טיול פתיחת העונה מיקוּם לאפולוניה

שבוע שעבר הגיע לאינבוקס מייל עם כותרת "טיול פתיחת העונה", כדי "לאוורר"  קצת את הרגליים, להכניס את הגוף חזרה לריתמוס הליכה.
המסלול המוצע הוא קטע השביל בין יקום לאפולוניה באורך של 12 ק"מ. בקטנה. נפגשים ב-07:30 ביקוּם, הקפצת נהגים. 08:00 תחילת הליכה ו-12:00 שעת סיום משוערת. מעיפה מבט בלוח שנה, לא, אין תוכניות קבועות מראש לשבת הזו. אם כך אני באה! אמנם טיילתי בקטע הזה באוקטובר שעבר, כשהלכתי מת"א לנתניה, אלא שאז "רימיתי" ובמקום לעקוב אחרי השביל לכל אורכו, בדרך מתל ברוך עד לחוף פולג העדפתי ללכת רק על קו המים, בגלל שהיה לי חם כל כך ולא רציתי להתרחק מהמים.

עכשיו, עם" קבוצת השביל" בהרכב מורחב עם הרבה ילדים שאת רובם לא הכרתי, הולכים לפי התוואי המקורי של השביל.

תחילת אוקטובר, עדיין חם מאוד. בשעות הבוקר נושבת רוח נעימה, אבל הלחות עדיין גבוהה.

החל מסוף יולי יצאתי לפגרת הליכה שהתארכה-והתארכה-והתארכה עד השבת הנוכחית. אין לי ספק שיצאתי מכושר ההליכה לכן שמחתי על הזדמנות להזיז את הרגליים, לטפס טיפוסים קלים על רכס הכורכר.

תוך כדי הליכה הבטחתי לעצמי שמעכשיו אני מכניסה ללו"ז השבועי שלי גם פעילות גופנית. ודיאטה. שני דברים שלרוב האנושות יש עיניין לא פתור איתם, שמתמודדים או נמנעים, שיודעים בדיוק מה צריך לעשות ועדיין לא עושים.
בצהריים חזרתי הביתה מהטיול, טיול קל"ב, סה"כ ארבע שעות הליכה מעל הים עם עייפות גדולה ושתי הבטחות בלב. ואני, כידוע, אדם שעומד במילה שלו. או לפחות משתדל. כמו שנתתי לעצמי שנה שעברה את שביל ישראל כמתנה לשנת היובל. הינה לך 1000 קילומטרים של שביל, מתנת יומהולדת.

חלפה שנה שבמהלכה צעדתי בנחישות ובהתמדה בכל הזדמנות שיכולתי לצאת לדרך. צברתי קילומטראג' מכובד ועדיין לא סיימתי.
גם זה בסדר. השביל כאן, לא ממהר לשום מקום, בכל זמן שארצה אוכל לשוב אליו. להשלים "חורים" שהחסרתי ולצאת לכל המקטע הצפוני, מתל דן ליגור. זה יקרה, רק שהפעם אני לא מאיצה בעצמי. אולי חודש הבא, אולי בהמשך החורף.

כך או כך, הקייץ ייגמר, הטמפרטורות יירדו וייעשה נעים יותר לטייל יום ארוך בדרכים. אז אשוב לשבילים. בינתיים ממשיכה להתלונן על החום ומתחילה להתכונן ליעד הבא, כי טיול לניו יורק דורש הכנת שיעורי בית מדוקדקת. הרבה יותר ממה שהתכוננתי לפני חלק מהמקטעים אליהם יצאתי בשנה שחלפה.

החברים שפגשתי הבוקר שמחו לקראתי, כמו שאני שמחתי לקראתם. היה נחמד להיפגש אחרי הפסקה ארוכה, לשתף חוויות ולנסות לענות לשאלות ששאלו. "מה היעד הבא שלך?", "ניו יורק", אני עונה. "אבל את יודעת שאין שבילים בניו יורק…" כן, יצא ככה שלתחילת עונת הטיולים 2018-9 בחרתי לי דווקא יעד אורבני, את "עיר העירים" כפי שמכנה אותה ידידתי הבלוגרית טובה. אני מקבלת הרבה מחמאות על הכתיבה שלי בבלוג, "היא פוסטרית" אומרים עלי תוך כדי שאני נוהגת חזרה ליקום בהקפצת נהגים של הבוקר. כמה שהמילה הזו הצחיקה אותי ואני מסבירה שוב מה זה בלוג ומה זה פוסט, ואם כבר, אז אני בלוגרית…

שמה לב לדרך הארוכה שהבלוג הזה הלך איתי, שהמניע להקמתו היה שיהיה לי מקום משלי שאוכל לשתף בחוויות מהשביל. ואיך יצרתי את הקטגוריה "שביל ישראל" ולאט-לאט עיביתי אותה והוספתי עוד ועוד פוסטים, או פרקים. כל פעם ממקום אחר. והינה היום, אחרי שלושה חודשים של פסק זמן מהשביל, אני חוזרת לפגוש בסימון האהוב עלי. ובתום הטיול מתווסף עוד פוסט לסדרת הפוסטים על ידידי השביל מהעונה הקודמת.

