צידה לדרך: להשמיע את קולי או בלוגהולדת 3 שמח

יש לי זיכרון עמום מהגן, כשרציתי לספר משהו  אבל הגננת לא שמה לב ולא נתנה לי את רשות הדיבור. כנראה שאז הוטבעו בי העלבון יחד עם ההרגשה שלא מקשיבים לי. ככה גדלתי, ילדה שתקנית שלא משמיעה את קולה, שלא מרבה בדיבור, שלא מאמינה שבאמת מתעניינים במה שיש לה להגיד.
המשכתי לשתוק גם בבית הספר למעט הפעמים שהרמתי אצבע בשיעור וקיבלתי רשות דיבור, רק מה שרלוונטי לשאלה שנשאלה.
כשעבדתי בהייטק בשיחות וידיאו עם הצוות בחו"ל לפעמים אי אפשר היה להשחיל מילה. אני זוכרת סיטואציות שרציתי לשאול או לומר משהו ולא מצליחה להשחיל מילה בשיח. רק שאז לא יכולתי לשתוק, הרי זה תפקידי לשאול שאלות.
עם השנים השתיקה שלי התרופפה, וגם היום יש לא מעט מצבים שברירת המחדל שלי היא לשתוק. לקחת צעד אחורה, להתרווח בכיסא ובעיקר להקשיב.
ולצד זה אני מרגישה היום מאוד נוח להשמיע את קולי. לא פוחדת ולא חוששת להשמיע את קולי.

נושא הפוסט בסדרת "צידה לדרך" יהיה הפעם "להשמיע את קולי", ואני משלחת אותו לאוויר ביום בו אני מציינת שלוש שנים לפעילות שלי בבלוג.

אולי בגלל מה שכתבתי בפתיח התמהמהתי בפתיחת הבלוג. חששתי שאף אחד לא יקרא, שמה שאספר לא מעניין אף אחד.
עד שיום אחד באוגוסט 2017 עשיתי זאת. חודש לפני היציאה לשביל ישראל. כשטיילתי אז בשביל, הוא דרש ממני משמעת ומאמץ גדולים, מחוייבות והתמדה. ולצד זה גם נתן מתנות. אחת מהן היא הבלוג.
גם אם היו לי חששות בנוגע לטיב הסיפורים שלי, עד כמה יעניינו את הקהל הרחב, עשיתי זאת. אמרתי "אז מה" וניגשתי לפן הטכני של הקמת בלוג, רכישה של דומיין, בחירת תבנית וכו'.
מאז הבלוג צבר קילומטראג' מרשים, והחודש מלאו לו שלוש שנים. 

בלוח השנה יש ימים מיוחדים לציון גם דברים גדולים ומשמעותיים וגם דברים מינורים ואיזוטרים. לא יודעת באיזו קטגוריה לשייך את ה-Blog Day שחל ב-31 באוגוסט. עבורי זהו יום חשוב, בגלל המקום החשוב שהבלוג תופס בחיי.
בעיקר בגלל הבמה הווירטואלית שהבלוג נותן לי. מאפשר לי לעלות אל קדמת הבמה ולהשמיע את קולי.

"להשמיע את קולי"

כשאתם שומעים את המילים הללו, לאן הן לוקחות אתכם? מה זה פוגש בכם?

לפני כמה ימים נכחתי במפגש התמקדות בזום שעסק בנושא הזה: להיות אני, להשמיע את קולי.
נתתי למילים הללו להדהד בי, לקחתי עט ליד ורשמתי את המשפטים הבאים, משפטים שייתכן שיהדהדו אצלכם, הקוראים

  • אני אוהבת להשמיע את קולי
  • חשוב לי להשמיע את קולי
  • נחוץ לי מאוד להשמיע את קולי
  • אני לא יכולה בלי להשמיע את קולי
  • כשאני משמיעה את קולי, אני נאמנה לעצמי
  • אני מאוד רוצה להשמיע את קולי, רוצה שיקשיבו לי
  • אני רוצה להשמיע את קולי בלי קשר אם ישמעו או לא, רק שישמע הקול, הקול שלי
  • לקול שלי יש צליל וגוון ייחודי
  • אני מנצלת כל הזדמנות להשמיע את קולי
  • אני לוקחת כל במה שניתנת לי להשמיע את קולי
  • זו חובתי להשמיע את קולי
  • אני משמיעה את קולי ומרגישה עם זה נהדר
  • אני מודה לעצמי על האומץ להשמיע את קולי
  • אני לא פוחדת להשמיע את קולי
  • אני מסוגלת להשמיע בדיוק את מה שאני רוצה לומר
  • אני לא מבולבלת ולא מפוזרת, אלא ממוקדת ויודע איך להשמיע את קולי
  • היו מצבים בחיי שחששתי להשמיע את קולי
  • יש לי אוצר מילים אינסופי כדי להשמיע את קולי
  • הקול שאני משמיעה הוא קול ברור, צלול, מעניין להקשיב לו
  • אני מודה לקול האותנטי שלי
  • זה לא מסוכן להשמיע את קולי
  • אני רוצה שהקול שלי יהיה חזק, עוצמתי, ברור ולפעמים שיהיה רק, נעים, מלטף
  • אני משמיעה את הקול שלי בלי התנגדות מבפנים
  • כשאני משמיעה את הקול שלי אני מגשימה חלום ישן
  • לפעמים אני בוחרת לא להשמיע את הקול שלי וזה הכי נכון מדוייק לי
  • אני אומרת את הלב הדופק שלי מול עיניים ואוזניים זרות
  • אני אוהבת להתבטא גם בכתיבה וגם בעל פה
  • כשאני משמיעה את קולי אני לא חוששת לתפוס מקום
  • כשאני משמיעה את קולי אני יכולה לומר גם מילים מתריסות וביקורתיות
  • כשאני משמיעה את קולי אני מקבלת תגובות אוהדות ומפרגנות
  • כשאני משמיעה את קולי אני מרגישה חסונה ואמיצה
  • כשאני משמיעה את קולי אני בקשר עם המאזינים לי
  • אני לא שותקת יותר במקומות שאני רוצה וצריכה לדבר
  • חשוב לי להמשיך ולהשמיע את קולי, לא לשתוק
  • אני אוהבת את הקול שלי, הוא נעים, לא מזייף ולא צורם

