המים.
איך חיים אנשים שגרים ממש ליד הים, פותחים חלון והים נכנס דרכו אל הבית. האם גם בשבילם הים עדיין "אטרקציה" או חלק משגרת יומם? איך זה לחיות כאן, באמת, כל יום, גם בקיץ כשהלחות מרקיעה לשחקים וגם בחורף, כשהים זועף וסוער. כילדה ירושלמית ים היה אירוע מיוחד, רק בקייצים נסענו לדודים באשדוד ואיתם הלכנו לים. בשנים שבאו אח"כ, כשיכולתי לנסוע מחוץ לעיר באוטובוס, גם אז, נסיעה לים חייבה היערכות ולוותה בהתרגשות.

אף פעם לא גרתי בעיר של ים או במרחק הליכה מהים. בארה"ב גרתי בעיר שמי שרצה ים היה צריך להדרים לפלורידה או לנסוע שעות ארוכות עד לחופי האוקיינוס של דרום קרוליינה. ביקרתי גם במדינות ללא ים כמו נפאל למשל. מה אנשים שחיים שם יודעים על הים? באוסטרליה שהיתי תקופה של כמה חודשים סמוך מאוד לאוקיינוס השקט, בצד המזרחי של היבשת, ועד היום אני נזכרת בגעגוע איך הייתי יורדת אל הים להליכות ארוכות לאורך קו החוף, מתפלאת כל פעם מחדש ששם, בחצי הכדור הדרומי הכיוונים הפוכים והשמש לא שוקעת אל תוך הים, כמו אצלנו בים התיכון.

בשנים האחרונות התקרבתי לים, אני גרה היום במרחק פחות מעשרים דקות נסיעה מחופי נתניה.תענוג שאני מנצלת בעיקר בחודשי הקיץ, אם כי לא אחת אאעדיף לנהוג עוד קצת צפונה לחוף בית ינאי שהפך לחוף האהוב עלי ביותר.

לקראת הצהריים אני מגיעה לבית ינאי, מתלבטת אם להיכנס לטבול בים אבל בסוף מוותרת. לא רוצה שאריות של מים מלוחים על הגוף תוך כדי הליכה, אז מסתפקת ברחצה במקלחות כדי להתרענן. קונה קפה וכובע שמש חדש. כובע שיגן עלי מקרני השמש החודרניות והשורפות.

כובע וורוד. קפה שחור. כחול של ים. וכחול-אפור של שמיים מעוננים שקצת ממסכים את השמש.

בבית ינאי אני פוגשת לראשונה את סימון השביל וממשיכה דרומה, נוכחות דלילה של מתרחצים, חולפת על פני זולות נטושות, זולות שככל הנראה היו שוקקות חיים במהלך חופשת הקיץ ועכשיו עם החזרה לבית הספר ולשגרה התרוקנו מדייריהן. רק חבל שלא טרחו לפנות את כל הציוד, כולל ספות ישנות ומזרונים. מזכירה לעצמי שאני במזרח התיכון, ותודעת הניקיון של אנשי הלוואנט קצת שונה מזו של האוסטרלים או האמריקאים.

בחוף נעורים, בסככות הסמוכות לסוכת המציל אני נעצרת לשבת בצל, לאות מתפשטת באיברים ונופלת עלי תנומה. השעון מראה שתיים בצהריים. קו האופק של מגדלי נתניה הולך ומתקרב, "עוד כך וכך קילומטרים ואת שם", מנסה לעודד את עצמי, אבל האמת היא שכבר חם לי ודי נמאס לי.

אבל ממשיכה לנוע, כבר לא יחפה, עם סנדלים קצב ההתקדמות מהיר יותר. החוף הצפוני של נתניה הוא חוף דתי, מוקף גדר בלתי ניתנת למעבר, המקלחות שיכולות לצנן אותי נמצאות מעבר לגדר ואין ברירה אלא להתקדם לחוף הבא. מגיעה מותשת, פושטת בגדים, מקלחת לרענון, ארטיק לימון, מנוחה קצרה ולהלאה לחופים הבאים. החוף הראשי בנתניה שוקק חיים, השפה הנשמעת היא בעיקר צרפתית.

השעה שלוש. מחליטה לסיים את היום בחוף ארגמן, במקום בפולג, עוד חצי שעה הליכה בשמש היוקדת. בשלב הזה קשה לי ונמאס לי, הפיתוי לעלות לכביש ולנסוע הביתה קורץ לי, אבל "עוד קצת" ואני שם.

מכל האנשים שחלפתי על פניהם רק איש אחד עוצר אותי, קרוב מאוד לחוף ארגמן, לשאול מה פשר הצעדה הזו. אין ספק שאני נראית שונה מיתר הרוחצים, לבושה בבגדים, סנדלים, תיק, כובע שמש ורוד ועליו צעיף שיסתיר לי את השמש. "מאיפה לאיפה את הולכת?" הוא מתעניין "התחלתי הבוקר באולגה ועוד מעט אני מסיימת" אני עונה לו והוא מייד רוצה לרוץ לדברים שלו להביא לי מים עם קרח, שאשתה, שלא אתייבש. אקט מספר שתיים של נדיבות שאני חווה היום. הראשון היה במכמורת כשעקפתי את בית הספר על הכביש ועצרה מכונית עם שתי בנות שהציעו טרמפ. סירבתי להן בנימוס וגם למים הקרים אמרתי לא, כי מים יש לי ואני כבר ממש-ממש קרובה לנקודת הסיום.

מסבירה לבחור על שביל ישראל, על הרצון שלי ללכת לאורך השביל, כולל חוף הים, ממליצה לו על המפרצים הקטנטנים, היפים, דרומית לחוף אולגה, לפני מכמורת. "מזל שלא הלכת אתמול, השמיים היו בהירים והיתה שמש ממש חזקה", אבל גם עם העננים בשמיים הטמפרטורה טיפסה ל-33. הקיץ עדיין כאן, מסרב לפנות מקום לסתיו.

בשלוש וחצי אני מגיעה מותשת לגמרי למגרש החנייה שמעל חוף ארגמן שם חיכה לי המלאך שלי שהקפיץ אותי למכונית בבית יהושוע.

את המשך הדרך בין חוף ארגמן לחוף פולג ומשם עד לחוף תל אביב, כשהטמפרטרה תרד ל-23 מעלות.


Posted

in

by