יומן אמנות: 55 ושליש

אני לא קוראת עיתונים.
אני כן נהנית לדפדף בהם מפעם לפעם, להיתקל בכותרת או תמונה שמושכת את תשומת הלב. ואז בתלישה אלגנטית אני מנתקת את הכותרת, מילה, דימוי או כל העמוד מההקשר המקורי והופכת את כל אלה לחומר גלם ליצירה שלי.
זה בדיוק מה שקרה לעמוד האדום עם הפרסומת למופע המחווה של הפילהרמונית לשיריו של סינטרה.
המבט נמשך מייד אל האותיות הצרות והאנכיות של MY WAY. הפעולה הבאה היתה תלישה ואח"כ הסתרה של התוכן המקורי למעט אותן אותיות שהפכו לכמו שבילים מסומנים.
מפרסומת לקולאג' אישי שמבטא את הדרך שלי בעולם.
דרך שיש בה צבע, תנועה, צמיחה, הפתעות והרפתקאות.
דרך שיש בה התנסות ולימוד אישי לצד לימוד של אחרים והשפעה על אחרים.

עבר זמן מה מאז ששלחתי לראשונה את ידי ללקט דימויים מפה ומשם ולחבר אותם למשהו אחר, ייחודי. יצירה שלי. אני לא סופרת כמה, רק מתענגת כל פעם מחדש על היופי, הקסם והעומק שיש באמנות הקולאג' וביצירה של יומן אמנות.

עבר זמן מה מאז שהדרכתי סדנאות יצירה, וכעת אני שבה עם אנרגיה מחודשת להנחייה, ללימוד, להשפעה.

לסדנה הראשונה, בשיתוף עם שלומית אורשינא קניגסברג קראנו "נשים במעבר" – שני מפגשים שמשלבים שיח פתוח מלב אל לב על נושאים טעונים ולרוב מושתקים שקשורים לגיל המעבר. לצד הדיבור בע"פ, תהיה גם יצירה של מיני יומן ויזואלי ומגע בחומר שיאפשרו דרכים נוספות לביטוי אישי.

כשאני מנחה סדנה, אני קודם כל מתנסה בהנחיות שאני ממציאה בעצמי, נוגעת בחומרים, משחקת איתם, מגבשת "קונספט" ברור שאח"כ אני מעבירה הלאה למשתתפות.

בשבועות בהם פרסמנו את הסדנה, כתבתי כמה פוסטים אישיים בדף האישי שלי ברשת החברתית, לצד ההזמנה להירשם לסדנה.
במקביל התיישבתי ליד שולחן היצירה והכנתי מיני-יומן, דייקתי את ההנחיות שאתן לנשים שיגיעו לסדנה.

בפוסט שלפניכם אותם הטקסטים שפרסמתי בדף האישי שלי, שהם כמו סיפורים קצרים על מנת ליצור עיניין בסדנה ובמושג "גיל המעבר", מושג שאינו קל לעיכול, שנדרש אומץ על מנת להביט לו בעיניים. אני משתפת גם ב-"מאחורי הקלעים" של מה שעובר עלי, כמנחת סדנאות שנדרשת להשפשיל שרוולים ולצאת בסוג של קמפיין כדי למשוך תשומת לב, לעניין, למשוך אלי נשים שיגיעו. האתגר שעמד בפני היה גם לספר על הסדנה, לא בדיוק לפי הטמפלייט הסטנדרטי של פירסום/שיווק, "מה אני נותנת לך", ו"מה תקבלי אם תבואי לסדנה", וגם להתבונן במה שעובר עלי כאישה בגיל המעבר – ואיך לתרגם את זה לצורה וצבע.

מטרת הפוסט שלפניכם אינה לפרסם את הסדנה שהמפגש הראשון כבר התקיים היום, או שאולי כן (לסדנאות הבאות בחורף) – רציתי בעיקר להנכיח את הטקסטים שנכתבו במהלך חודש אוגוסט לצד תמונות מהמיני-יומן שהכנתי ועונה לשם "55 ושליש".

