יומן אמנות: מהתנגדות להתמסרות

פעם חשבתי ללמוד תראפיה באמנות, רק שהדרישות הגבוהות על מנת להתקבל ללימודים (השלמות בפסיכולוגיה + שנתיים של לימודים אינטנסיביים + סטאג' ארוך) ריפו את ידי. כך שמעולם לא למדתי באופן אקדמי טיפול באמנות. אין לי לא תעודה ולא הסמכה, אבל יש לי בהחלט אינטואיציה בריאה, תשוקה גדולה לצבע וחומר ואמונה שאפשר להשתמש באמנות ככלי לריפוי הנפש.

מאז שאני זוכרת את עצמי אני מציירת בבלוקים של ציור או במחברות, ובשנים האחרונות, מאז שהתוודעתי למושג "יומן ויזואלי", אז גם שם. קונה או מוצאת ספר שמוצא חן בעיני ועובדת בתוכו. נותנת ביטוי ויזואלי לתחושות, רגשות, מחשבות, רצונות, תיסכולים שלא תמיד יודעת להגדיר במילים ברורות. בתוך היומן אני יכולה לצייר, לצבוע, לקשקש, להדביק, לערבב חומרים ישנים וחדשים – לעשות כל מה שאני רוצה. ומה שקודם היה לי קשה להניח עליו את האצבע ולתאר בדיוק, מקבל לאט-לאט צורה, צבע, טקסטורה. בתהליך העבודה משהו מבפנים מתנקה, משתחרר, נרגע, משנה צורה – וזו בדיוק המהות של תהליך הריפוי.

אני אוהבת לעשות על עצמי את הניסיונות הללו. כשמרגישה תקועה, כעוסה, עצבנית, לא מרוצה, לא רגועה – אני יודעת שהתרופה האפקטיבית ביותר עבורי היא התרופה הקריאטיבית.

אחרי שחזרתי מיפן קיבלתי מתנה מידיד טוב ספר של מנדלות לצביעה. הוא מצא אותו זרוק ליד הפח, ככל הנראה מישהי שקנתה את הספר צבעה שתיים-שלוש מנדלות התייאשה והחליטה להעביר את הספר הלאה. והוא, שמכיר אותי ואת החיבה העזה שלי למנדלות, לקח את הספר ושמר אותו עבורי.

"תודה", אני אומרת, "על זה שחשבת עלי", ותוך כדי דיפדוף אני שמה לב איך הפרצוף מתעקם, כי מה לי ולשירטוטי מנדלות ממוחשבות. זה מסוג הספרים שהייתי עוברת לידם בסטימצקי ואפילו לא שולפת מהמדף לדפדף, על אחת כמה וכמה רוכשת במיטב כספי. מאז שלמדתי לשרטט את תבניות המנדלות השונות אני לוקחת דף חלק, מחוגה, סרגל, עיפרון, מחק ומשרטטת את קווי המתאר של המנדלה שאני בוחרת. מה אני אמורה לעשות עם התבניות המוכנות הללו, עם המשטחים הקטנטנים שצריך לצבוע בתוכם…

אממה… העיצוב החיצוני של הספר (דפדפת ספירלה, דפים מבריסטול עבה) מצא חן בעיני.
"נתנו לך, קחי", אני אומרת ביני לביני, אח"כ תחשבי מה לעשות עם הדבר הזה, אולי להדביק מפות על המנדלות המרגיזות הללו, לדרוס אותן, להשתמש בדף העבה כמצע עליו אוכל לעבוד. להתעלם מהשירטוטים.

כשהספר ניתן לי אז בתחילת נובמבר, הדיבור הפנימי ביחס לספר היה צבוע בגוונים של התנגדות. היום, לקראת סוף ינואר, כשהעבודה על כל עמודי הספר הסתיימה, אני מבינה שעברתי תהליך מדהים, מהתנגדות להתמסרות. ושוב אני עומדת אחוזת פליאה מול הכוח הנפלא שטמון באמנות, לחולל ריפוי, להכניס הנאה ושמחה למקום שקודם היה מעט עצוב וכבוי.
זה יקרה בתנאי שמתמסרים.

בסופו של דבר לא דרסתי את תבניות המנדלות הממוחשבות. במקום לבעוט בתבנית, להדביק או לצבוע מעליה, זרמתי איתה. התבנית נתנה לי צורה מוכנה מראש, דומה מאוד לתבנית שמתקבלת כשאני משרטטת את "זרע החיים", "פרח החיים" או כל תבנית אחרת. מה ההבדל? למה אם אני משרטטת בעצמי את התבנית, אני ניגשת לצביעה רגועה ושקטה לעומת תבנית מוכנה בעלת פרטים רבים שמייד גורמים לי לעקם את האף. אולי כי את הקווים בשחור שמודפסים בספר אני לא יכולה למחוק, אבל בהחלט יכולה להתעלם מהם.
זה השיח שנוצר ביני לבין התבנית שמכתיבה מסגרת/גבול – עד כמה אני פועלת בתוך המסגרת, לא חוצה את הגבולות או מרשה לעצמי לצפצף על המסגרת ולצייר איך שבא לי. סיפרתי קודם שחלק קטן מהמנדלות היו כבר צבועות ומנדלה אחת או שתיים באמצע הדרך. מה אני עושה עם צבע שלא אני בחרתי, עם משהו שהוא לא שלי? משאירה את המנדלה כפי שהיא או עושה לה התאמה אישית? בחרתי להוסיף נקודות וקווים עם טוש, שכבה קישוטית נוספת שהופכת אותה ל"שלי".

