בין גיל עשרים לחמישים-וקצת

לפני שנתיים פרסמתי בדף הפייסבוק שלי טקסט עם שאלות גדולות. טקסט שמעורר למחשבה. טקסט שמעלה שאלות שאני מניחה שיש עוד אנשים מלבדי שחושבים עליהן. שאלות מצוינות שמזמינות צפייה והתבוננות:
האם אני אוהבת את חיי? האם אני גאה בהשגיי?

מחליפה בטקסט את איזכור הגיל "עוד-מעט-בת-חמישים" ב-"בת-חמישים-וקצת", כי בזמן שעבר מאז שמילים אלו נכתבו בחורף 2017, חציתי את גיל חמישים, אותו מספר מבהיל שמסמן לי שהזמן שועט קדימה ושמחצית חיים מאחורי.

התמונות שמלוות את הפוסט הזה צולמו בים המלח, באותו טיול בו נכתבו המילים שתקראו בהמשך.
במבט מלמעלה קו החוף נראה משורטט בתנועה חצי מעגלית, תנועה זורמת של גל שתוחמת ים שאין בו גלים, אם נדייק זה לא ים אלא בריכת אידוי
במבט מלמטה קו החוף פוגש את הקונסטרוקציות שהקימו לטובת הרוחצים, מבנים שמורכבים מקווים ישרים, זוויות חדות.
והמפגש בין העגול לישר, בין המתכת למים, בין הקשה לנוזלי, בין הלבן לשקוף מרתק ומצטלם כ"כ יפה.

האוויר אחרי הגשם צלול, נקי, קור שנוגע לי בפנים החשופות, מלטף אותי באצבעות קרירות. עושה לי נעים. כדי שלא אשתגע, כדי שלא אפחד, כדי שלא אשתעמם, כדי שלא ארגיש לבד, אני כאן, בדרכים, מכאן לשם, משם לכאן. הולכת והולכת. לפעמים עוצרת לשאול למה אני עושה את מה שעושה.

לפעמים אני הולכת לטייל במשעולי הזיכרונות, מתעכבת לרגע בתקופה מסויימת, נעצרת להתבונן באיזו סיטואציה שקרתה מזמן והתכסתה אבק.
"אדם צובר זכרונות" וכל יום שעובר מצטרף למאגר הזיכרונות שהולך וגדל. ואני יודעת שכדי שיום מסויים יטביע חותם משמעותי בזיכרון צריך שיקרה בו משהו יוצא דופן, שיחרוג מעט משטף השיגרה.

סרט ישן שראיתי בשבוע שעבר וסיפר על אישה שהתעוררה בוקר אחד עם חור בזיכרון, טלטל אותי מעט. הינה היא קמה לחיים שהיא לא מכירה, וכל מה שקרה ב- 15 שנים האחרונות נמחק מזיכרונה.
חשבתי לעצמי, בואי תעשי תרגיל מחשבתי, תארי לך שאת מאבדת את הזיכרון באופן חלקי, איך היית מגיבה למראה דמותך המבוגרת יותר שמשתקפת במראה, למראה הבית הנוכחי שלך, היתרה בבנק, הרכוש שצברת.

נגיד הלכתי לישון בת 20, צעירה מבולבלת שעוד מעט תשתחרר מהצבא ו"כל החיים לפניה", והתעוררתי אישה בשלה בת-חמישים-וקצת, כשלמעלה ממחצית חייה כבר חלפה.
האם זה משנה אם אני זוכרת מה עבר עלי בשלושים השנים האחרונות?
האם ארגיש תסכול ועצב כשאני מוצאת את עצמי בגוף מזדקן בלי היכולת לזכור ולהיזכר במה שעבר עליו, היכן היה, האם אהב או נאהב, נגע או ננגע, סבל, נהנה, נאבק, הצליח, נכשל.
ואולי אשתמש באותו הלך רוח הרפתקני של בת עשרים עם תיאבון לטרוף את העולם, ארוקן את חשבון הבנק מכל הכסף ואצא לחוות הרפתקאות בעולם הגדול?
מה הייתי חושבת על עצמי בת-חמישים-וקצת?
על מה הייתי מסתכלת?
על הנכסים החומריים, ההשכלה, המקצוע, התחביבים, הציורים, הצילומים, הטיולים, הכישורים הטכניים והאומנותיים, הסטטוס המשפחתי, היעדר בן זוג וילדים, המעגל החברתי – של אילנה בת-חמישים-וקצת?