היומן העטוף

הכפולה אמצעית, עדיין ריקה ובהמשך תתכסה בקולאג'

(1)

הערב בדרך לספרייה חלפתי על פני אחת החצרות של השכנים. על המדרכה ראיתי כמה ליצ'י מעוכים.
פרי בשל שנפל מהעץ.
התכופפתי להרים שניים שנראו במצב סביר, קילפתי את הקליפה הגסה ו… הופ, לפה!
כמה מתוק טעמו של הפרי.
הרמתי מבט לעץ של השכנים שעמוס בפרי בשל.
האם הם יודעים שהעץ שלהם נותן כעת פרי?
האם הם קוטפים ונהנים מטעמו המתוק של הפרי?
אולי.
וחשבתי עלינו האנשים, שגם אנחנו בזמן מסוים נותנים פרי מתוק.
לא תמיד אנחנו רואים אותו או שמים לב אליו.
בסוף כדרכו של עולם, הפרי ינשור מהעץ וירקב על המדרכה.
לא חבל.
וחשבתי עלי, על הפירות הטובים והמתוקים שיש לי להציע לאנשים.
האם אני יודעת לקטוף אותם בזמן הנכון ולהציע אותם גם לאחרים?
על העץ שלי גדלים שני סוגים של פירות.
האחד, נקרא לו "יצירתיות" והשני נקרא לו "טיילנות" ושניהם הגיעו לבשלות והם מה זה טעימים ומה זה מתוקים.
תאמינו לי, כי אני זוללת מהם מלא בזמן האחרון וכיף לי מאוד.
אני לא שומרת אותם רק לעצמי ומציעה אותם לנשים בגילי, פלוס-מינוס, כסדנאות שמציעות חווייה קצת אחרת.

(2)

"כיף לך" היא כותבת לי. לא משנה באיזה הקשר זה נאמר
"כיף לי?" אני שואלת את עצמי ושולפת קלף מחבילת קלפי "המצפן הפנימי" שלי
מה כיף בקלף הזה?
יד מושטת, שני פילים כשהחדק של זה מסובב בחדק של זה. לשני הפילים יש גם שיניים, כלומר שני זכרים, כלומר הם בעימות.
או אולי זה פיל זכר ופילה נקבה והליפוף של החדק זה אקט של חיבה, קרבה, אהבה. אני בוחרת באפשרות השנייה. פיל ופילה, חדק נוגע בחדק בעדינות, ברגישות.
והיד? אולי יד מושטת לשלום כמו זוג הידיים במנח המפורסם של ה"נמסטה". פני לשלום, אני לא אוחזת בשום כלי משחית בידי. או אולי יד שמסמנת עצירה.
STOP. עד כאן. מספיק.
אולי יד שמושיטים כדי ללחוץ בזמן של היכרות, אולי יד שאני מושיטה אל העולם, מציעה את הטוב שיש בי.

הרבה דרכים להסתכל על היד הזו שמנוקדת בנקודות וורודות על רקע מאוד פסטלי, ורדרד-כתמתם, נעים לעין, מרגיע.
ובתוך המסגרת נוף מואר בזוהר הצפוני. ספק אמת, ספק פנטזיה.
באמת יש מקום כזה? באמת יש אור זוהר כזה? באמת? זה משנה? אם זו אמת או בדייה?
הזוהר הצפוני כסמל למשהו יפה מאוד, רחוק מאוד, יקר מאוד, כמעט בלתי אפשרי עבורי.
כמעט כמו הקרבה המיוחדת בין הפיל לפילה, כשחדק מלופף בחדק. גוף נוגע בגוף, נשמה בנשמה.

ואני? היכן אני בקלף? ביד הריקה המוקפת נקודות ורודות.
חודש שעבר קיבלתי החלטה להנחות סדנאות לנשים אחרי תקופה ארוכה של היעדרות.
כלומר, להושיט יד לעולם, להציע לנשים את הטוב שבי.
האם הן יבואו לקחת את מה שיש לי לתת? האם תיווצר אותה תנועה של חיבור או קרבה כמו הפילים בראש הקלף?
האם האור הצבעוני שבי יזהר ויזרח ויאיר ויגיע לעוד ועוד אנשים?
האם בתוך התנועה החדשה הזו אשמור על מצברוח וורדרד-כתמתם?
כלומר אשאר בתדר של האנרגיה הורודה-כתומה שבצבעי הרקע, אשאר באותו הלך רוח של חמלה, אהבה עצמית, קבלה עצמית, יצירתיות, שמחה ועליזות?