"שימי לב היכן את נמצאת", ככה אני לעצמי, כשצועדת לקראת שעת צהריים חמה בגלרייה הירוקה בארסוף-קדם, כשהמגדלים של הרצליה פיתוח בקו האופק הקרוב. אההה… במקום ללבוש בגד ים ולנסוע לטבול בים טיילת היום מעליו, כמה וכמה נקודות תצפית על המאסה הכחולה-הטורקיזית המהממת הזו. וכשירדנו לקו המים באיזור געש, שי מתרעם, "אבל כאן זה לא השביל"… ומנסים לשכנע אותו שאז מה… רוצים ללכת על קו המים, לחלוץ נעליים וללכת יחפים.

אני נשארת מחוץ לדיון, כן, תוואי השביל עובר למעלה, על רכס הכורכר, אבל גם על קו המים יפה. אם נלך על קו המים זו "רמאות", אבל בסוף מתפשרים על קטע של 850 מטר ואז עולים חזרה לשביל, בדיוק סמוך לוילות הכי יוקרתיות ביישוב הכי יוקרתי בארץ, ארסוף. זהו ישוב פרטי של כ-40 משפחות, 127תושבים. היישוב מגודר שאם אין לך אישור כניסה אתה לא מורשה להיכנס. כיוון שהיגענו מכיוון הים, אנחנו כבר שם, מציצים לטירות המפוארות שבנויות ממש על קו המים. "הרבה חלודה יש להם", זה דינו של מי שגר על קו המים, "אבל גם הרבה כסף להחליף כל שנה את כל מכשירי החשמל", ככה אנחנו מעיפים מבט ליוקרה הזו ומעירים הערות…

באחת הגינות אני מבחינה במתקן לייבוש כביסה. כמו שיש לי בחצר. זה הדבר היחיד המשותף בינינו, כי להם יש בריכת אינפיניטי בחצר ועוד רשימה ארוכה של פריטים חומריים מנקרי עיניים. "אילנה, שימי לב לא להיות כמו מולי…" ככה זהר לעברי ומחזיר אותי לשיחה מאותו מקטע חורפי בין תל אפעה למצד תמר, שקיבלתי את שיעורי הבית לצפות בשני הסרטים ולענות על שאלה אחת. (כאן הקישור לפוסט בו עניתי על השאלה, אם כי בצורה קצת מתחמקת ועכשיו במפגש פנים אל פנים זהר מבקש תשובה יותר ברורה).

אין ספק שהיה כייף גדול לחזור לשביל. מסלול קצר באיזור מוכר ויחד עם זה השביל תמיד מזמן הפתעות כמו כניסה לא מתוכננת לארסוף. פעם ראשונה שאני בישוב הזה, כי מה לי ולמי שגר שם. ומשם לגלריה הירוקה שמכירה היטב, אבל מימי החורף כשהקוצים מפנים מקום לצמחייה הירוקה.

לצערי עדיין חם לי מדי לטיול של יום ארוך, כך ששמחתי מאוד להגיע חזרה לחנייה באפולוניה וכעבור זמן קצר לסיים את הטיול באייס קפה מרענן ביקום.

על קו הזינוק לפני המרוץ 
בו אני ואת עומדים לרוץ 
בכדי לשבור 
את השיא שלי ושלך 
שהוא לא גבוה ולא נמוך 
שיא ממוצע שאני לא רוצה 
ואת לא רוצה 
רוצים גבוה 
בשמיים לנגוע 

ואני מתבלבל ונופל 

יריית הזינוק, את פותחת מהר 
ואני אחרייך 
אני לא מוותר 
עומד בקצב שאת מכתיבה 
והקצב מהיר הוא כל הזמן מתגבר 
אף אחד מאיתנו על כוחו לא שומר 
ונדמה שקו הסיום 
מתרחק עוד יותר. 

ואני מתבלבל ונופל

הקפה אחרונה, לי יש קשיי נשימה 
אני מפסיק לרוץ והולך לפינה 
ורואה איך את חלומך 
את מגשימה 

מיכה שיטרית

זה היה אם כך המקטע הפותח את עונת הטיולים הנוכחית. טיול עם הרבה כחול של ים ושל שמיים.

מזמינה אתכם להירשם לקבל עידכונים בבלוג ולעקוב אחר מסעותי בשביל ובמקומות אחרים על פני הגלובוס. אין לי ספק ששביל ישראל ייככב גם השנה בלו"ז טיולי השבת שלי, כי כל המתחיל במלאכה אומרים לו גמור… אני עכשיו על קו הזינוק והדרך עוד ארוכה עד לקו הסיום.