יומן אמנות: דבק זה דבר מלכלך

שמתי לעצמי יעד לסיים את היומן הנוכחי עד יום חמישי הבא. יצא ככה שהיומן הבינוני בגודלו, עם הדפים החלקים בצבעים שונים, הוא זה שמשך את עיקר תשומת הלב, העיניים והידיים מאותו יום בו כרכתי את היומנים ולקחתי על עצמי אתגר לעבוד בארבעה יומנים בו זמנית.
לקריאה על אתגר היצירה שלקחתי על עצמי מוזמנים לקרוא כאן.

כן, ללא ספק זו היתה כוונה מעט יומרנית ויש בה מן הפיזור.
כשעובדים ביומן אחד יש אפשרות לעשות עבודת עומק, לעשות חיבור בין הכפולות מבחינת נושא או סגנון עבודה. יש גם משהו כייפי ומעודד בהתקדמות כשכל פעם כשמסתיימת כפולה יש פחות דפים ריקים ויותר דפים מלאים בדימויים, צבעים, צורות ומילים.

אחרי שחציתי את אמצע היומן והדפים הריקים הולכים ומתמעטים, הדד ליין שהצבתי לעצמי בהחלט בר ביצוע. לכן חשבתי לכתוב כמה מילים על תהליך היצירה.

מה למדתי עד כה?
מוזמנים לקרוא מה אני אוהבת ביומן, יומן שהוא כמו בן לווייה נאמן, שותף לתהליכים שעוברים עלי בשבועות האחרונים.

הקולאג' הראשון בעמוד הפותח את היומן

וככה נראה הקולאג' הגמור

אני אוהבת את גודל המחברת. וגם את העובדה שהדפים בצבעים שונים. בזכות עובדה זו החלטתי להשאיר ברוב הכפולות מעט מהדף עצמו, כרקע.
לא לרצף את כל שטח הדף בדימויים, כפי שאני נוהגת לעשות בקולאג'ים אחרים. הפעם לא הגזמתי, גם בגלל שטח העמודים וגם בגלל שהדפים הצבעוניים מצאו חן בעיני. לא צופפתי המוני דימויים, זה על זה או זה ליד זה. השארתי חלל ריק. כמו אוויר לנשימה.
או כמו המשך לתירגול המינימליזם, כשגם עם מעט אפשר לומר הרבה.

אני אוהבת את הכריכה של היומן, עיביתי אותה כשהדבקתי את שני העמודים הראשונים זה לזה. ואז הוספתי אלמנטים של "צבעים" מתוך שתי קופסאות ישנות של צבעי פנדה. הגיעה לידי קופסה חדשה לצבעים וככה איחדתי את שתי החבילות וניצלתי את הקופסאות הריקות כחומר גלם ליומן.

הכריכה החיצונית של היומן האדום, ככה בינתיים אני קוראת לו,עד שימצא לו שם מתאים

אני אוהבת את התרגול בשימוש המשני שמתאפשר דרך העבודה ביומן.
אני אוהבת את העירבוב בחומרים, בין ישן לישן מאוד לעדכני. במיוחד בתמונות.
עשיתי דבר מאוד משמעותי, נדמה לי שלראשונה כקולאג'יסטית אני משתמשת בתמונות שלי. לא ניגשת לגזור תמונות של נשים ממגזינים, אלא לוקחת תמונות מהאלבום הפרטי שלי, גוזרת ומדביקה ביומן כחלק מכפולה. זוהי עבודת פוטותרפיה לשמה. ואני כ"כ שמחה על ההזדמנות הזו שהיומן מאפשר לי, לקחת אותי ולשבץ גם את הדמות שלי בתוך היצירה. תודות לעובדה שזהו יומן אני יכולה לסגור אותו ולא להראות לאיש. לשמור את התמונות שלי אך ורק לעצמי. או אם ארצה לשתף, אני יכולה כמובן לצלם ולפרסם ברבים. זה היופי הגדול בעבודה ביומן. הוא שומר על הפרטיות שלי מפני עיניים מציצניות.

אני אוהבת את התהליך שאני עצמי עוברת בין כפולה לכפולה, כשאני מעיזה להניח תמונות שלי מזמנים שונים, מגילאים שונים. תמונות מהילדות המוקדמת, תמונות שלי כתינוקת, צעירה בשנות העשרים המוקדמות, לקראת גיל 30, תמונה עם מי שהיה חבר, תמונה מערב החתונה. אני לא משמיטה את התמונות של שני הגברים שמילאו תפקיד משמעותי בחיי. היום הם זיכרון רחוק. האחד אינו בין החיים, השני יצאתי מחייו לפני מעל לעשור.
בעיני זהו אומץ גדול להניח את התמונות הללו כחלק מיצירה, לשלב עוד דימויים שמספרים סיפור שאולי רק אני מבינה.
אם אראה לאחרים, מה הם יראו שם? מה הם יבינו?
זה לא משנה. משנה התהליך, מה קורה לי כשאני בתוכו. הזכרונות שמתעוררים, השיח עם דמות מהעבר, המחילה, החמלה. כלפי. כלפי אילנה שפעם היה לה חבר, שפעם היתה נשואה.

אני אוהבת את תחושת השיחרור כשכפולה מסתיימת, כמו סיפור שרציתי לספר והינה הוא נשלח החוצה, אל תוך המיכל של היומן שלי. עדיין לא נתתי לו שם. סקרנית איך אקרא לו. מניחה שהשם יגיע לקראת הסוף. בינתיים אני בשוונג של יצירה, כמעט כל יום שאני מתחילה את הבוקר בדיפדוף, אם קמתי מספיק מוקדם אז יש זמן לגזור או להדביק משהו לפני שמתחילה לעבוד. ובתום העבודה, עוברת משולחן המחשב לשולחן היצירה. שעה שמצטרפת לשעה ועוד שעה שאני שוקעת בדימויים, במלאכת הכפיים העדינה של גזירה והדבקה ולא שמה לב לזמן שחולף.

אני אוהבת את ההתעסקות בידיים עם המספריים, סכין חיתוך, גיליוטינה, דבק פלסטי ומכחול. יש גם דבק סטיק יבש שמתאים להדבקה של ניירות בעובי מסויים ודבק דו-צדדי לתמונות. אני יסודית מאוד בהדבקה, יודעת מהי כמות הדבק שנדרש לאסוף במכחול ואיך לפזר בצורה שווה על כל שטח הנייר.
אם אשים מעט מדי ההדבקה לא תהיה מספיק חזקה ואם אשים יותר מדי הדבר ינזל, ילכלך. ודבק הרי זה דבר מלכלך.
מלאכת הקולאג' היא  עבודה טכנית שדורשת דיוק. אני טובה בה. אני גם נהנית ממנה. היא מרגיעה. מעסיקה את כפות הידיים שנוגעות בניירות מסוגים שונים, תולשות, קורעות, מסדרות, מהדקות.

אני אוהבת את כל ההתעסקות עם הפן הפיסי של הכנת היומן. לפעמים אני מניחה את הדימויים, ממקמת אותם על הדף בסדר שאני רוצה שהכפולה הסופית תיראה ו…. לו יכולתי לעשות הוקוס-פוקוס ואיזו שולייה היתה מגיעה ומדביקה במקומי… היה יכול להיות נחמד… אבל לא. יש לי זמן ובעיקר סבלנות להדבקות. והיה עמוד אחד במיוחד שצילמתי טקסט ישן וחתכתי אותו למילים, ואח"כ הדבקתי אותן אחת-אחת בצורה של ספירלה. זו היתה חתיכת עבודה. לא הייתי נותנת לאף אחד אחר לעשות זאת במקומי.

הכפולות הריקות שנותרו

אני אוהבת את השפה שנוצרה. עין מיומנת שתביט בכפולות תוכל לזהות בקלות כתב יד שהוא ייחודי לי. בגזירה, בהדבקה, בסימטריה, בסדר, בניקיון, בנושאים שחוזרים על עצמם (מפות, מצפן, עיניים, צמחייה), בצורות (בעיקר מעגלים), בצבעים (כל צבעי הקשת). וכמובן השילוב של הטקסט בכפולות. לפעמים מילה או כמה גזורות ממגזינים, לפעמים טקסטים אישיים שלי בכתב יד או מודפסים.
כל אלה יחד כשמערבבים אותם היטב יוצרים שפה. אני מדברת אותה, מבינה אותה. לפעמים אני תוהה עד כמה היא מובנת למי שאינו דובר אותה. ואם זה בכלל משנה.

יש כפולות עם התחלה שנעצרו אחרי דימוי אחד או שניים ועדיין מחכות לרעיון שיבוא לגבי ההמשך. ויש כפולות שנוצרו בצ'יק-צ'ק, מהרגע שהרעיון צץ עד שעברתי לכפולה הבאה.

כפולות בתהליך, עדיין לא הסתיימו

לסיום – סרטון קצר בו אני מדפדפת ביומן שבוע לפני הדד-ליין

וככה נראה הכפיל של אותו יומן אדום כשהוא ריק