מתוך סדרת קלפי "המצפן הפנימי"

כחלק מהכנת היומן – פריסה אישית קטנה שישמשה כנקודת מוצא לתגיל כתיבה

(3)

בימים ההם של הקורונה הייתי מגיעה לכאן הרבה.
הגן הבוטני הפיצפון שעל כביש ארבע הפך למקום מפלט, מקום מפגש עם הטבע או עם חברות. וגם מפגש שלי עם עצמי, כשרציתי להחליף אווירה, כשרציתי לנשום אוויר של יער.
מעניין מה יש לעצים לומר על החום של אוגוסט. האם גם אותם השמש חורכת ומייבשת. האם גם להם נמאס. האם גם הם מצפים לגשם הראשון שישטוף את האבק, שירווה את הצימאון.
יש מצב שאולי לא אצטרך להמתין חודשים רבים כ"כ עד שיתקרר, שבעוד חודש, כשאנחת בגיאורגיה, אחליף גם אווירה וגם את מזג האוויר.
הטיסה מת"א תמריא בעוד חודש פחות יום, אם הכל יתנהל כשורה ולא יסגרו את השמיים. כבר היו דברים מעולם.
אולי בגלל זה אני לא נשאבת לתיכנון המסלול בשיא החשק? או שאולי אני מותשת מדי, עייפה מדי. גם זו אפשרות.

ההתרגשות שלפני הנסיעה תגיע כמה ימים לפני. ככה זה היה בנסיעות קודמות, ככה גם עם הנסיעה הזו. נסיעה שתשלב בין שיטוט אורבני בטביליסי ובין טרק בטבע.
איך אטפס לגובה כשאני לא בכושר? אני מודאגת מהמאמץ הפיסי שטרק אינטנסיבי של שישה ימים דורש. האם הגוף יעמוד בעומס?
בספטמבר, באיזור בו נטייל צפויות 20 מעלות. בלילה הטמפרטורה יכולה לרדת לחמש מעלות. כלומר קר.
גוף שמתאמץ לתפקד ב-30 מעלות עם 60 אחוזי לחות מנסה להיזכר איך זה ללכת בשבילים ב- 20 מעלות.
זה קר? מה ללבוש? אילו בגדים לקחת בתרמיל?
גוף שמתאמץ לסנן רעשי רקע ולעבד כמות עצומה של מלל שנזרקת לכיוונו בשבוע וחצי האחרונים מנסה להיזכר איך זה ללכת בשבילים עמוק בתוך הטבע, רחוק מהמולת הכבישים, העיר, האנשים.
איך נחווה שקט? קור? ירוק של יער אמיתי?
הפוך מרעש הרקע של המכוניות שנוסעות צפונה על כביש 4, מהרוח החמה והלחה של אוגוסט, מהירוק המאובק של האורנים של "יער אילנות" הפיצפון.

אולי שם, בגיאורגיה הרחוקה, אפשר יהיה להלך יום שלם בטבע, בהרים ולעשות "מקלחת חושית". כאן, קרוב לבית, באיזור השרון החם, ההביל, הרועש, המאובק זה מאתגר מאוד. כמעט בלתי אפשרי.
ובינתיים, עד הנסיעה לטרק, אני מנחה סדנה מיוחדת לנשים יחד עם שלומית.
השבוע כחלק מההכנות יצרתי מיני-יומן, כרכתי, עטפתי, גזרתי, חתכתי, הדבקתי. ואח"כ גם צבעתי וכתבתי.
פעולות קטנות, חלקן טכניות, שלאט-לאט מכניסות לאווירה של הנושאים בהם ניגע.
ופתאום, דבר מתחבר לדבר, והעייפות שציינתי קודם, האם היא תופעת לוואי של אוגוסט או גיל המעבר?
הירידה ב"חשק" לכל דבר כמעט, האם היא סימפטום של הגיל או שאפשר לתלות גם אותה גם בחום סוחט הכוחות של אוגוסט?
ומה לגבי החיוניות? והדרייב הפנימי שמאז ומתמיד הניע אותי לעשייה?

בגיל 55 ושליש אני מרגישה קצת עייפה וקצת שחוקה וקצת מותשת וקצת מבולבלת מול מטרות חדשות שכדאי שאציב לעשור השישי לחיי.

