יומיים על השביל בערבה, מספיר לברק

מילה לא כתבתי במסע האחרון שלי בשביל ודווקא לקחתי בתרמיל הגדול עט עם דפים ותרגיל כתיבה. יכולתי לכתוב אבל איכשהו הפקודה ששולח המוח ליד להרים את העט ולסמן אותיות על הנייר לא קרתה עד הבוקר.
סיימתי את מכסת הקילומטראג' למקטע הנוכחי, כ-40 קילומטרים במצטבר, ארבעים זה מספר יפה, זה אומר שיש פה גם משהו רוחני (40 שנות נדודים במדבר, 40 יום בהם שהה משה על הר סיני). ולארבעים מספיר עד לקניון נחל ברק הוספתי סיבוב קצר ויפה בתֶלֶם עֶשֶת שסמוך למושב פארן, טיול שהתבקש בהתחשב בעובדה שלנתי בחניון לילה של נחל ברק ושם צפיתי מקרוב על התֶלֶם. קמתי מוקדם הבוקר, הספקתי להתמוגג מהצבעים של הזריחה, קיפלתי בזריזות את הציוד, הכנתי קפה ויצאתי לנסיעה קצרה עד למרגלות הכרבולת קטנה של התֶלֶם. טיפוס קצר והליכה לא ארוכה עם נוף שנשקף לערבה, עד שהשביל מגיע לנקודת בה יורדים מטה. בתום הסיבוב הקצר חזרתי למכונית שהותרתי חונה סמוך לעץ השיטה ולספסל. וכאן אני יושבת, להכין קפה, לכתוב כמה מילים בסופו של טיול מוצלח מאוד ואח"כ לפרוש את מפת סימון השבילים על השולחן, לפזר את הצבעים, לצבוע ולצייר בחוברת הקטנה שמצאתי בבקתת השביליסטים בצוקים. אקורד סיום יצירתי לפני שאתחיל בנסיעה הארוכה צפונה.

מהיומיים על השביל אני לוקחת שני רגעים של קסם. הראשון בערב פסח, שישי, אחרי שהשמש שקעה והשמיים נצבעו בגוון עמוק של כחול עם פס כתום שהלך וכהה, ישבתי במרפסת בבקתת השביליסטים, שותה כוס מרק חם, עטופה בשמיכה ומביטה בשמיים, לכיוון מערב, היכן שקודם שקעה השמש. רואה כוכב זורח. הוא ניצנץ כל כך חזק שניחשתי שזהו כוכב הצפון. נעצתי בו את המבט ושמתי לב איך הוא זז. או שהכוכב זז או שכדור הארץ זז, הדיוק המדעי לא משנה, מה שמשנה זה שהייתי עדה לתנועה עדינה, כמעט לא מורגשת, כל כך יפה של הכוכב. ובאותו הרגע הרגשתי שהכל אפשרי. אם כוכב אחד לבד מעז, גם אני יכולה להעיז.

איך זה שכוכב אחד לבד מעז
איך הוא מעז, למען השם
כוכב אחד לבד
אני לא הייתי מעז
ואני, בעצם, לא לבד

נתן זך

רגע הקסם השני קרה למחרת בחניון הלילה של נחל ברק בזמן שהשמש שקעה. אחרי שסיימתי להתארגן עם האוהל וארוחת ערב, באור הדימדומים ביקשתי לי כמה רגעים של שקט, של לבד, להתרחק מהאנשים שמילאו את החניון בהמולה. רציתי להיות עדה לרגעים הללו בהם היום מתחלף בלילה. יושבת על אדמת המדבר עם כוס תה מביטה לכיוון מושב פארן ותלם עשת, מחר בבוקר קומי מוקדם וסעי לטפס עליו, אומרת לעצמי בשקט, מביטה בצבעי השקיעה שהולכים ודוהים ואז מפנה את הראש לצד השני, למזרח ופתאום, בבת אחת, כזה מראה יפה של הירח זורח, ירח מלא, עגול, שמנמן עולה לאט-לאט מעל הרי מואב. זוהר בלבן משגע, מאיר את השמיים שהלכו והתכהו. וגם כאן, תנועה עדינה מאוד, כמעט לא מורגשת של התרוממות שמרימה את כל תווי הפנים לחיוך גדול.

טנא מלא כוכבים
ריח דשאים דובבים
עמוק
עמוק בטל
פועם לבבי

הנה פעמיך קרבים
הרעידו ריבוא רביבים
עמוק
עמוק בטל
פועם לבבי

לאה גולדברג

בלילה הקודם הכוכב שקע (תנועה למטה) ובלילה הזה הירח זורח (תנועה למעלה) ושניהם היו כל כך יפים, רגעים של שקט, של עולם כמנהגו נוהג ואני, חלק מהבריאה. רגעים של הודייה מעומק הלב על מה שישנו, על היופי והחסד שניתן לי. רגעים שהלב עולה על גדותיו, רגעים שקשה לתרגם למילים או לתמונות. לא צילמתי, לא את הכוכב ולא את הירח המלא. בשביל זה צריך מצלמה מקצועית מקובעת על חצובה ותיכנון הפרמטרים המדוייקים לצילום. עבודה של מוח שמאל. ובאותם רגעים התמסרתי למוח ימין שהוקסם והתפעל מהיופי הנגלה.

"האם זה יעבור כשהבוקר שוב יאיר
כוכב לבן יהלום אבן ספיר"

אהוד בנאי

לפעמים הביטוי "יופיו של הטבע" נשמע מאולץ, מלאכותי, ריק ממשמעות. אוסף של מילים שלא אומרות דבר. רק כשנמצאים שם, כשמביטים בכוכב הצפון ובלבנה במלואה כשהם זורחים במרחבים הריקים והחשוכים של אלוהים, כשהלב פתוח לרווחה, אז משהו מהיופי הזה נכנס פנימה ומניע תנועה עדינה, למטה (משהו ישן שוקע) ולמעלה (משהו חדש, זוהר ויפה זורח).

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים
אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם
וְאֶת הָאֲדָמָה שֶׁרוֹצָה בָּם לָגַעַת.
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים
חוּטִים מְתוּחִים בֵּינֵיהֶם
בֵּין הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם
וּבֵין הָאֲדָמָה הַמְּשַׁוַּעַת.
וְאֶת הָאָדָם הוּא יָצַר
שֶׁהָאִישׁ הוּא תּפִלָה וְהוּא חוּט
נוֹגֵעַ בְּמַה שֶׁאֵינֶנוּ
בְּמַגָּע שֶׁל רֹךְ וְדַקּוּת.

רבקה מרים

העולם הוא אדם. האדם הוא עולם.
מה אני עושה עם עצמי כשאני לבד במדבר. מחכה. מתבוננת. משתהה. תוהה:
מה לעזאזל אני עושה פה? מה התפקיד שלי בסיפור הזה?

בשני רגעי הקסם הללו הייתי לבד. במדבר שאני כל כך אוהבת. בשביל ישראל שתופס מקום כל כך משמעותי בחיי מאז שיצאתי לדרך. "מתי יגמר השביל שלך? שייגמר כבר השביל הזה שנוכל לטייל ביחד…" כותבת לי חברה, שבגלל השביל אין לי סופי שבוע פנויים לנסוע צפונה ולטייל איתה בגליל. אני לקראת סיום, מרגישה איך מזג האוויר הולך ומתחמם, לא רק בימים גם הלילות במדבר הופכים לנעימים יותר. נותר עוד חודש, עד סוף אפריל ואם מזג האוויר יתחשב, אז אולי עוד שבוע או שניים לתוך מאי עד שתסתיים עונת הטיולים. מה שאני יכולה לעשות, אני עושה, ומשלימה עם העובדה שככל הנראה לא אגיע לקו הסיום השנה. בזמן שנותר מקווה להשלים את הרצף באיזור המרכז וצפון הנגב ואולי-אולי כמה מקטעים צפוניים. הביטוי הנדוש "עשיתי הכי טוב שאפשר" תקף גם לשביל, ברור שיכולתי יותר, אבל בהתחשב באילוצים של מזג אוויר, עבודה, משפחה עשיתי הכי טוב שיכולתי. שמתי לב איך ברצון שלי הקצב מאוד מהיר ואיך בפועל דברים קורים, הם משפיעים עלי, מאטים אותי, אני צריכה להתחשב בהם, לשנות תוכניות, לשנות גישה. לאט-לאט הבנתי ש"קצב" זה דבר מאוד אישי, תלוי רק בי, אני קובעת את הקצב שלי, במיוחד כשאני מטיילת לבד.

השביל כשיעור בהקשבה לרצון שלי, הקשבה עמוקה, כזו שמבררת לעומק מה אני באמת רוצה. לקלף שכבות, לברר את הרצון העמוק יותר ממסתתר מאחרוי ה"פרוייקט" השאפתני הזה שלקחתי על עצמי. הרצון העיקרי הוא לבדוק אם אני יכולה. אם אני מסוגלת. YES I CAN. ממש לחיות את זה. להרגיש את המסוגלות מחלחלת לכל תא ותא בגוף.

בסופ"ש האחרון יצאתי למקטע בערבה, מקטע שתוכנן במקור לשלושה ימים – נקודת התחלה בספיר, נקודת סיום בצומת ציחור. לאור התחזית החמה קיצרתי ליומיים שהתחילו כמתוכנן בספיר והסתיימו בנחל ברק. המקטע בין נחל ברק לצומת ציחור ארוך מאוד וכולל עשרה קילומטרים של הליכה מנהלתית מתישה על דרך ג'יפים שכל שביליסט היה שמח לוותר עליהם.

יצאתי לדרך בשישי מוקדם בבוקר, אחרי לילה עם מעט מאוד שעות שינה וקרוב לשלוש שעות נהיגה רצופות, כשהקטע בין דימונה לערבה קשה במיוחד בגלל הפיתולים והנהגים האיטיים שלפני. וכשהיגעתי לאורחן בעין יהב קונה לי כוס קפה שחור, מעמיסה תרמיל על הגב, מבקשת ממישהו שיצלם אותי ומשגרת למשפחה עם ברכת חג שמח. מתקדמת  לכיוון פארק ספיר, חוצה את הישוב עד לשער היציאה ומשם עוד דרך קצרה עד שמגיעה סוף-סוף לשביל. המקום בו סיימתי את המקטע של מזרח הרמון באמצע פברואר.

בצל עץ שיטה מתיישבת להפסקה ראשונה לבוקר זה, לשתות מים, לאכול פיתה, לנוח. את שלוות הבוקר מפריע קול נקישת מקלות באדמה ואני רואה שביליסט שמתקרב אלי, מבקש שאדבר באנגלית. זהו כריסטיאן מגרמניה, הגיע מחניון לילה צבירה. "ולאן פניך מועדות?", הוא עדיין לא סגור על זה, רוצה קודם להגיע למכולת בספיר ולהצטייד במים ואוכל להמשך הדרך, סוחב את המים שלו בעצמו, לא נעזר בהטמנות. אני פורשת את המפה שלי ומראה לו את תוואי הדרך – כאן צוקים, כאן נחל ברק. "לא משעמם?" הוא שואל. משעמם? בהשוואה למזרח הרמון ממנו היגעת, אז כן, קצת, אבל מי שעוקב אחרי וקורא אותי יודע מה אני חושבת, שאין דבר כזה "קטע משעמם", יש מה שאני קוראת לו "מטייל משעמם". מי שמצפה ששביל אורכי יהיה רצוף לכל אורכו ב-"אטרקציות" ונופים מעוררי התפעלות, שישאר בבית או שיסע לדיסני וורלד. בטח ובטח שלא יצא ליומיים בערבה, כי הנוף כאן לחלוטין נטול "אטרקציות".

אֲנִי עוֹמֵד עַכְשָׁו בַּנּוֹף
שֶׁאוֹתוֹ רָאִינוּ יַחְדָּו מִן הַגִּבְעָה:
הָעֵצִים שֶׁנָּעוּ בָּרוּחַ,
כְּנוּעַ אֲנָשִׁים בְּאַחָרִית הַיָּמִים
וְאשֶׁר מֶרְחַקָּם הַקָּרוֹב כָּל-כָּךְ
הָיָה לְלא נְשׂא,
וְאָמַרְנוּ,
"חֲבָל שֶׁאֵין לָנוּ זְמַן.
כְּשֶׁנִּהְיֶה בַּפַּעַם הַבָּאָה, נֵלֵךְ לְשָׁם."
אֲנִי שָׁם.
וְיֵשׁ לִי זְמַן,
אֲנִי הַפַּעַם הַבָּאָה.

יהודה עמיחי

בעיני יש משהו מאוד מרגיע דווקא בנוף שלכאורה חד-גוני, רוב הזמן מישורי. בקטע הדרך שבין ספיר לצוקים שביל ישראל וגם שביל גולני (הנדחף), שני השבילים הארוכים הללו צמודים לדרך הג'יפים האדומה. באופן אישי לא מתה על דרכי ג'יפים, כהולכת רגל מעדיפה ללכת בשטח, אבל לפעמים מקבלת את העובדה הזו בברכה, מנצלת הזדמנות להוריד הילוך, לנוע על שתי רגליים בדרך שמיועדת לארבעה גלגלים ולתת למחשבות ולדימיונות להתגלגל. מזל גדול שהאיזור משופע בעצי שיטה ככה שאני יכולה לבחור מקום מוצל למנוחה. בצהריים הרגשתי איך העייפות מכריעה אותי, שולחת אותי לחפש עץ להניח את התיק בצל ועליו את הראש ל-shut down של המערכת לשעה. ברור שבחרתי בעץ עם צל שהשמש חלחלה דרכו ועם כל הזבובים שיש בערבה כולה. ובכל זאת המנוחה הזו אוששה אותי להמשך הדרך עד לצוקים.

לפני היציאה לדרך הזמנתי לי מקום לינה ב"ביקתת השביליסטים" שבצוקים. עקבתי בסקרנות אחר הפרוייקט החברתי המרתק הזה שלאורך חודשים קרם עור וגידים.
"אנו קבוצה של מתנדבים הבונים בהתנדבות מלאה ומכל הלב, בקתה ייחודית, הראשונה מסוגה בארץ, המיועדת למטיילים הצועדים במדבר ותציע להם לינה ללא תשלום" כך כתבו בדף המיזם בהדסטארט, גייסו מימון המונים והקימו את הביקתה המ-ד-ה-י-מ-ה הזו עבור המטיילים בשביל ישראל.

"כשאתה הולך לטייל מה שמשאיר בך את החותם הכי גדול זה האנשים שאתה פוגש בדרך, זה המקומות שאתה עוצר בהם, זה הדברים שאתה רואה. ופה בצוקים זו תהיה עוד איזשהי עצירה מדהימה" מתוך דבריו של ניב לינצברג בסדרת הסירטונים "מלאכי שביל" של "כאן"

ואני יכולה לומר בפה מלא שכן, בהחלט! הבקתה בצוקים שימשה לי נקודת עצירה מדהימה, במיוחד בלילה של ליל הסדר, לילה שכל מבוקשי היה to be left alone, והתמזל מזלי ולא הגיעו מטיילים נוספים לבקתה והיא עמדה לרשותי, בפשטות ובנוחות שבה ובעצם היותה שם, קיימת בגלל טוב ליבם של אנשים, שרוצים לתת, להעניק למטיילים קורת גג ללילה אחד. זו היתה חווייה מיוחדת להגיע לארמון הקטן הזה בלב מדבר, להתרווח, להתקלח, להכין קפה וארוחת ערב קלה, לשבת במרפסת ולהתבונן בשמי הלילה זרועי כוכבים. מקום זה ייזכר כאחד המקומות המיוחדים בהם ישנתי על השביל.

מתוך ספר האורחים, מילים חמות שכתבו שביליסטים שהתארחו במקום, התמלאו בהכרת תודה ונדבקו ב-"טוב" הזה שרצוי וכדאי להעביר הלאה:

"כשמתעוררים לנוף כזה מבינים שמשהו בדרך של אתמול היה נכון"

"נוף שביל ישראל אינו רק הטבע, נוף האדם יפה לא פחות"

"תודה לכל האנשים שהתאמצו בשביל שלאנשים אחרים יהיה נוח. פשוט אנשים טובים. עושה חשק להפיץ טוב בעולם. הלוואי שנזכה להעביר את הטוב הזה הלאה"

"המסע מאוד קרוב לסיומו ומקומות כמו זה מעצימים אותו גם ברגעים האחרונים"

"תודה על אור גדול שמרגש ומופץ מהרגע הראשון שמגיעים לכאן, שעשה טוב ומגביר את הרצון להפיץ ולהעביר הלאה"

"הבקתה הפכה את הטיול להרבה יותר עמוק ומשמעותי. זו ממש הזדמנות נפלאה לעצור באמצע המסע ולנשום. תודה על כל הטוב שנמצא באוויר של הביקתה הזו, היא גרמה לי לרצות להמשיך את הטוב הלאה"

"ברוחב לב ובנדיבות איפשרתם בטוב שלכם עצירה, אתנחתא קצרה אך משמעותית של טעינת מצברים, רוגע, זריחה ושקיעה בשקט מדברי"

למחרת מוקדם בבוקר אני עוזבת את הבקתה, לא לפני ששותה קפה אל מול הנוף הכל כך יפה ושקט. מדבר שמתעורר לבוקר חדש. והיום אני הולכת בעקבות ההמלצה שהיתה תלוייה בדף בבקתה, במקום לחזור על עקבותי ולחבור אל שביל ישראל/דרך ג'יפים, אני ממשיכה בערוץ נחל צופר על התוואי המסומן של "שביל ישראל לאופניים".

ביום הקודם במואה ראיתי את השלט הגדול שמספר את סיפור הדרך בין מואה לפארן, מרחק של 33 ק"מ שרוכבי האופניים עוברים ביום רכיבה אחד ולי ברגל לוקח קרוב ליומיים. השביל מסומן היטב בסימון של דמות על אופניים בצבע כחול. "יום אחד, אילנה, גם את תרכבי בשביל הזה", אני מבטיחה לעצמי בלב. השלט בבקתה ממליץ על השביל הזה כיפה יותר ומהיר יותר. הלכתי בעקבות ההמלצה ואם ישאלו אותי אעביר את אותה המלצה הלאה. רצוי ומומלץ לגוון וגם כאן יש לא מעט עצי שיטה שאפשר לעצור תחתם בצל להפסקות מנוחה.

מה עושים כשאוכלים פרי, נגיד קלמטינה, ואחד הסיבים נתקע בין השיניים וכל הניסיונות לסלקו לא מצליחים? אהה… בשביל זה אני סוחבת את "כל הבית" הגב ובתרמיל הגדול יש לי מברשת שיניים. כשמגיעה לקיר סלע גדול עם צל ממש שווה ורוח קרירה, מחליטה לעשות מעשה ולפשפש בתיק כדי להוציא את מברשת השיניים. באותו הרגע התחשק לי לפרוק את כל התיק, להניח על הסלע את כל החפצים שמשמשים אותי בטיול של יומיים במדבר ולצלם אותם. התוצאה לפניכם. דברים מיותרים שבסופו של דבר לא השתמשתי בהם והיו יכולים לחסוך לי קצת משקל: טחינה בשפורפרת (כ-300 גרם), חטיף חלבה (70 גרם), 3 דפים ועט (5 גרם). פלסטרים וכו' לא השתמשתי וטוב שכך, אבל תמיד צריך שיהיו ליתר ביטחון, כל היתר היו נחוצים לי ולא נשאתי אותם על גבי לחינם.

לא תיארתי לעצמי שבשבת אסיים מוקדם כ"כ, אבל לקראת שתיים עשרה בצהריים אני מוצאת את עצמי בחניון הלילה של נחל ברק. נקודת החלטה. מצד אחד, מוקדם מדי לסיים את היום, מצד שני הגעה רגלית לקניון היפה של הברק כרוכה ב-10 ק"מ ארוכים ומתישים לכל כיוון. הפיתרון הוא לחזור למכונית שלי בספיר ולעבור לחלק ב' במסעותי על השביל, הפעם כשהיונדאי חוסכת לי מרחקים.

הטרמפ הראשון היה עם רכב שטח שנוסע לכיוון כביש 90, הכיוון דרומה, אני מבקשת שיעצרו לי בפארן מול תחנת האוטובוס. תוך כדי נסיעה מתעניינים במעשי ואני מספרת שטיילתי בשביל ישראל. מסתבר שהנהג, בחור לא צעיר, רץ את כל השביל, מדרום לצפון ב-21 יום, כמובן עם לוגיסטיקה צמודה. רצת את כל השביל??? רצת גם על הכרבולת??? אני מתקשה להאמין. זה מעשה בלתי נתפס. מורידה בפניו את הכובע הורוד שלי. חבל שהנסיעה קצרה מדי, כי היו לי עוד כ"כ הרבה שאלות לשאול על איך זה לרוץ את השביל, ולמה בכלל לרוץ, אבל כבר היגענו לפארן ואני נפרדת מהזוג הנחמד שמאחל לי המשך טיול מוצלח. חוצה את הכביש ומסמנת לרכבים שיעצרו לי. התנועה הזו עם היד המושת הצידה, ששנים לא עשיתי אותה.

עוצר ג'יפ לבן, אני מבקשת לנסוע איתו עד ספיר. הוא לא מכיר, נוסע לים המלח, מספר לי שהיה בטאבה, בקזינו. מעשן מלרבורו עם חלון סגור, כמובן שמעיף את הבדל החוצה, אני נחנקת קצת ובלב אומרת שמזל שזו נסיעה קצרה. מספרת לו שטיילתי ברגל, בשביל ישראל. לא מכיר. אומרת לו שהשארתי את המכונית שלי בספיר והלכתי עד קרוב לפארן. "עד כאן הלכת???" הוא שואל בשיא הרצינות ואני רואה על הפנים שלו את התדהמה. אני מתאפקת בכל הכוח שלא לפרוץ בצחוק. באורחן יהב אני מודה לו ויורדת לכיוון המכונית שלי עם חיוך גדול. עכשיו אפשר לצחוק. הכל יחסי בחיים, יש אחד שרץ את השביל כולו ב-21 יום ויש אחת שביומיים הלכה עד כאן…

באורחן בעין יהב שוב קונה כוס קפה שחור ומתקשה להבין שחלף רק יום וחצי מאז הייתי כאן לראשונה. בשבת בצהריים המקום הומה מטיילים שעוצרים בדרך ל/מאילת וצמד חיילים שיושבים בפתח חנות השירות ומתגלגלים מצחוק מבדיחות שהם מספרים אחד לשני. בשישי בבוקר בדרך דרומה שמעתי בחדשות על ההיערכות לבלאגן הצפוי. כחלק מהבלאגן ומכמות המטיילים הגדולה במהלך הפסח מתגברים את השמירה בכל איזורי הארץ.