ואולי הייתי מביטה בה ורואה איך גדלה להיות אדם שאינו עול על אחרים, ושאין לו עול של לגדל אחרים. על פניו חופש מוחלט. רואה איך גדלה להכיר גם את הנוחות וגם את אי-הנוחות שבחיים. רואה אישה שמאפיין העיקרי של חייה זו התשוקה לקחת חלק בדברים, בחיים ולא להישאר מחוצה להם. להיות זו שיוזמת, שמניעה, שעושה, שפועלת, שבוחרת, שמשנה. שחייה. שלוקחת אחריות על סיפור חייה. לא עוד קורבן לנסיבות.
הפוך לגמרי מהגישה הפאסיבית הרפוייה, שנותנת לחיים להוביל.

האם הייתי אוהבת את מה/מי שאני רואה?
האם הייתי מסתכלת על עצמי ומתמלאת גאווה בהישגי?
האם הייתי אוהבת את חיי?

אלו שאלות היפוטתית, כי אני קמה מדי בוקר עם מצבור זכרונות של חיים שנחיו. חיים שאני רוצה להאמין שנחיו במלואם.
חיים שאני לוקחת בהם חלק פעיל, עושה, יוזמת, משנה, מתקנת, מחליפה כיוון. מחזיקה את הגה חיי ומנווטת באמונה ובבטחה.
חייה.
גם את הימים הפחות טובים, פחות מעניינים, פחות מלהיבים, הימים של שגרה אפורה, משמימה, מכבידה, מעיקה.
וגם את הימים הצבעוניים, המשמחים, המרוממים, המצמיחים.
כל הימים הללו מתערבבים בזיכרון לקילומטראג' חיים שצברתי בין גיל עשרים לחמישים-וקצת.

לסיום שני ציטוטים של גבּריאל גָארסיה מרקֶס.
הראשון:
"מה שמשנה בחיים זה לא מה שקורה לך אלא מה שאתה זוכר ואיך שאתה זוכר את זה"

העולם מתחלק בין אסכולת "החיים הם מה שאתה זוכר מהם", כמו המשפט המייצג של מארקס לבין "החיים נחווים כאן ועכשיו" של הפילוסופיות המזרחיות.
עם איזו אסכולה אתם נוטים להסכים יותר?
האם מה שמשנה בחיים זה רק מה שקורה כאן ועכשיו? או הזיכרונות מכל מה שקרה לנו?

לא יכולה שלא לחשוב על אנשים שבערוב ימיהם חלו באלצהיימר, מחלה שלאט-לאט מוחקת את הזיכרון. בתחילה הם חווים תיסכול גדול שאינם זוכרים, וככל שהמחלה מתקדמת הם פשוט לא זוכרים. חיים את הרגע. אין עבר, אין עתיד. יש רק עכשיו.

הציטוט השני:
"אנשים חושבים בטעות שהם מפסיקים להתאהב בזקנתם, מבלי לדעת שמזדקנים ברגע שמפסיקים לאהוב"

האם זקנה זה עיניין של גיל ביולוגי או גיל כרונולוגי? או אולי תחושה של זיקנה קשורה הווייה רגשית, מנטלית של כל אחד מאיתנו?

מצרפת לציטוט האחרון המלצת קריאה לספר "הדבר הראשון שרואים" מאת גרגואר דלקור, ספרו השני של הסופר הצרפתי שכתב את "הדברים שאני רוצה":

"ואהבה, אתה מאמין באהבה? אתה חושב שאולי אני זאת שמתאימה לך? שאני ייחודית בעולם, נדירה וייקרת ערך, שאני לא סקרלט? שתאהב אותי במראה הזה, שיהיה לי סיכוי, כמו לכל הנשים בעולם?"
(עמוד 156)

"באותו יום אחרון של חייהם המשותפים, שהיה לאמיתו של דבר גם הראשון, גילה ארתור דרייפוס את אחד המתכונים הטהורים והפשוטים ביותר לאושר: להיות מאושר, עמוקות ובלי סיבה, בחברתו של אחר."
(עמוד 133)

התמוגגתי מקריאת הספר שהוא כמו סוכרייה מתוקה-מרירה, כתוב לשון עשירה, מענגת גם כשהוא מתאר בדיוק רב מקומות כואבים אצל הגיבורים שלו, שנמצאים בעצם אצל כולנו.
לא להפסיק להתאהב, להתרגש, להתפעל, לחיות.
לא להסכים לחיות בתסכול, שעמום, חוסר אונים, עצב, בדידות, ייאוש.
לפעול מתוך אותה אנרגיה של חיות.
אנרגיית החיים שכל אחד יכול להגביר באמצעות מה שמיטיב עמו. כמו למשל, טיול, יצירה.

דברים שאני לא יודעת לעשות:
לקפל את הלשון במין גלגול כזה, להרביץ שריקה רצינית עם האצבעות בפה, להקפיץ אבן פעמיים-שלוש על פני המים
דברים שאני כן יודעת לעשות:
למסגר את הריגוש הזה כשמישהו אחר מקפיץ אבן פעמיים על פני המים לתוך פריים

לקריאה נוספת – פוסטים שלי שעוסקים בגיל חמישים: