על השביל בדרך העולה לירושלים, מלטרון לעמק האלה

בחג הראשון של סוכות יצאתי עם חברה לארבעה ימים על השביל, באווירת החג בו עולים לרגל לירושלים בחרתי במקטעים שבין לטרון לעמק האלה. דרך שנעים ללכת בה גם בימים אלו של סוף הקייץ, כשכל הארץ צהובה מרוב יובש וכמהה כל כך לגשם שינקה את האוויר המאובק. קטעים אלו שמביאים טעימה מהרי יהודה בואכה שפלת החוף היו ירוקים ויפים.

"בדרך העולה לירושלים
עוד אפשר לראות הרחק הרחק בוסתן.
טרסה עתיקה, עצי אלון וזית,
שבילי הרים ומנזרים, צינה של מעיין.

בדרך העולה לירושלים
כל אחד מוצא את הנתיב שלו
לכל אחד ישנה פיסת ירושלים
אותה ישא בכל מסע, עמוק בתרמילו."

יורם טהר לב

הימים הללו זימנו לי מפגשים מסוגים שונים. זה לרוב ככה, מפגש עם מקום הוא גם מפגש עם סיטואציות, עם רגשות, עם אנשים ועם עצמי.

מפגש עם רגשות

אכזבה. כי רציתי צפון וקיבלתי מרכז. כשחשבתי על "פרוייקט שביל ישראל שלי" תיכננתי שבחופשות החגים הארוכות אצא צפונה לשלושה סשנים. רציתי להתחיל מההתחלה, אפילו חיברתי בין תחילת השנה החדשה לתחילתו של המסע שלי, מההתחלה. הכנתי אקסל יפה שמסדר את הקטעים לפי הסדר, אבל אקסל ערוך יפה לחוד ומציאות לחוד. בפועל נבצר ממני כעת להגיע למקטעים הצפוניים, במקומם נבחרו המקטעים בהרי ירושלים. האם זה משנה צפון או מרכז? אני מבינה שהסדר לא ממש חשוב, גם לא הכיוון, צפון לדרום או דרום לצפון. אני מחליפה את הנוקשות בגמישות ומקבלת את העובדה שבשנה הקרובה אטייל בתפזורת, לפי אילוצים ונוחות. עד שבסופו של דבר החלקים יתחברו זה לזה למסע ססגוני, כשכל מקטע תורם את הגוון הייחודי לו.

פחד. בלילה הראשון בחניון 101 שמעל הסטף, סמוך לתשע אני אומרת לחברה שאני תוחבת אטמי אוזניים והולכת לישון וכך היה. ישנתי עד הבוקר, עם פה ושם יקיצות קצרות, אבל בשעות הקריטיות, בין חצות לשלוש לפנות בוקר לא שמעתי דבר ונמנע ממני לחוות את הפחד שהשתלט על החברה. למחרת בבוקר תיארה בפני את השתלשלות האירועים, איך הגיעה קבוצת צעירים לחניון, חגגו, השתכרו, הרעישו וכל זה במרחק מטרים ספורים מהאוהלים שלנו. היא גילתה אומץ גדול כשעשתה את הדבר ההגיוני באותן שעות, להישאר בשקט באוהל כדי לא למשוך תשומת לב, עד שהסתלקו. בדיעבד נאמר לנו שזו תופעה ידועה, צעירי הכפרים הסמוכים מגיעים לחניון העליון לחגוג בלילות ושלא היה לנו ממה לחשוש כי לא היו פוגעים בנו לרעה. אבל באותה סיטואציה בה שתי נשים ישנות לבד ביער ולידן מתחוללת מהומת שיכורים, עולה פחד חזק מאוד.

שמחה. כי טיול בן ארבעה ימים משרה אווירה של שמחה, של רוגע גדול מאוד, של ניתוק מהיומיום, של חיבור חזק לטבע, למקום. כי כזה טיול עם חברה איפשר לנו להכיר טוב יותר זו את זו, להינות מחברתה זו של זו. כי גם אם כל אחת יצאה לדרך עם מטען רגשי כבד משלה, ההליכה בחברותא בטבע הקלה במקצת ואיפשרה לאותה שמחה פשוטה לחלחל פנימה. להרגיע. לרפא.

מפגש עם אנשים

החברה שלי והשותפה שלי לטיול. תארו לכם שתי נשים שמטיילות יחד ארבעה ימים רצופים, אינטנסיביים, צפופים מאוד. מהבוקר עד הלילה, כולל לישון בלילות אוהל ליד אוהל. ולא רבות אף לא ריב אחד. בטרמינולוגיה נשית זה נחשב להישג, במיוחד כששתי הנפשות הפעילות הן נשים דעתניות עם קול ורצון מאוד ברור. הסתדרנו נהדר ועם סיום הטיול השאלה המתבקשת היתה "אז מתי נטייל שוב יחד?" פותחות יומנים ומסמנות לנו את המקטע הבא לשישי-שבת בעוד שבועיים.

