צידה לדרך: גיל המעבר

קוראים לה אלונה. היא בת 49 וחצי, לא עשתה סקס משהו כמו … 7 שנים, היא אלמנה, אימא לשלושה ילדים וכלבה, אחרי ניסיונות שיכנוע פתחה כרטיס בטינדר, אבל ברגע האחרון ברחה מהדייט עם הווטרינר הרב-שגל, יש לה שיער מאפיר שהיא לא צובעת וסובלת מדליפת שתן בעת מאמץ, אבא שלה שאובחן באחד הסוגים של הדנמנציה יזרק בקרוב מדיור מוגן עצמאי והיא צריכה למצוא לו פיתרון, אולי ב"ספא סיעודי" יוקרתי ויקר להחריד, היא מנסה שלא בהצלחה למכור את התסריט לסדרה שכתבה.
סידרה שהגיבורה שלה או-טו-טו בת 50.

איך יקראו לסדרה? אולי "זקנות", "דפוקות", "רקובות".
המפיקים לא מתלהבים מהגיל של הדמות הראשית. גיל 50 זהו השטח האפור בטלוויזיה, אין ביקוש. לא מעניין את הצופים.
בלית ברירה היא מסכימה להוריד את הגיל של הגיבורה ל… 41 אולי 42, רק כדי שתהיה לה הכנסה.

הייתן.ם מקדישות.ים מזמנכן.ם לצפייה בסדרה כזו? השאלה היא לגברים ונשים כאחד.

התמונות שמלוות את הפוסט צולמו בתערוכה "הנשף" שהוצגה במוזיאון העיצוב בחולון, ספטמבר 2021
וכאן, אני, אישה בגיל המעבר, בצילום עצמי

לפני זמן מה, באחד הערבים כשהייתי עייפה ונטולת אנרגיה לכלום, חיפוש מקרי בדרמות ישראליות מהשנים האחרונות הביא אותי לסדרה בשם "חמישים"
את התסריט כתבה יעל הדייה, תסריט אותנטי ולגמריי מושך לצפות בו, בין אם ממש עכשיו חצית את גיל חמישים או שחלפת עליו לפני שנים.

הנחתי את ההמלצה בדף האישי שלי בפייסבוק והצטרפו אליה נשים נוספות שכבר צפו.
"סדרה מצוינת", "סדרה משובחת", "סדרה נהדרת. אהבתי אותה", הן אומרות.
אפילו שנשים בגילאי חמישים פלוס הן חתך משמעותי מהאוכלוסיה, עדיין מפיקי סדרות בטלוויזיה לא לוקחים אותנו בחשבון ותמצאו שפע גדול של סדרות עם כוכבות בנות שלושים-ארבעים ופחות נשים בגילאי חמישים-שישים.

כמי שחייה למעלה מעשור ללא טלוויזיה, אני לרוב מפספסת את התכנים הטובים של הטלוויזיה הישראלית כשהם טריים. לכן שמחתי למצוא את אלונה ה-"זקנה" עם השיער המאפיר והרצון הנואש למצוא טיפת אינטימיות גם בגיל חמישים.
גם הדמות של הסבא הזקן, הדנמנטי, המבולבל, האבוד – או במילה אחת "עול" – מאוד נגעה ללבי.
בדיאלוגים המצויינים נאמרו דברים נוקבים מאוד על "גיל המעבר" או "גיל הבלות", הכינוי הנוראי שהחברה נתנה לעשור השישי בחייה של האישה ה-"זקנה"/"פגומה"/"רקובה", שלא רוצה להיות לעול על אף אחד.

"גיל הבלות" הוא ללא ספק שם נוראי שעושה עוול גדול לשכבת הגיל שלי, בין חמישים לשישים. אני מעדיפה להחליף אותו ב-"גיל הבשלות", כינוי שהולם יותר את מי שמגיעה לחמישים-שישים-ומשהו.
"אם חושבים על זה לנשים לא פשוט בשום גיל", כתבה אחת מחברות הפייסבוק שלי, וכמה שהיא צודקת. לא פשוט. אבל במיוחד לא פשוט בגילאי המעבר, בין הבגרות לזיקנה.
הרשימה של התופעות האופייניות לגיל זה היא ארוכה ומשתנה מאישה לאישה אבל דבר אחד בטוח – אצל כל הנשים תורגש ירידה בחיוניות. חלקן יסבלו מגלי חום, נדודי שינה, שינויים במצבי הרוח, ירידה בריכוז ובתפקוד, ירידה בחשק המיני, השמנה, נטייה לבכי, עצבנות, דופק מהיר ועוד…
מין גיל כזה ששם את הנשים על פי תהום.

