"אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה"

"וְאִם כְּבָר לְבַד אָז שֶׁיִהְיֶה בִּתְנוּעָה"

שורה משיר ישן ואהוב של מיכה שיטרית שהולך איתי שנים, ואני שמזמן בחרתי בתנועה נותנת למסע מקום מרכזי בחיי.

לפני שאני יוצאת למסע נוסף של אלף קילומטרים לאורכה של הארץ, רוצה לעצור ולהתבונן במשמעות שלו, בתפקיד שלו בחיי ואולי גם בחיים של אחרים.

מהו אם כך "מסע"? מה עומד מאחוריו?

אדם יוצא לדרך ובכך בוחר לקחת את גורלו בשתי ידיו, נותן לחוויות לקרות לו. מניעה אותו תאוות החיפוש והגילוי ואולי גם הרצון לחוות עונג, שמחה, התפעלות. הורגלנו לחשוב שהיציאה לדרך מחייבת שכל אלו יקרו. לדעתי דבר לא יקרה אם לא נפתח את הלב, אם לא נסכים לקחת חלק בתוך הפלא הגדול.

היום ברור לי יותר מתמיד שכשאני יוצאת למסעותי בעולם הגדול או במרחבי הנגב אני למעשה במסע לגילוי עצמי. אני מתבוננת בעולם והעולם שם מולי מראה עצומה בה אני מתבוננת בעצמי. אז עולות שאלות גדולות, שאלות החיים: למה אני כאן? מה חשוב לי? האם אני חייה בהלימה בין היומיום שלי למה שחשוב לי? האם אני מבזבזת את זמני? מה המהות של כל הדבר הזה?

היום-יום לרוב מסיט אותנו מהמקום של ההתבוננות, אין זמן לעצור, לחוש, לשאול, להתבונן.

המסע מנתק מהשגרה הלוחצת והצפופה, מפנה זמן ומקום לנוע, להתבונן, לשאול, לקבל החלטות, להסתכל בנופים ובמראות מן הדרך ולהסתכל גם בי.

אני, שיוצאת פעמים רבות כל כך למסעותיי הגדולים והקטנים מתוך איזו תחושת דחיפות לא להישאר באותו המקום, שמתי לב להבדל בין האנשים:

אלה שכמעט לא זזים, שמרגישים מאוד נוח בתוך השגרה, נצמדים למוכר ולידוע, לא מגלים סקרנות לחדש, או שפוחדים מפניו. לרוב יבחרו לנוע ברדיוס המוכר והבטוח ולא יחרגו ממנו.

ואלה שלא מפסיקים לזוז. אני תוהה מה מניע את אחוזי התזזית, הצמאים, המשתוקקים, המתרחקים, המחפשים. מנסה להבין מה קורה להם בפנים כשהם זזים ללא הרף. האם זה בגלל חוסר בשקט פנימי או  חוסר שיווי משקל? האם בגלל חוסר עיניין ב"כאן" או עודף עיניין ב"שם"? האם בגלל התשוקה למלא את הבורות שבפנים בהרפקאות? או אולי בגלל שהקשר למקום ממנו באו רופף? אולי מתוך תשוקה למצוא משהו אחר, חדש יותר, שונה, מעניין יותר? בגלל סקרנות גדולה לעולם? צימאון גדול שאי אפשר להרוות לעוד ועוד ועוד? ואולי הם זזים ללא הפוגה בגלל פחד מה יקרה אם יום אחד יפסיקו לזוז?
לפעמים המסע הופך למרדף אחרי עוד חוויה ועוד חוויה. ה"עוד" הזה מאוד מתעתע. אותי הוא ממכר, זורק לכבישים, לרחובות, לדרכים, עד שמתעייפת, נעצרת, לוקחת נשימה עמוקה להאט את הדופק. לקח לי זמן להבין שלפעמים כדאי להשתהות, להתמסר לחווייה של עומק. להאט את הקצב.

במהלך המסע הההיכרות שלנו את עצמנו מתחדדת. המילה "אחריות" מקבלת ממימד של עומק, כל החלטה שנקבל משמעותית, לפנות ימינה או שמאלה, לבחור בנתיב הזה או לקצר משם.

מהות המסע בעיני היא בבת אחת להיזרק מן המוכר והידוע אל הלא נודע. לנחות בארץ אחרת, לצאת אל הרחוב. במבט ראשון הכל חדש, שונה, זר. לאט-לאט המבט מתרגל, לומד את הסביבה החדשה. לפעמים לא צריך מקום חדש, אפשר לחזור שוב למקום מוכר, לטייל בפעם המי סופר כמה במעמקי הנגב, בהרי אילת, במדבר יהודה, וכל טיול יהיה שונה מקודמו, כל יום מזג האוויר ומזג הרוח יהיה אחר.

יהיו רגעים במסע שיעלה פחד, שתעלה עייפות, דאגה, ייאוש, עצבות, כאב. ואני אומרת לעצמי, זה חלק מהעסק. זה החיים. אל תפחדי לחוש את הפחדים, את היאוש, את העצבות. זה בסדר. הכל בסדר.

יש רגעים שלא יודעת בדיוק לאן רוצה להגיע. זה קורה, וגם זה בסדר. רק שאם כך איך אדע שאכן היגעתי ליעד? לא רק יעד פיסי, אלא גם מה רציתי להרגיש, לראות, לחוות, למצוא.

ויש רגעים שעולה שלווה גדולה, ושקט והרגשה שאני חלק מהבריאה, שאני חלק מהעולם. שאני חייה בתוך העולם. שאני ערה. שממש מרגישה את פעימות החיים החד פעמיים שלנו.

זו הרגשה נפלאה.

בעיני, היעד המשמעותי ביותר במסע הוא להשתתף בקיום, לקחת חלק. המסע נותן הזדמנות להתעורר ולהיפתח אל רגעים כאלו רגע של חסד, של הפתעה, היפתחות, התרחבות.

למשל, כשיושבת על קצה המצוק ומנופפת עם הרגליים באוויר ומרגישה איך אני נוכחת כל כולי בתוך הרגע.

רגע אחד שאני, הטיילת המאובקת שלא פוחדת לצאת לדרך לבד, הופכת לחלק מהנוף, מרגישה לעומק את הכאן ועכשיו שהמסע זימן לי.

שם התשוקה. שם ההתלהבות. לצאת אל העולם, ללכת, להיות עדה ליופיים של הדברים.

שם השמחה. שם החיים.