עשרים וארבע שעות בשמורת שמי כוכבים

המדבר קורא לי לבוא, אני שומעת אותו אומר לי: "עבר זמן רב מאז דרכו כפות רגלייך בשבילים, צאי לדרך"
צודק. אכן עבר זמן רב ונפשי יוצאת אל המרחבים.

עבר, הווה ועתיד בעמוד תפרחת אחד: השליש התחתון פרח, השליש האמצעי פורח והשליש העליון יפרח

תחילת ספטמבר 2016, מזמינה חבר למסע להצטרף אלי לטיולון קצר דרומה. בתיכנון לצאת לדרך בשישי בצהריים, להגיע דרומה לקראת אחר הצהריים, לצאת למסלולון קצר עד השקיעה ולמחרת השכמה בטרם זריחה ויציאה למסלול קצר נוסף, לכל היותר עד עשר בבוקר. ואחרי שאשביע במעט את הרעב נחזור הביתה.
זה בערך מה שקרה באותו סופ"ש, עם ווריאציות. בשישי היגענו קרוב מאוד לשפת המצוק של מכתש רמון, לא התחשק לצאת להליכה, למעט סיבוב קצר לגמוע מהנוף ולהתבשם מפריחת החצבים המדברית. אח"כ נסענו לחניון בארות כי השותף לטיול דרש מקלחת וברז עם מים זורמים. הקמנו את האוהל ויצאנו מאיזור המאהל לחפש מקום טוב לשקיעה, רק חבל שעמוד חשמל אחד נתקע בדיוק במקום שהשמש בחרה לפגוש את האדמה. לא תמיד יש צבעים מרשימים של שקיעה, השמיים קיבלו גוון כתמתם ואח"כ ירד החושך. יפה, אבל לא שקיעה שמחלצת "וואוו" דרמטי.

כשהחשיך חיכינו לכוכבים שיכיסו את השמיים כמו שמיכה. לא צילמתי את הכוכבים, אבל יכולה לתאר במילים מה ראיתי ושמעתי ככל שהלילה העמיק והחשיך והכוכבים זהרו יותר ויותר. כזה בלאגן בשמיים, איך אפשר לדעת איך קוראים לאיזה כוכב. אני אפילו לא מתאמצת ללמוד, רק שוכבת על הגב ונועצת מבטים בשמיים. מסיבה זו בדיוק קרוי איזור המכתש "שמורת שמי כוכבים".

"היי… קודם היה כאן כוכב! עכשיו איננו!"
"היי… מה זה היה… כוכב שנפל?" כן, אחרי "כוכב נופל" מספר שלוש הפסקתי לספור. הם נפלו בלי סוף, כל פעם מכיוון אחר. קשה לתאר במילים כמה יפה זה היה. מזג האוויר היה נעים, לא קר, לא חם, רוח קלה שנשבה. אבל באוהל היה חם מדי. לאנשים שונים טמפרטורת גוף שונה, השותף לטיול לבש סווצ'ר וטרנינג ארוך והלך לישון. הוא נרדם ואני מסתובבת מצד אל צד, רוטנת שאין לי אוויר, שחם לי. הוצאתי את המזרון עם השק"ש למחצלת וניסיתי להירדם תחת כיפת השמיים. היה קשה לעצום את העיניים, כי הן רצו להביט עוד ועוד במופע הכוכבים הלא נורמלי הזה. ואז היגיעו היתושים בזמזום הכל כך מעצבן, שגם אם הייתי עוצמת עיניים, הם היו טורפים אותי. בדילמה בין לא להיעקץ לבין להיחנק בחרתי באפשרות השנייה. נכנסתי חזרה לאוהל, אבל הפכתי כיוון, כשהראש לכיוון דלת האוהל, שלפחות אוכל לנשום. וגם להציץ מדי פעם בכוכבים. ואז כשכמעט נרדמתי פתאום "בום". מה זה הרעש הזה? שועל קטן הריח את האוכל שלנו והפיל את שקית האוכל מהשולחן. "קישתא!" אני נובחת עליו עד שהסתלק ואז כשרציתי לקום להכניס את האוכל לאוהל קצווה של שיער נתקעה בריצ'רץ' ולכי תחלצי עכשיו את השיער שמצד אחד קלוע בצמה ומצד שני תקוע בזיז של רוכסן. רק בנות עם שיער ארוך יכולות להבין את גודל המצוקה, אבל התגברתי (ע"י פירוק הצמה).