קראתי שבוע שעבר על הסרט החדש של אמה תומפסון. אח"כ קראתי את התקציר באתר של קולנוע לב על האלמנה, מורה בפנסיה, שכמהה להרפתקה מינית וסקס טוב. בעלה המנוח נתן לה בית, שני ילדים, אבל לא סקס טוב. לפני שיהיה מאוחר מדי היא שוכרת את שירותו של עובד מין צעיר.
הסרט מתאר ארבע פגישות בחדר מלון. סוג של "אישה יפה" אבל הפוך, כשהפעם זו האישה המבוגרת שמשלמת על סקס עם בחור צעיר.

למרות ההמלצה הפושרת היגעתי בערב שבת האחרון לקלנוע לצפות בסרט. רק אומרת שאין קשר בין התרגום לעברית "אף פעם לא מאוחר" לבין הכותרת המקורית באנגלית "Good Luck to You Leo Grande". זה מה שהיא מאחלת לבחור בתום הפגישה הרביעית והאחרונה, אחרי שחוותה, התנסתה ובאה על סיפוקה.

זהו סרט עם סט מינימליסטי: שני שחקנים ראשיים, לוקיישן צילומים אחד, המלון, מעט מאוד שירים או מוסיקה שהתנגנה כפס קול, ומאידך – הרבה מאוד דיאלוגים והרבה עיניין.
לו הייתי צופה בסרט ביוטיוב אני מניחה שהייתי עוצרת הרבה פעמים כדי להקשיב שוב ולרשום את הטקסט שהיא/הוא אמרו. כי נאמרו שם דברים חשובים שקשורים לגיל, למשיכה, לעונג מיני, לסיפוק מיני, לבושה, לאשמה, לאימהות.

פעם ראשונה שאני שומעת אימא, גם אם היא שחקנית בסרט, שאומרת בלי בושה שהילדים שלה הכבידו עליה כמו שלשלאות כבדות. אולי לא בדיוק במילים הללו, אבל זו רוח הדברים. ילדים כעול, ילדים מאכזבים, האחד משעמם, עושה בדיוק מה שמצפים ממנו, והשנייה מסתבכת סדרתית, עלוקה שחייה על חשבון ההורים. נכון, הם ילדים טובים, היא אוהבת אותם מאוד וכו', אבל יש גם קול שאומר "אני מאוכזבת", "הם עול על צאוורי". ומה שהכי מפתיע – היא משמיעה את הקול הזה באוזניו של מישהו אחר.

בסרט הוא לא שואל בת כמה היא וגם היא לא שואלת אותו לגילו. הוא, בשנות העשרים לחייו, צעיר, חטוב, שרירי. עובד קשה כדי לתחזק את המראה שהלקוחות שלו אוהבות, מדבר אנגלית יפה כולל מילים לא שגרתיות. יודע משהו על העולם.
והיא? חיפוש קצר בגוגל חושף שהשחקנית ילידת 59, כלומר בת 63. הקלוז-אפ על הפנים, איזור החזה, ידיים, ירכיים לא מטשטש את הקמטים ואת סימני הגיל.
הדמות שהיא משחקת אמנם קצת נוירוטית. אבל אם מזיזים את המניירות המעצבנות הללו הצידה היא מייצגת דמות של אישה רגילה, שחייה חיים רגילים, עבדה בעבודה רגילה, חייה חיי משפחה רגילים. הכל רגיל וצפוי ומשעמם ומתסכל מאוד. כי אפשר היה אחרת.

אם תשאלו לדעתי שיא הסרט הוא בדקה האחרונה, שהגיבורה עומדת מול המראה, פושטת את החלוק ומביטה בעצמה. גוף עירום של אישה בשנות השישים לחייה. והמבט? נדמה לי שהוא פחות שיפוטי וביקורתי. יותר מקבל וחומל. אולי אוהב.
זה לא דבר מובן מאליו להראות בסרט עירום נשי מלא ועוד עירום של אישה "מבוגרת" עם בטן רופסת, חזה נפול, קפלי שומן, קמטים. במיוחד בתקופה בה אנחנו מוצפים בגופים צעירים, מתוחים, מטופלים בחומצה הידראולית או איך שלא קוראים לנוזל הזה שנשים מזריקות לפנים.
לעומת הגוף הנשי הכביכול "מושלם", הרזה, החטוב, המתוח, המהודק, במשקל הנכון – הינה גוף אמיתי של אישה רגילה, בת שישים פלוס.
שונה. גורם לך לעצור ולחשוב.

אני לא נכנסת למערכת היחסים בין האלמנה המבוגרת לג'יגולו הצעיר, בטח כתבו או יכתבו על זה ביקורות. אותי עיניינה המוטיבציה.
למה שאישה תרצה לעשות כזה מעשה ולשכור שירותי המין של גבר אנונימי. עד כמה זה נפוץ בקרב נשים. וכמה זה בכלל עולה.
ארבע פגישות, אפילו שהוא גובה תעריף יקר והיא "לא אישה עשירה". כמה אומץ אישה רגילה צריכה לאסוף כדי לעשות כזה מהלך. וכשהוא נכנס לחדר להקריא בפניו רשימה של "דברים" לביצוע, לסמן V, אבל באופן מודע להשמיט מהרשימה את האורגזמה שלה, כי זה לא חשוב, כי בלאו הכי זה לא יקרה.
למה לעזאזל אישה מוותרת בכזו קלות על הזכות שלה לעונג. על אחת כמה וכמה כשהיא משלמת על זה כסף.

משהו נוסף שתפס אותי בסרט היה נקודת המבט על מי שהיתה ואיך שחייתה את חייה. מה היתה עושה אחרת. או במילה אחת "חרטה".
מה היה קורה אילולא התחתנה עם בעלה, או אילולא היתה כזו פאסיבית במיטה וכן דורשת מבעלה לגוון ולהיות נועז יותר ומתחשב גם בה, אילולא זייפה פעם אחר פעם אורגזמות, אילולא הולידה ילדים, אילולא עבדה באותה עבודה משעממת, שנה אחר שנה מלמדת את אותם הדברים, מכינה תלמידים לבחינות.
זה נקרא פרספקטיבה, כשמתבוננים אחורה על מה הישגתי עד כה בחיי. וכן, אחד ההישגים המשמעותיים בחיינו קשור למשפחה שהקמנו. ובתוך המשפחה, זוגיות ובתוך הזוגיות, מיניות ולפעמים היא תופסת מקום כ"כ קטן, מצומצם, מודחק, מבוטל. הבעל מפשיל את כותנת הלילה של האישה, עושה מה שעושה, לובש פיג'מה והולך לישון. והאישה?
האישה שבסרט שחוותה מיניות טפלה, משעממת ולא מספקת לא ויתרה. היא חיכתה להזדמנות לממש את הפנטזיה שלה. וטוב שכך. כי אחרת לא היתה שום עילה לסרט, היא היתה כמו החברות שלה שמזמן איבדו עיניין במין, שלאט-לאט הולכות ונכבות.

תשאלו אם אני ממליצה לצפות בסרט. אין לי תשובה חד משמעית. לא יודעת עד כמה הוא יעניין גברים, אבל אם את מתקרבת לגיל של הגיבורה בסרט, אז כן, חשוב שתראי.
אח"כ תשתמשי בסרט כמו מראה לחיי המין שלך. קבלי ממנה את האומץ לעמוד עירומה מול המראה, להתבונן בך, בגוף שלך, במיניות שלך, בתשוקה שלך.
ואם את חייה לבד ואין אף גבר שמענג אותך שאלי את עצמך – האם תהיי מוכנה לצאת ולחפש את העונג שלך? האם תהיי מוכנה לקנות אותו מגבר שמציע בדיוק את זה כשירות?

המלצות 

  • הסדרה "חמישים", זמינה לצפייה בנטפליקס או ב-Yes
  • הסרט "אף פעם לא מאוחר", מוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע
  • הסדרה "קבלו תיקון" ברדיו מהות החיים – סדרת תכניות על מעגלי החיים: עיבור,נעורים, חיים בוגרים, זקנה, מוות
  • נשים ומעברים – פרק 54 בפודקסט "ברוח טובה" – דנה רגב מארחת את העיתונאית ענת לב אלדר

לפני סיום – פירסום עצמי

סדנה בשם "נשים במעבר" ששלומית קניגסברג ואנוכי נעביר בשני מפגשים – האחד בסוף אוגוסט (26.8.22) והשני בתחילת ספטמבר (2.9.22).
ניגע גם על בנושא הטעון של המיניות בגיל המעבר ונושאים נוספים שחוות נשים בגילנו, חמישים, שישים ומשהו.
נשתמש גם בדרכי ביטוי ויזואלים כדי לבטא מחשבות, רגשות ותחושות סביב נושא זה שלרוב מושתק ולא מדובר.

הסדנה אינטימית ומספר המקומות מוגבל, אנא שרייני את מקומך מראש.

"מעברים – עשר, עשרים, שלושים ומשהו עד לאן?
מעברים מקיץ לסתיו מחורף לאביב
לנצח כל הזמן
עשרים, שלושים ומשהו
עד לאן
עשרים, שלושים
כל הזמן"
"מעברים" – מילים מיכה שיטרית, ביצוע מזי כהן