הבחורה הנחמדה מצומת לטרון שלקחה אותנו טרמפ עד למכונית שלי בבית מאיר. זה קרה עם סיום היום הראשון כשגילינו שהמפתחות למכונית השנייה נשכחו במכונית שלי שחונה בתחילת המסלול. סיטואציה לא נעימה שנפתרה בקלות תודות לטוב הלב של אנשים שפוגשים בדרך ומוכנים להושיט יד ולעזור גם לזרים גמורים.

רוכב האופניים שהעביר לנו הודעה מחבר. החברה ואני פוסעות במעלה נחל כיסלון, שקועות באחת מאותן שיחות דרך כשעוצר אותנו רוכב אופניים: "אתן הולכות בשביל ישראל?", אנחנו: "כן, למה אתה שואל?" והא מספר שפגש מישהו שמחפש אותנו, ואני מייד מקשרת מי זה ה"מישהו" הזה, מכבה את מצב הטיסה ומצלצלת אליו לקבוע נקודת מפגש בהמשך. ורוכב האופניים? אולי גם הוא יצטרף אלינו לשביל במקטעים הדרומיים.

האיש עם הקרוואן בסטף שהזמין אותנו לקפה ומקלחת בקרוואן שלו, התעניין בטיול שלנו שאל אם אנחנו מבינות באש וכשאמרנו שלא ממש אמר חד משמעית: "אתן לא טיילות רציניות" ולימד אותנו להכין "נר הישרדות", כי אש זה האלף-בית של טיול שטח. זה היה אחד המפגשים הכי לא צפויים עם אנשים שביום-יום אין סיכוי שדרכנו יצטלבו ולשמחתנו זה קרה בחניון הסטף.

החבורה של הדתיים שמסתבר שמגיעה באופן קבוע לחניון הסטף בשבתות ובחגים. אחרי הלילה הטראומטי חיפשנו חניון לילה בטוח, כלומר שתהיה שם נוכחות של אנשים נוספים. כיוון שהסטף ממוקם במרכז הארץ מגיעים אליו המוני מטיילים וספורטאים במהלך היום ועם ערב חוזרים לבתיהם, לא הרבה נשארים לישון. ואלו שכן הם אאוט-סיידרים, אנשים מהשוליים. בלילה השני אמנם לא הרגשנו מאויימות בקרבת הדתיים, אבל עדיין לא יכולנו לישון בשקט. במוצאי החג הם חגגו את שמחת בית השואבה במסיבה רועשת. החל מעשר בלילה השמיעו מוסיקת טראנס בקולי קולות, full-moon-party של דוסים. עוד אחת מהחוויות הלא צפויות שהטיול בשביל מזמן.

מפגש עם מקומות

הסטף. מקום כל כך מוכר ואטרקטיבי. במהלך שעות היום המקום מוצף אנשים שבאים להליכה, ריצה, רכיבה על אופניים או פיקניק בחורשה. מלבד היותו מסלול ריצה/הליכה האולטימטיבי של ירושלים רבתי יש בו גם טרסות עם חלקות מגודרות של גינות קהילתיות, מעיין קטן עם ניקבה ובריכה עמוקה, רק שמפלס המים אינו גבוה במיוחד. וכמובן שולחנות פיקניק רבים לכל המעוניינים לאכול בחיק הטבע. יש גם ברזיות לטובת מטיילי השביל שזקוקים למי שתייה. בחניון העליון פעלה בזמנו מסעדה שכעת בשיפוצים ולבנתיים עומד שם קיוסק על גלגלים שמוכר הכל, משתייה חמה וקרה עד לנקניקייה בלחמניה. ישנן אינספור קבוצות ריצה וחבורות קבועות שמגיעות לפעילות ספורטיבית שגרתית ולפני שמתפזרים יושבים בקיוסק לקפה ומאפה ושיחת חולין. הקשרים החברתיים הללו שנרקמים שם זה דבר מקסים בעיני, גם אותנו, שתי הבחורות המטיילות בשביל ישראל (במיוחד "זאתי עם הסיפורים על הערבים והדתיים"), אחרי כמה פעמים שניגשנו לקנות קפה, שאלנו, סיפרנו, התעניינו, גם אותנו הכירו.

עם רדת החשיכה המקום מתרוקן ונותרים התימהונים שמתמקמים לשנת לילה, או למסיבת יער או האצנים ששעות היום לא מספקות אותם וממשיכים לרוץ גם באחת-שתיים-שלוש לפנות בוקר. כל כך הרבה פעמים שביקרתי במקום, עוד כילדה בבי"ס יסודי, אבל מעולם לא נשארתי לישון שם. מעולם לא היה לי הצורך כי הבית הרי קרוב כל כך, אבל בטיול האחרון על השביל, בשלושת הלילות בהם לנו שם, גיליתי פנים אחרות של המקום.