ואם כבר קמתי אז אולי אצא לסיבוב במאהל הישן לאור כוכבים וחצי ירח. ופתאום את שמי הלילה קורעת זעקה, נבהלתי, לרגע חשבתי שאני בסאוונה באפריקה ולא בשמורת שמי כוכבים. זה נשמע כמו צווחות של בבונית שחוטפים לה את הבבון התינוק. אבל לא, אלו הקולות שהשמיעו שני בחורים צעירים מכיוון המקלחות ברגע שמים קרים פגעו בעורם העדין. הקפתי את כל המאהל, בדקתי שהר ארדון עומד במקומו וחזרתי לאוהל, שוב הראש בכיוון ההפוך, מעל הריצ'רץ' של הדלת. שוב כמעט נרדמתי ושוב "בום" חזק יותר. מה הפעם? פקחתי עיניים וראיתי חייה גדולה יותר, כנראה זאב שזמם על הקציצה שבתוך הצידנית. כשהכנסתי קודם את שקית האוכל חשבתי שהצידנית בטוחה, אבל טעות! תמיד, אבל תמיד! צריך להכניס את כל האוכל לאוהל או למכונית.

תודות לשנתי הנודדת הצלתי את האוכל שלנו מהחיות, ועכשיו קצת לישון. וכבר הגיע הזמן לקום. חמש ועשרים – השכמה. השמיים מתחילים להאדים. תוך כדי קיפול האוהל אני שולחת יד למצלמה לצלם איך השחר מפציע על המכתש. מראה מרהיב.
בשש אנחנו כבר מאורגנים במכונית ומתחילים לנסוע לכיון הר ארדון. זה המסלולון הקצר והחביב שתיכננתי לשבת בבוקר, עשרה קילומטרים. הטיפוס קצר ולא קשה במיוחד. עולים לבמת ההר ושם נגלה הנוף, מהיפים בארץ, של קרקעית המכתש המחורצת, הצבעונית. זה הזמן לארוחת בוקר קלה. לשתות מים, חטיף אנרגיה, אפרסק. עדיין אוכלים פירות קייץ והשמש גם היא עדיין שמש של קייץ, לוהטת, לא מתחשבת.

הבוקר עולה מהר אבל על ההר מנשבת רוח נעימה. הנוף מהפנט. העיניים נמשכות לנקודות ציון, גבעת חרוט, גבעת הפריזמות, כרבולת חררים, הקיר ההפוך, אוכף שחור-לבן, הר מרפק, קרני רמון, זקיף הרמון, שן רמון – מגובהו של הארדון זה כיף לא נורמלי לעשות סקירה נופית על כל המקומות שהייתי בהם. לבלוע את המכתש כולו בעיניים ולהבטיח לעצמי בשקט שהשנה אני אקיף אותו שוב, על השביל הסגול החדש.
אחרי אתנחתא צילומית ממשיכים ללכת לכיוון הירידה. אנחנו המטיילים היחידים על ההר באותו הבוקר, מלמעלה גם במכתש עצמו לא נצפתה תנועת אנשים. מתחילים לרדת, הירידה תלולה, קשה, קשה למצוא נקודות אחיזה. הכאב בקרסול הימני מתגבר, הרוח נעלמת ואני מתחילה להרגיש איך החום עולה ועולה.

"למה בעצם לא חזרנו באותה הדרך שבאנו בה?" שואל השותף שנמצא כמה מטרים לפני
"כי אני מטומטמת…" אני עונה ברגע שקלטתי את גודל הטעות, כי עד שנגיע למרגלות ההר ועד שנקיף אותו חזרה לחניון בו השארנו את המכונית – הדרך עוד ארוכה ו..חמה.
"אם היית כאן לבד, היית יורדת מכאן?" הוא מקשה
אני נועצת מבט בגבעת חרוט מולי ומהנהנת ש…"כן"… זה כבר לא טמטום, זה חוסר אחריות, כי חם ובאין משב רוח נעשה לי חם יותר ויותר.
"לא נורא, אנחנו יורדים מכאן כי לא חוזרים באותה הדרך בה באים", הוא מנסה לעודד אותי, אבל הבאג הוא רק במנגנון וויסות החום הפנימי שלי. לשותף שלי לא מזיז החום. שם אוזניות וצועד לו בסבבה לכיוון גבעת חרוט, כאילו העולם יפה… רק אני משתרכת אחריו עם דופק שהולך ועולה, הולך ועולה.

לא ככה תארתי לי שיראה טיולון הבוקר שלנו. מוכרחה לנוח בצל, לקרר את הגוף. היגענו לפינה מוצלת ושם עצרנו להפסקת מנוחה ארוכה. הדופק ירד, אפשר להמשיך ללכת. נשאר עוד קילומטר עד לשביל העפר. עכשיו אנחנו הולכים יחד, מדברים, הרוח נושבת, אני מרגישה הרבה יותר טוב. הולכים מעל ערוץ קטן, הבחור ניגש לאיזה סלע שהיה מונח שם שנים על גבי שנים באין מפריע ומנסה לבעוט בו.
"תעזוב את הסלע במנוחה. תשמור על הכוחות שלך לאחר כך", עיצה שלי שלא ממש מתקבלת, כי לבחור דחף "לרלרל רילרולים" כלומר לדרדר אבנים אל התהום, מחליט שהסלע גדול מדי ובסוף לוקח אבן גדולה וזורק. לכי תביני…

עלייה אחרונה והשביל הירוק והמעצבן שחשבתי שלא ייגמר, נגמר סוף סוף. השותף המתחשב שלי לוקח את מפתחות המכונית ורץ להביא אותה. "לא לרוץ" אני צועקת לו, אבל הוא כבר רץ. עשרה קילומטרים ושמש לא מזיזים לו. אחרי מנוחה קלה אני קמה ומתחילה ללכת לכיוון המכונית. ברגעי התפר הללו שבין בכי לצחוק אני בוחרת לצחוק ומפעילה את סטרטר הצחוק שלי. מחליטה שעד שאני פוגשת את המכונית אני לא מפסיקה לצחוק. בהתחלה יוצא צחוק מאולץ, אבל לאט-לאט הוא תופס תאוצה ומתחיל להתגלגל במרץ. אני צוחקת לכיוון הר ארדון שבטיול הזה השלמתי הקפה מלאה שלו, לכיוון החרוט שבסוף לא טיפסנו עליו, לשמיים, למדבר, לכיוון הפרא שבא מולי, נעמד בשביל ונועץ מבט במטיילת המוזרה הזו שלא מפסיקה להרעיש. צחקתי לו שיחכה לי, שלא יברח, אבל בסוף נמאס לו ודהר משם. וככה המשכתי ללכת-לצחוק עד שהמכונית הגיעה לקראתי וגם כשפתחתי את תא המטען והוצאתי בקבוקי מים ופשטתי את כל הבגדים והנעליים למקלחת צוננת בלב המדבר…

זה היה נפלא. קיבלתי מנה גדושה מהסם המדברי הממכר ו… נרגעתי…
וכאן מסתיים סיפור הטיול, עם חיוך גדול והבנה שכן, בנאדם צריך לאגור כמה נופים יפים בזיכרון שלו והכרה בעובדה שגם בתחילת ספטמבר השמש מכה במלוא עוזה ומאירה את המדבר מתחילתו ועד סופו, ובפעמים הבאות רצוי שאהיה קצת יותר זהירה.

Comments

2 תגובות על “עשרים וארבע שעות בשמורת שמי כוכבים”

  1. תמונת פרופיל של הופאק
    הופאק

    לפחות למדת ככה שיעורים חשובים – לא להשאיר אוכל מחוץ לאוהל ושבספטמבר עדיין חם. חוץ מהכיף של הטיול יצאת עם מסקנות מעשיות.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      גם בספטמבר הנוכחי חם מאוד… הסתיו מתמהמה להגיע.