ומה איתכם? האם הקול שלכם נשמע? עד כמה "הקול שלי" הוא issue בחיים שלכם?
האם אתם מדברים מול קהל? מול בעלי סמכות? האם אתם אומרים כל מה שאתם רוצים? אולי אתם רוצים להשמיע קול ולא עושים זאת?

הנחייה לכתיבה:
קחו עט ונייר וצאו למסע כתיבה קצר, תעדו במילים את הדיאלוג בינכם לבין הקול שלכם, בינכם לבין האותנטיות שלכם, בינכם לבין הרצון להשמיע את הקול האישי, הייחודי שלכם.

בחוויית הילדות שלי הייתי ילדה שתקנית, מופנמת, סגורה. ילדה שכמעט ולא השמיעה קול. במסע שלי לעצמי, מסע של שנים, מסע ארוך שעדיין לא הסתיים, גיליתי את הקול שלי, למדתי לאהוב אותו, להוקיר אותו, להעריך אותו. למדתי להקשיב לקול שלי ולמדתי שזה הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לעשות עבורי. גיליתי גם את הרצון להשמיע אותו. שיישמע. כשאני בוחרת איך, מתי, באיזה ווליום ומול מי.

ilanabar.com הוא הדומיין שלי. פעם בשנה אני משלמת דמי מנוי שהופכים אותי לבעלת הבית של כל קובץ שלי שמאוחסן ברשת. אין לי לא עורך ולא צנזור. לרוב זה לטובה. אני יכולה לכתוב כל מה שאני רוצה, בגבולות הטעם הטוב, וכל עוד זה רלוונטי לנושאים בהם עוסק הבלוג. מסעות. טבע. אמנות. צבעים. מסע אישי. התפתחות אישית.

לכבוד יומהולדת שלוש לבלוג הצעיר שלי אני מודה לו ומבקשת להעביר את הבשורה הלאה.
לספר למי שקורא אותי שבשלוש השנים האחרונות הבלוג עבורי הוא מרחב של השראה והרשאה. מרחב מאפשר לי לכתוב, להתבטא, לדבר, להקליט ולעלות הקלטות (עדיין חסר לי הידע הטכני להפוך את ההקלטות לפודקאסט, אבל גם זה יגיע בשעתו).
הבלוג מאפשר לי להשמיע את קולי, ומאפשר לי להגיע לאנשים שלא מכירים אותי.

בהזדמנות זו מודה לכל אחד ואחת מקוראי. זה אף פעם אינו מובן מאליו שקוראים אותי. תודה!

תמונות נבחרות מתוך הקטגוריות בבלוג המסעות שלי

מסע דרכים להודו-יפן

המסע בשביל ישראל

יומן מסע

תרמיל המסעות

מסע בדד

מסעות בשבילים ארוכים

מסעות מחוצה לארץ

מסעות אורבניים

מסעות בעונות השנה

מסעות בטבע

מסעות במדבר

מסעות בארץ

מסע אל עולם האמנות

מסעות ביומן הויזואלי

מסע אל ארץ הצבעים

צידה לדרך

מסע אישי
פוסטים שמאירים פנים נוספות במסע האישי שלי בדרכי החיים, לאו דווקא מסעות פיסיים.
חלקם עוסקים במסע המקצועי שלי כמאמנת להתפתחות וצמיחה אישית, כמלווה אנשים במסעות הנפש.

Comments

12 תגובות על “צידה לדרך: להשמיע את קולי או בלוגהולדת 3 שמח”

  1. תמונת פרופיל של רחלי
    רחלי

    הי אילנה, מאד מזדהה איתך לגבי המקום הזה שהבלוג נותן לי, לך, לקול שלנו. גם אני הייתי ילדה ביישנית שלא העזה להשמיע את קולה. היום אני לומדת לנכס לעצמי את המקום הזה, אם בבלוג שלי, אם בקבוצה שלי. ואני נהנית מזה ונהנית ומוחמאת מכל קורא/קוראת. כמוך.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      רחלי, התגובה שלך כ"כ מרגשת אותי. זה נהדר. הבלוג ככלי תיראפויטי בנוסף לידע והערך שאת מביאה לקהל הקוראים שלך, בתחום בו הבלוג שלך עוסק. זה נפלא בעיני. וכמו שזה עובד עבורי, עבורך, זה יכול לעבוד גם עבור אחרים.