הניגוד בין השקט החד-גוני וה"משעמם" של נופי הערבה מערבית לכביש 90 לעומת המהומה, הרעש, הלחץ, העקיפות בכביש כ"כ גדול. אני מזדרזת לעזוב את הציויליזציה, מעמיסה את התיק הגדול בתא המטען, מתניעה את המנוע ושמה גז. מספיר חזרה לכניסה לנחל ברק. חולפת על פני חניון הלילה ומתקדמת עוד כ-7.7 ק"מ עם המכונית. כמה טוב שאפשר לנסוע את הדרך המנהלתית הזו. כשניים וחצי ק"מ לפני הכניסה לקניון, או שמא נכנה אותו בשם מעוק, נפרדת מכיסא הנהג ומתחילה ללכת, הפעם עם תיק קל בהרבה.

המעוק של הברק מרשים ויפה, קצר מאוד ומתגבר על הפרש גבהים משמעותי באמצעות שניים וחצי סולמות גבוהים. לא, אין מים, הגבים ריקים, כך שהטיפוס בסולמות מתבצע בזריזות ואני כבר בשביל העולה מעלה, מקיף את המעוק מלמעלה והינה הפיצול – שביל ישראל עולה ימינה והשביל הירוק יורד בחזרה לנקודת ההתחלה.

ועם הנופים המרשימים הללו נפרדתי מהמקטע הדרומי עד לחורף הבא. אשוב להשלים את המשך השביל ממעוק נחל ברק לצומת ציחור ודרומה עד לשחרות בחורף הבא.
הבטחה מספר 2 שלי לעצמי, והבטחות כאמור מקיימים…
וכאן גם אסיים בברכת חג חירות שמח עם טיולי אביב יפים משלכם!
מוזמנים לכתוב לי בתגובות מה אתם חושבים ואשמח אם תירשמו לקבל עידכונים על המשך מסעותי.

Comments

8 תגובות על “יומיים על השביל בערבה, מספיר לברק”

  1. תמונת פרופיל של דוד
    דוד

    קראתי בעיון. נהנתי כהרגלי.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה. וכהרגלי מחייכת למקרא התגובה שלך…

  2. תמונת פרופיל של גיא
    גיא

    עשיתי חלקים מהמסלול במרץ 2017 כחלק מטיול של 3 ימים עם עמיתים לטיולים. יצאנו מצוקים וסיימנו בנחל ברק, אבל רק חלק מהתוואי עבר בשביל ישראל (הגענו גם למצפור הר כיפה- מקום מדהים). כרגיל, הפוסט כתוב נהדר והצילומים פירסט קלאס.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה גיא. אין לי ספק שעוד אחזור לשם בחורף הבא. גם לבקתה המדהימה בצוקים וגם לנחל ברק, וכדי לפצל מסלול ארוך מאוד ליומיים אז העצירה בהר כיפה ממש מתבקשת. הייתי שם פעמיים והמתצפית שרואים משם היא בין היפות בנגב.

  3. תמונת פרופיל של הופאק
    הופאק

    הכוכב הוא כמובן נוגה שהוא גרם השמיים הכי זוהר ובולט מעצם זה שהוא כוכב לכת שדי קרוב לכדור הארץ. כוכב הצפון לא כל כך זוהר וכמו ששמו מעיד הוא נמצא בצפון ולא במערב.
    עם עוד לינות שטח תתחילי להכיר את שמי הלילה. אני ממליץ על היישומון Sky Map, פשוט כווני אותו לשמיים ותוכלי לדעת את שמות הכוכבים.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה. הינה למדתי משהו חדש 🙂 אזכור, הכוכב הנוצץ הוא נוגה. והוא באמת זז? או שכדור הארץ זז?

      1. תמונת פרופיל של הופאק
        הופאק

        הוא זז כמו שכל כוכב לכת נע (ליתר דיוק כל דבר ביקום נע). אבל התנועה שלו שאת רואה בשמים היא התנועה של כדור הארץ. לכן הוא, וכל הכוכבים שאת רואה, נעים ממזרח למערב.

        1. תמונת פרופיל של אילנה בר

          תודה על המידע. לפעמים, כשלא יודעים את ההסבר המדעי, זה נראה כמו פלא…