פרספקטיבה – מבט לאחור על ביקור ברובע אורבני ייחודי בטוקיו

"בשלהי המאה ה-19, ערש המודרניזם, נטו לראות במכונה את התגלמות הטוב, העוצמה, הטימטום והצייתנות. הצמיחה התעשייתית של הערים האירופאיות היתה דבר חדש. הדימוי הדומיננטי בציורים שוב לא היה הנוף הכפרי, או תיאורים פסטורלים של הטבע, כי אם מטרופולין.
תפיסה שטוחה, דקורטיבית של המרחב אופיינית לאמנות המודרנית.
"התמונה מעיקרה שטח חלק ומכוסה בצבעים הערוכים בסדר מסויים", כלומר שטיחות שמכילה מושגים של דינאמיות, של תנועה.
התחלה של סוג אחר של היסטוריה כשהסמל השולט הוא המכונה. רוממו מאוד את המכונות.
בעיות חדשות שנוצרו בפני האמנים: כיצד אפשר ליצור ציורים שישקפו את השינויים הכבירים שחלו כתוצאה מההשתנות הטכנולוגית של הנוף, איך לבטא את הדינאמיות של עידן המכונה, בלי לתאר את המכונה עצמה.
האמנים הראשונים שניסחו תשובה לשאלות הללו היו הקוביסטים, הם עוסקים מעט מאוד בטבע. כמעט כל ציור קוביסטי מתאר טבע-דומם ומעדיף חפצים ומעשי ידי אדם על פני עצמים מהטבע (פרחים, פירות וכו').
מאז הרנסנס ציית כמעט כל העולם למוסכמה של הפרספקטיבה החד-מוקדית – אותה שיטה גיאומטרית לתיאור אשליית המציאות. כלומר הצגה של העצמים על פני הגיליון או הקנבס השטוח כאילו הם במרחב, במידות ובמיקום הנכון. האומן מלקט את העובדות הויזואליות ומייצב אותן בשדה אחיד. זוהי פרספקטיבה שמצארת סכימה וכמובן שאינה מייצגת באמת את אופן הראייה שלנו."

את קטע הטקסט הנ"ל העתקתי מתוך פיסת נייר שמצאתי באחת הקופסאות בהן אני שומרת דפים שונים שביום מן הימים אשתמש בהן לקולאג'ים.
לפי דף השורות ולפי כתב היד המסודר אני מנחשת שזהו חלק מסיכום עבור בחינה בתולדות האמנות בפרק שמתאר את הקוביזם. אין בדף לא כותרת ולא איזכור מהיכן הדברים לקוחים. אולי תמצות של עיקרי הדברים מתוך מחברת או ספר לימוד. לא זוכרת.
זה גם לא רלוונטי. מה שרלוונטי זה איך חומרים מן העבר צצים בנקודת הזמן העכשווית ומאירים מילים או מושגים שמעסיקים אותי כעת.
כמו המילה – פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה – "מֶרְחָק מְסֻיָּם, רֶוַח (בְּמָקוֹם אוֹ בִּזְמַן): כְּדֵי לְהַעֲרִיךְ תּוֹפָעָה מְסֻיֶּמֶת רָצוּי שֶׁתִּהְיֶה פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה מְסֻיֶּמֶת בֵּין הַתּוֹפָעָה וּבֵין הַמַּעֲרִיךְ. פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה הִיסְטוֹרִית."

בפוסט הנוכחי אני רוצה לחבר בין קטע הטקסט שציטטתי בפתיח, כתב יד ישן, מימי התואר הראשון בבצלאל, לימים בהם טיילתי בנוף האורבני של טוקיו.

בבצלאל למדתי לראשונה על יפן, למדתי גם מהו בודהיזם, למדתי בקורס על מספרי סיפורים. ו…כן, הרבה מאוד סיפורים יש לי על בצלאל, אבל הפעם הסיפור ייקח אותי אל חלום ישן שהגשמתי באוקטובר 2019 כשטסתי לראשונה בחיי ליפן. מקום שעד אז היה בחלומות, לא תיארתי לעצמי שייקח כ"כ הרבה זמן עד שאגיע. והינה, הייתי. טיילתי לבד, מדלגת בין ערים כמו אוסקה, קיוטו ובעשרה ימים האחרונים לשהייה ביפן מבלה בטוקיו. המטרופולין העצום, אחד מהגדולים והמרשימים בעולם.