  2. תמונת פרופיל של ליטל
    ליטל

    חדר משלך, רק ברחבי הרשת. זה מה שאני מרגישה לגבי הבלוג שלי, אבל נראה לי שזה תקף לכל כותבת בלוג.
    אהבתי את הבחירה שלך לעסוק בקול האישי ובחיבור אליו.
    בלוגולדת שמח!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבה ליטל! זה בדיוק ככה. חדר משלי. במה משלי.
      תודה על האיחולים!

  3. תמונת פרופיל של ינינה
    ינינה

    מזל טוב אילנה ובלוגלדת שמח!
    איזה כיף זה שהאמצעים המודרניים מאפשרים לנו ככה להשמע את קולנו בעולם! והתגובות שאנחנו מקבלים מזינים את הכתיבה. אני עוקבת בעניין אחרי הפוסטים שלך במשך שלושת השנים האלה, ורואה את ההתפתחות של הבלוג ואת הקול שלך שיוצא לעולם! מאחלת לך להמשיך לטייל, להתפתח ולהשמיע את קולך!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבה ינינה! כן, האמצעים הטכנולוגים הללו אכן לטובתנו. שמחה שאת עוקבת אחרי הבלוג שלי. חלק משמעותי בלהיות בלוגר זה גם להיות בקשר עם הקוראים, לקבל מהם משוב ולענות להם. שוב תדוה!

  4. תמונת פרופיל של מיכאל מורני
    מיכאל מורני

    שלום אילנה!

    אני חושב שכל אחד יכל להזדהות במידה זו או אחרת עם התחושה שמישהו מתישהו השתיק אותו, או עם חשש שהיה לו מתישהו להשמיע את קולו. כתבת דברים חשובים, וכשאני קורא אותם אני מבין שחשוב ליצור חברה נוחה לשיח, בה יש מקום לכל אחד לדבר. חברה שכזו צריכה לחנך קודם-כל להקשבה ללא שיפוטיות וללא זלזול.

    כך אנשים ידעו שמותר להם להגיד דברים למרות הפחד שהם אולי טועים או אולי חושפים את חולשתם – כי הם ידעו שמותר לטעות ושמותר להביע חולשה, והאנשים שסביבם לא ילעגו להם על הטעות אלא יעריכו את נכונותם לדבר. לצערי, בתור נער לקח לי זמן להבין שאני לא יכול להגיד לאדם אחר שהוא “מדבר שטויות”, ואני מקווה שאנשי חינוך והורים היום יודעים להסביר לילדים את מה שאני לא הבנתי אז.

    אני שמח שמצאת את האומץ להשמיע את קולך, כי יש לך דברים נפלאים לומר!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה מיכאל, מסכימה איתך לגבי החינוך, כי הוא השורש ממנו תצמח הקשבה מסוג אחר, נקייה, סובלנית ופתוחה. וזה אכן תפקידם של ההורים ואנשי החינוך לרסן את מי שמתבטא בקול תוקפני ואגרסיבי, כזה שמקלל, מעליב ומקטין אחרים. וגם לשים לב לילדים ששותקים. לרוב יש משהו שמסתתר מאחורי השתיקה הזו. הייתי מצפה מאנשי חינוך שידעו איך לדובב ילד שתקן, יש גם דרכים יצירתיות אחרות בהן ילדים שמעדיפים לא לדבר יכולים לבטא את קולם – דרך כתיבה או מוסיקה או ציור. או כל פורמט אמנותי אחר. התפקיד של מערכת החינוך הוא להציע את הדרכים הללו.
      ומי שהמערכת "פיספסה" אותו, הייתי ממליצה לו לטפל בעיניין ולא להזניח. והייתי מליצה על טיפול או אימון דרך אומנויות, לבחור דווקא בדרך יצירתית שתאפשר לקול להשתחרר.

  5. תמונת פרופיל של גבי
    גבי

    מקסים, מאד מתחברת למה שכתבת, בלוגהולדת שמח 🙂

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה גבי!
      שמחה לשמוע שהמילים שכתבתי מהדהדות מוכר גם אצלך.

  6. תמונת פרופיל של ענבל
    ענבל

    גם אני הייתי ילדה ביישנית. אני חושבת שזה מגיע מאיך שחינכו אותנו, להיות "ילדות טובות". שמחה שעבר לך ואת משמיעה קול 🙂
    בלוגולדת שמח!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה ענבל! מסתובבים בינינו לא מעט אנשים שבילדותם היו ביישנים. זה גם קשור לחינוך וגם לאופי שיש לכל ילד.
      היום אנימודעת לחשיבות של כל צ'אקרה, כולל צ'אקרת הגרון, זו שאחראית על הביטוי האישי.