הנוף הנשקף מן הסטף משקיף על אבן ספיר ממול, המתחם העצום של ביה"ח הדסה וקו הרקיע של ירושלים. לכאורה מקום של שקט ושלווה, אבל אני דווקא קלטתי שם אווירה מאוד פעלתנית, ההיפך הגמור מרוגע ושלווה.

מפגש עם נוף

הנוף של הרי ירושלים, נוף מוכר ואהוב. זהו נוף ילדותי, נופים בהם טיילתי כ"כ הרבה פעמים. לכן היה כ"כ מצער לראות את אותו הנוף בימים אלו כשהוא פצוע מחציבות וחפירות. חופרים מאיזור בית מאיר לאורך דרך בורמה על מנת להניח את צינור הגז, חופרים גם באיזור צובה להטמין את צינורות המים. חופרים גם בעמק האלה. חופרים וחופרים ופוערים פצעים בנוף, צלקות לבנות מכוערות כל כך שרק ניתן לקוות שיכוסו בצמחייה ירוקה אחרי שיסתיימו העבודות. לבנתיים, הכלים הכבדים עדיין נוגסים בשטח.

נוף של יער, או חורש ים תיכוני. אורנים גבוהים, דקים שיוצרים מסה ירוקה. לא בדיוק יער אירופאי עבות, אבל זה מה שנטעו כאן בארץ וגם זה יפה ומצל ומעטר את הרכסים בכסות ירוקה. כמעט בכל חורש ירושלמי ניכרים עקבות של שריפה, והמחשבה אכן חולפת בראש, מה נעשה אם תפרוץ שריפה. אבל כיוון שמחשבה יכולה לברוא מציאות, אני מעדיפה להתרכז בטוב ולהתרחק מאסונות פוטנציאלים.

הכרמים אחרי תום הבציר. שורות-שורות של גפנים שעליהן מתחילים להצהיב, אם כי עדיין לא הגוונים היפים של השלכת. העיתוי של הטיול היה על הקו התפר שבין סוף הקייץ לתחילת הסתיו, לפני שירד היורה ושטף וניקה את האוויר והצימחייה ששרדה את החום הלוהט של הקייץ. אם היינו מגיעות עוד שבועיים-שלושה אולי היה מתזל לנו לראות את הכרם כולה בגוון של נחושת.

תמונות נוף של סוף הקייץ. אלו הימים שהקייץ גווע לאיטו ומשאיר עקבות של יובש, אבק, צמחייה קמלה שמשוועת לגשם. נוף שחון שכזה משפיע גם על מצב רוחו של המטייל. הסתלקות הקייץ מתקבלת בברכה, אני מצפה בכיליון עיניים לבוא הסתיו, לימים קרירים יותר, לגשם שיירד וינקה את האוויר, ירווה את האדמה ויצמיח צמחייה ירוקה ופרחונית. את היום האחרון בעמק האלה קיצרנו וסיימנו את מסע סוכות שלנו בכניסה לנתיב הל"ה עם הבטחה לחזור להמשך הדרך בעמק האלה כשתתחלף העונה והנוף יוריק ויפרח.

"הקיץ גווע מתוך זהב וכתם
ומתוך הארגמן
של שלכת הגנים ושל עבי ערבים
המתבוססות בדמן.
ומתרוקן הפרדס. רק טיילים יחידים
וטיילות יחידות
ישאו עינם הנוהה אחרי מעוף האחרונה
בשירות החסידות.
ומתייתם הלב. עוד מעט ויום סגריר
על החלון יתדפק בדממה:
בדקתם נעליכם? טלאתם אדרתכם?
צאו הכינו תפוחי אדמה."

ביאליק

מפגש עם עצמי

אני הטיילת, חופשייה לטייל כרצוני. אורזת מעט ציוד שנדרש, מים, אוכל, אוהל, מצלמה, פנס ויוצאת לארבעה ימים בדרכים. כולי הודייה על החירות הזו להיות טיילת, לנוע בחופשיות בארצי.

אני הטיילת, נדרשת ללמוד כיצד להיערך טוב יותר לטיול. הלמידה לא נגמרת אף פעם ויש בהבנה הזו מידה של צניעות כי אני לא "טיילת על שיודעת הכל", אלא שמה לב לנקודות החולשה שלי ומחזקת אותן. יודעת שצריכה להשתפר בהערכת זמנים, שואלת, מבקשת הדרכה ומשתדלת ליישם.

אני הטיילת, בוחנת היכן טיולי הטבע הללו משתקפים בתוכי, איזה מקום הם תופסים בחיי.

אני הטיילת, בוחנת את עצמי מה עושה כשפוגשת קושי, האם מחפשת דרכים עוקפות או מסתכלת לו ישר בעיניים וצולחת אותו.