טוקיו היא עיר שהשאירה אותי פעורת פה. היא הדהימה והפתיעה והצחיקה ועיצבנה אותי בו זמנית. זו עיר שקשה להכיל אותה בבת אחת, אולי במידה בינונית, כשכל יום מוקדש לשיטוט ברובע אחר.
באחד הימים היגעתי לרובע בשם איקהברה. השבוע צפיתי בהרצאת זום של חיים שוסטר, מי שהיה מרצה שלי בבצלאל, בתקופת הלימודים לתואר ראשון, אי שם בתחילת שנות התשעים. ממנו שמעתי בפעם הראשונה את המושג "מספר סיפורים".אתמול הוא סיפר על השיגעונות של היפנים. על הקטעים המוזרים שלהם, על הדרכים השונות שלהם לבידור.
ללא ספק, מי שהיה ביפן יודע. הבידור היפני נחווה אצנו המערבים כ-"הזוי", לא נורמלי. התבוננתי אתמול בקטעי וידיאו מתוך תוכניות בידור יפניות שגולשות עמוק לתוך הלילה. ראיתי ולא האמנתי למראה עיני. זה? זה מה שמצחיק אותם? הוא אמר שכן והמליץ למטיילים ביפן להדליק את הטלוויזיה אחרי חצות לצפות במה שמוקרן בערוצים הראשיים. לא צריך להבין את השפה בשביל לקלוט את ההומור. בואו נאמר שאותי זה לא הצחיק. לחלוטין לא. זה עורר מין תמיהה שיש אנשים שחיים על הפלנטה הזו ומשועשעים מאוד ממשחק טלוויזיוני שמשתתפי השעשועון מקבלים משימות דוחות כמו להעביר צפרדע מפה לפה, או שתי בנות שאוחזות בצינור פלסטיק בפה ונושפות חזק כדי להעביר את הג'וק שבתוך הצינור מצד לצד. עד שמישהי בולעת אותו… ואז כולם מתפקעים מצחוק… לא המצאתי. זה מה שרואים בטלוויזיה ביפן.
אם בלונדון הטלויזיה יותר אדיבה, אז ביפן הטלויזיה היותר מטורללת…

זה פוסט שיוקדש בעיקר לתמונות משם, מאותו יום סגרירי וגשום שטיילתי ברחובות המוארים במיליון שלטי נאון – רובע הקניות והבילויים המוזרים והמאוד לא קונבנציונלים בעיניים מערביות כמובן.
בתוכנית אתמול קיבלתי תזכורת לכך שאנו מתבוננים ברחוב היפני בעיניים זרות שלא מכירות את הקודים המקומיים. בנות צעירות לבושות בחצאיות מיני עם גרביים גבוהות עד הברך ומחשוף נדיב – תלבושת של "משרתת" צרפתייה הזו שבעין מערבית נתפסת כ"קינקית", ביפן היא נחשבת ל-"חמודה". הבנות ברחוב מגישות לעוברי אורח ברושורים על Made Cafe, כלומר בית קפה למשרתות. סליחה? כן, מה שאתם שומעים. מי שנכנס לכזה בית קפה מקבל חווייה מטורללת. שום סקס, רק אוכל די גרוע מקושט בקטשופ, שיהיה חמוד, ומארחת שמפעילה כל מי שמגיע, מאלצת את הלקוח לחזור אחרי מיילים שהיא אומרת, המון צחוקים, צילומי סלפי, יש מצבים שהמלצרית גם תאכיל את הלקוח, תשב לידו כשהוא אוכל, תצחיק אותו, תפיג לכמה דקות את הבדידות הגדולה.

כנראה שזה מה שעומד בשורש תעשיית הבידור היפנית. תרופה מאלחשת לבדידות קיומית, שיחרור מתחים בדרך של צחוק דבילי, בתי קפה מוזרים, כמו המייד-קפה או בית קפה לחתולים/ינשופים. תוכניות בידור עם רעיונות לשעשע את הצופים שלא הייתם מעלים על הדעת, זמרת אהובה ומפורסמת שהיא למעשה הולגרמה ושרה אלפי שירים בקול מסונתז במחשב. שלא לדבר את המשחקים, מכל הסוגים והמינים.
מי שמשוטט ברחובות הרובע יראה את כל אלה, החל משלטים ענקיים, מהחנויות שמוכרות בדיוק מה שהקהל היפני המקומי אוהב וצורך בכמות היסטרית.
כמו למשל חנות שמוכרת בובות מין, או חנויות למקבילה היפנית לקומיקס, המאנגה עם דמויות נשיות מאוד שונות. הדמות הנשית מצויירת בהגזמה, יש לה פנים חמודות של ילדה שמולבשות על גוף של כוכבת פורנו. לפעמים הן מצויירות כשהו לבושות כתלמידות בית ספר או כאחיות. יש לדמויות הללו אינספור ווריאציות, והן יוצאות מהחוברות המודפסות למדפי החנויות כמרצ'נדייז, בעיקר בובות מכל הגדלים והסוגים. ומסתבר שביפן גם בנים אוהבים את הבובות הללו, לא רק בנות.

הרשת מלאה בהמלצות על מה לעשות באיקהברה. מלונות, מסעדות, חנויות מיוחדות. אני לא אתעכב על המלצה זו או אחרת. אני פשוט ממליצה להגיע עם הרכבת התחתית, לעלות למפלס הרחוב ולתת לרגליים להוביל. מדי פעם להיכנס לאחת החנויות ואם מסקרן אתכם ואתם רוצים לחוות את הישיבה במיי קפה, אז לכו על זה, רק אל תיתנו למראה המלצריות להטעות אתכם. לא מדובר בשירותי סקס. הן לבושות ככה כי זה נתפס כ-קוואיי", כלומר חמוד.

"תופעת ה Maid Café- בית קפה משרתות 
זה אמיתי! מכונת אוטומטית לממכר תחתונים משומשות של נערות בית ספר!
תופעה מפורסמת באקיהברה הינה "בתי קפה משרתות" . Maid Cafe – "מייד קפה"-או בהגייה יפנית: MEIDO CAFÉ, メイドカフェ.
בגדול, דמות ה"משרתת" (בלבוש French Maid), הינה פופולארית בעולם האנימה, המאנגה וההנטאי. בסרטים יפניים רבים, "למבוגרים", האישה לבושה כמשרתת (בדקות בהן היא לבושה…)"
מתוך פוסט שופע במידע שימושי – "אקיהברה Akihabara" בבלוג של אורית מצא "היפנית"

"אקיהברה הוא מרכז קניות תוסס המפורסם בזכות חנויות האלקטרוניקה המגוונות שבו, הנעות מדוכנים זעירים לחנויות כלבו עצומות כמו יודובשי מולטימדיה אקיבה. מתחמי האירועים שמתמקדים במאנגה, באנימה ובמשחקי וידאו כוללים את טוקיו אנימה סנטר, שבו ניתן להתרשם מתערוכות ולקנות מזכרות, ורדיו קאיקן המורכב מ-10 קומות של צעצועים, קלפי אספנות ופריטי אספנות. צוות מלצרים הלבוש בבגדי משרתות ומשרתים מגיש תה וקינוחים בבתי הקפה הסמוכים."
מתוך גוגל

אז הינה לכם מקבץ תמונות "חמודות" ממטרופולין שונה מאוד, שמחבר בין נוף אורבני (ביניינים, כבישים וכו') לתרבות מקומית.
כמה הרבה אפשר ללמוד על מי שחי שם, רק ממה שנתפס בעיני המקומיים כמצחיק, מהנה, שווה הערצה. ועל זה הם יהיו מוכנים לבזבז את היינים שלהם. ובכמויות…

לסיום, סירטון המציג מבחר תמונות שצולמו ברובע המיוחד במינו, אקהיברה.