אולי גם קצת כמו שקית תה משומשת? חומר גלם ליצירה

(4)

בעשרה ימים האחרונים יש לי אורחת.
אני לא מרבה לארח אצלי בבית, אפילו שיש ספה נוחה, יש שקט, יש אוזן קשבת, יש כל מה שאורח זקוק לו.
היא רואה אותי קמה בבוקר, מרתיחה מים לקפה, כותבת במחברת, אח"כ מדליקה את המחשב של העבודה, מזגזגת לאורך היום בין שולחן העבודה לשולחן היצירה, כמעט שלא נכנסת למטבח, בלילה נכנסת למיטה עם ספר, קוראת עד מאוחר ולמחרת יום חדש.
שגרה שיש בה מעט מאוד תקשורת עם העולם שמחוץ לבית.
"את אמיצה מאוד", היא אומרת לי ומסבירה: "מעט מאוד אנשים יכולים לחיות כמוך. בתוך העולם שלהם. עם מעט מאוד תלות באחרים".
אף פעם לא חשבתי שלחיות כמו שאני חייה בשנים האחרונות נחשב ל-"אומץ".

"כשהיינו ילדות
עמדנו מצחקקות סביב צואה של כלב
מתחרות באומץ
לנגוע.
עכשיו אנחנו עושות את זה
עם המילה
זיקנה."
אגי משעול

אף פעם לא חשבתי שלגעת בקקי של כלב נחשב ל-"אומץ" .
חשבתי איך מגיל צעיר החיים דחפו אותי לתוך בוץ טובעני של בדידות, גירושין, פיטורין. וגם זיקנה. עדיין לא שלי, של הורי.
"זיקנה" לא כמושג מופשט, אלא הדבר עצמו, עם המחלות והדעיכה האיטית והמייסרת של הגוף והרוח.
הילדות בשיר מצחקקות. עכשיו הן בגרו והפכו לנשים בנות חמישים פלוס.
האם הן עדיין מצחקקות כשהחיים מניחים בפניהן ערימות ענקיות של חרא טרי בצורה של בדידות, גירושין, פיטורין, מחלות, זיקנה, אובדן?
ומי שנוגעת ולא מתלכלכת היא אמיצה?
ומי שבתוך זה ולא מזדהמת עד עמקי נשמתה, גם היא אמיצה?
לו יכולתי הייתי אומרת לילדות המצחקקות ליד הצואה של הכלב, חכו שתגדלו. הצואה תקיף אתכן מכל עבר. ככה זה בחיים. לכל אחת תהיה צואה בגודל, מרקם, צבע וריח אחר. תהיו אמיצות לצלוח חיים שלמים בלי לטבוע בה, כמה שפחות להתלכלך.
אם לרגע היה לי ספק בשביל מה נחוץ האומץ, בדיוק בשביל זה. לגעת בצואה של החיים, להתמודד עם המקומות הכי נמוכים, הכי קודרים, הכי מסריחים ולא לוותר, לא להרים ידיים, לא להיכנע לסירחון הגדול.

מאוחר בלילה נכנסתי לקבוצת קלפים בוואטסאפ ובחרתי בקלף האמצעי.
במקרה או שלא יצא קלף עם המילה "Courage"
בפירוש לקלף נכתב: "ההדרכה רוצה להזכיר לך שאומץ אינו העדר פחד. ואין ערבויות לכך שהדרך לא תהיה מאתגרת. אך אם לא תצאי לדרך גם לא תגיעי לאן שאת רוצה ושואפת להגיע. ואם לא תתמודדי עם האתגרים והשיעורים שבדרך, לא תדעי כמה את חזקה ולא תוסיפי ידע וחוכמה. זה זמן לפעולה, בהצלחה!"

אני חושבת שנדרש אומץ גדול כדי להכיר בדבר הזה שנקרא "גיל המעבר"
לא לכולן יש אומץ לקלף שכבות בתוכן, לחקור, להתבונן, לגלות דברים חדשים על עצמן, על חייהן.
הרבה נשים נבהלות, מדחיקות, הודפות. בגלל זה חשוב לי כ"כ להניח אותו בצורה גלוייה ופשוטה על שולחן היצירה.
לגעת בו, לשחק איתו, לכתוב עליו, להתבונן בו. להתיידד איתו. לראות מה הוא מבקש ללמד אותי.
זה לא מתאים לכולן.

אולי זה מתאים לך?אלה צילומי העמודים ביומן שלי, היומן שלך יראה אחרת

(5)

כשמקלידים בגוגל "גיל המעבר" מייד תופיע ההגדרה הפורמלית:
"הכינוי השגור לשלב בחיים שבו השחלות מפסיקות לייצר את הורמוני המין הנשיים – אסטרוגן ופרוגסטין. התוצאה המידית היא הפסקת המחזור החודשי."

במקום לפתוח ויקיפדיה, שכבודה במקומה מונח ולצטט את ההגדרה המדעית או הרפואית שמתייחסת בעיקר לביולוגיה ולסימפטומים הפיסיים, אני מעדיפה להקשיב לבטן. לתת מקום לתחושות הבטן, לאפשר לאינטואיציה להוביל, לבדוק, לחקור – מה זה אומר בשבילי להיות אישהב"גיל המעבר". מה זה אומר עבורי להיות אישה.

55 ושליש
מעבר לתסמינים המוכרים יותר של גיל המעבר (כמו למשל עייפות, היעדר חיוניות, גלי חום, יובש בנרתיק, ירידה בחשק המיני) ולתופעות הפחות מדוברות (כמו למשל דיכאון לא מוסבר) הגיל הזה מביא איתו גם מתנות.
כמו למשל פיקחון גדול.
מהרגע שחציתי את גיל חמישים משהו בראייה השתנה. מבחינה ביולוגית השרירים בעיניים התעייפו ואני נעזרת במשקפי קריאה. ובנוסף משהו קורה גם לראייה הפנימית, זו שמבחינה בין טפל לעיקר, בין מה שמהותי ומשמעותי לשטויות ולטרנדים המתחלפים.
משהו בראייה מתחדד ונעשה ברור וצלול.
זה מתחיל בראייה ועובר הלאה לשאר החושים.
השמיעה למשל – כבר אין סבלנות להקשיב שוב ושוב לדיבורים המוכרים. אני שמה לקצרות הרוח שלי, אוקיי, מה אתם רוצים להגיד. מה השורה התחתונה.
וחוש המישוש, התחושה החיצונית של הגוף, העור, אותה קליפה שעוטפת את הגוף ומפרידה בין אביריי הפנימיים לחלל החדר.
העור כבר לא צעיר, מבריק ומתוח. באיזורים מסויימים בגוף הוא מקומט או שמתחיל להתקמט. יש עליו צלקות וכתמי שמש.
הגוף באופן כללי הוא גוף משומש, שתיפקד למעלה מיובל שנים. שאפו לו. שאפו לי.

גיל המעבר מפגיש אותי עם הגוף המתבגר שלי,העייף, הכבד, המותש, המרוקן מכוחות ומחיוניות. גוף עם חושים שלפעמים חדים מאוד ולפעמים עייפים ומותשים.
פתאום מגיע זיכרון רחוק מהסרט אווטאר, כשהדמויות מתהלכות עם זנב גדול ששימש ככבל הטענה.
גם אני רוצה כזה זנב, שאוכל לחבר לאדמה, לים, לעצים לקבל בוסט של אנרגיה ולהתחזק. אבל הזנב שלי הוא כמו חוט מאריך קצר, מלופך סביב עצמו, עלוב למדי, לא דומה לנוצות הטווס, לא משהו שאני יכולה לפרוש לרווחה ולהתגאות בו.
הלוואי וגם לי יצא מאיזור עמוד השדרה, בגב התחתון, קרוב לעצם הזנב, כבל הארקה מסיבי, שיטעין ויחזק וימלא באנרגיה.

לפעמים מקור האנרגיה שאני זקוקה לו הוא חיצוני. ולפעמים זו אנרגיה שבאה מתוכי.
במעבר בין לבין, בין הגילאים, משהו במפלס האנרגיה הפנימית משתנה. אני כבר לא קופצנית ותזזיתית כמו שהייתי פעם.
כשהייתי צעירה יותר, בשנות השלושים נתנו לי את הכינוי "כור אטומי". עכשיו, בגיל 55 ושליש, אני כמו המים הכבדים שעוטפים את המוטות.
משהו בנמרצות שאיפיינה אותי אז השתנה, נרגע. זה טוב? זה רע? השיפוטיות לא רלוונטית, מה שחשוב, זה להסכים לקבל את המצב החדש, לאפשר לגוף את המנוחה שהוא זקוק לה, להאט את הקצב.

אלה הבנות שמגיעות מתוך תחושות גופניות שמרגישה אישה בגיל המעבר. שמבינה שקורה עכשיו משהו בגוף, שהמאזן ההורמונלי השתנה.
עד שהמצב יתייצב אחווה את הנדנדה הזו בין חיוניות לכבדות, בין תחושה טובה של מלאות להתרוקנות. להבין, להסכים לקבל וגם לחפש את המתנות בזה.

ובאמת, איזו מתנה קיבלתי כאן?

(6)

היום הפייסבוק הציף אותי בזכרונות מה-22 באוגוסט משנים קודמות.
מכל מה שכתבתי תפס לי את העין הפוסט על הצנצנת. מעתיקה שוב, כי זהו טקסט על-זמני ותופס גם לימים אלו

פעם שמעתי על הרעיון לקחת צנצנת פשוטה וכל פעם שקורה רגע של אושר לכתוב בפתק ולהכניס לצנצנת.
מצא חן בעיני לאסוף בצנצנת רגעים קטנים של אושר. מצאתי צנצנת והתחלתי במלאכה, רק שהתמדתי במנהג הזה בקושי שבועיים.
לא מזמן חיפשתי בבית צנצנת למכחולים, מצאתי את צנצנת הפתקים המיותמת, פיניתי משם חמישה פתקים ירוקים שתיעדו חמישה רגעים של אושר מתחילת פברואר 2016. לא יכולתי לזרוק אותם, הם מונחים על השולחן ליד המקלדת, ועכשיו כשאני באמצע כתיבה על הפסדים ורווחים של דפוסי התנהגות, נושא כבד לשעת לילה מאוחרת, אני בהחלט זקוקה להסחת דעת.
אני קוראת, פתק אחד לדוגמא:
רביעי בבוקר, 3.2.16, מישהי שאני לא מכירה כתבה לי הערה על ציורים שהעלתי לקבוצת ציור: "את מביאה הרבה יופי לעולם. תודה"
איזו מחמאה. ככה בפשטות. לחשוב שהעשייה שלי מביאה יופי לעולם.
ומה בעצם אני רוצה לומר? שימו לב לכוחן של המילים. מילה טובה שנאמרה לי, מחמאה שניתנה לי והיא נכנסת עמוק לתוך הלב לתמיד.
תהיו נדיבים עם המילים שלכם, לכו תדעו, אולי מישהו אוסף בבית לתוך צנצנת רגעים קטנים של אושר ומילה טובה שנאמרה לו עושה אותו מאושר.

אני מאמינה בכוחן של המילים. במיוחד מילים טובות. הן עושות את כל ההבדל.
גם מילים טובות שנאמרות לי וגם מילים טובות שאני אומרת לעצמי.

אתמול בשעת לילה מאוחרת, כששנתי נדדה הדבקתי כמה דפי A4 על השולחן, כדי שהטושים לא יגלשו לשולחן והתחלתי לצבוע את סרט המדידה.
זה הדבר האחרון שחותם את היצירה של המיני-יומן. הסרט שאני כורכת סביב היומן הסגור.
כשסיימתי לצבוע ראיתי את סימני הטושים האקראיים ומתוכם צצה המילה "יצירתיות" בשלל צבעים
וגם – "אני יצירתית בצורה יוצאת דופן" – מילים טובות שהגיעו פתאום ושימחו אותי.

(7)

"תספרי על זה שהיומן הוא כמו רחם, שהוא מיכל שמכיל הכל", אומרת לי שלומית בשיחת הכנה שלנו לקראת המפגש הראשון של הסדנה.
מי שעוקב אחרי היצירה שלי ואחרי פוסטים שאני מעלה עם תמונות מיומנים קודמים בטח כבר שמע אותי מפזרת את כל הסופרלטיבים האפשריים על היומנים.
ומי שלא, אז אני מוכנה לחזור שוב ולומר שהעבודה ביומני אמנות עבורי היא קודם כל כלי לריפוי.
ואח"כ כלי לביטוי אישי שבא ממעמקים, נטול שיפוטיות והשוואתיות. היומן נותן מקום לכל מה שבי שרוצה להיאמר – בצבעים, צורות, דימויים וגם מילים.
את כל אלה היומן מקבל אל דפיו. דף ועוד דף ועוד דף.
כשבסוף העבודה אפשר לסגור את הכריכה ולבחור אם להראות או לשמור לעצמי.

ואחרי שכל אלו נאמרו אוסיף ביטוי קטן – חדוות היצירה – ביטוי שמקפל בתוכו את ההנאה ותחושת הכיף שמתלווה לעיסוק בהכנת היומן, החל מהכריכה, העטיפה, ההדבקה, הכתיבה – פשוט כיף!
את הכיף הזה על כל היבטיו השונים אני אוהבת להעביר הלאה למי שרוצה ללמוד, להתנסות, למי שרוצה אבל לא יודעת איך, למי שקצת חוששת מהמגע עם החומר.

לפרטים נוספים: 

"נשים במעבר" – סדנה לנשים בגיל הבשלות