העבודה על ספר המנדלות היתה יחסית איטית, לקח לי זמן עד שניגשתי לספר. משהו בי לא וויתר, אותו חלק בי שרצה פעם ללמוד ריפוי באמנות ויודע שלאמנות יש יכולת ריפוי מופלאה. אותו חלק שאמר לי לא לזרוק אלא להניח במקום גלוי לעין. וטוב שהקשבתי לאותו חלק ועשיתי כדברו, שמתי את הספר על השולחן, והבאתי צנצנות של צבעים מסוגים שונים, צבעי עיפרון וטושים, צבעי מים, דבק ומספריים. אלה החומרים בהם השתמשתי כשהכלל שהמנחה הוא כדלקהמן: בעמוד הריק תעשי מה שבא לך, בעמוד עם התבנית המודפסת תישמעי להנחייה. בתוך ההנחייה מצאתי חופש גדול לבחור בסוג הצבע, בגוונים, בעימוד של המנדלה, אם היא תהיה הנושא העיקרי בעמוד או שאדביק סביבה או מעליה אלמנטים נוספים.

תהליך העבודה ביומן ויזואלי הוא תהליך שמקפל בתוכו תהליך מרתק של קבלת החלטות. מתישהו החלטתי שאני ממשיכה עם הספר עד העמוד האחרון ו… שאני גם הולכת להינות מזה. אי אפשר לצוות על ההנאה שתגיע, להגיד, הינה, עכשיו אני מפנה זמן ויושבת לצבוע מנדלה, עכשיו תבואי ותמלאי אותי, אני רוצה להרגיש שאני נהנית… זה לא עובד ככה. אבל… שמתי לב איך משהו טוב קורה כשאני ניגשת שוב ושוב לספר. לא ספרתי כמה שעות השקעתי בו, הרבה, ועם כל שעה נוספת חוויתי התמסרות גדולה יותר לצביעה, לצורה המעגלית שמאפשרת לתנועה לזרום.

ומה שאני מזרימה בכפות ידי (צבע, דבק) מזרים תנועה מהחוץ פנימה. גוונים בהירים וכהים של כל הצבעים שפותחים את כל הצ'אקרות, דבק שמדביק חיוכים למצב הרוח הפנימי. שלא לדבר על כל המילים שנכתבו בתוך הספר עצמו, מילים שזרמו החוצה מתוכי, ניקו, שיחררו, פתחו סתימות ואיפשרו ליצירתיות לנבוע, לבעבע.

אם במבט ראשון קבעתי בביקורתיות ובהתנשאות שמה לי ולמנדלות הממוחשבות הללו, שזו צביעה טכנית שרק מתרגלת סבלנות, עברתי תהליך שהמיס את ההתנגדות ואיפשר לי לפגוש את עצמי מול מסגרת של קווים/גבולות מוגדרים מראש. בדיוק בשלב בחיים בו עזבתי מסגרת עבודה קבועה, מדוייקת, ברורה ולאט-לאט אני יוצרת עבורי מסגרת חדשה שתתאים לי. כשמדברים על "סינכורוניות" לזה בדיוק הכוונה, איך דברים או חפצים בעולם החומרי מגיעים אלינו כשאנחנו מתמודדים עם אתגר או קושי פנימי. במקרה שלי חופש אל מול גבולות ברורים ומוכתבים.

צילמתי את הכריכה ואת העמודים בספר לפי הסדר, והרי הם לפניכם, ככפולות.
בכוונה לא מסבירה את הסיפור/הנארטיב שהנחה אותי כשיצרתי כל עמוד ועמוד ביומן, מניחה לכם להבין ולהתרשם כרצונכם.

מוזמנים לדפדף ומוזמנים לשתף אותי ברשמים שלכם בתגובות למטה.

משתפת גם בחלק מן המנדלות שצילמתי בהגדלה, נסו לזהות אילו מנדלות הן לפי קווי המתאר שהיו מודפסים בספר ואילו מנדלות שורטטו במחוגה, אלו מנדלות הן מעכשיו ואלו ממזמן

Comments

6 תגובות על “יומן אמנות: מהתנגדות להתמסרות”

  1. תמונת פרופיל של מלי
    מלי

    החיבור שלך לצבעים ולחומרים הוא כל כך חזק שאת לא צריכה שום הסמכות. זהו חיבור קרמתי. אר מהאופן שבו צבעת את המנדלות ניתן ללמוד עד כמה את שולטת בצבעים, בשילובם ומשמעותם ובקשר הגומלין המרתק ביניכם שבסופו לא ברור; מי מרפא את מי. את נותנת להם חיים והם נותנים לך חזרה.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      מלי, אחת התגובות היפות והחזקות שקיבלתי. תודה! מכל הלב!

  2. תמונת פרופיל של שרית סגל
    שרית סגל

    היי
    קיבלתי חשק לצבוע , שנים שלא נגעתי בצבעים וכתיבתך מעלה צורך לצבוע , תודה . אוהבת את הכתיבה

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבה שרית על המילים הטובות. אם בעקבות הפוסט אכן ניגשת אל הצבעים וחזרת לצייר, וואוו! בשבילי זו המחמאה הגדולה ביותר

  3. תמונת פרופיל של עינת לביאד
    עינת לביאד

    מרגש אותי מאוד לראות שאדם מוצא דרך להביע את עצמו, להתבטא, לתקן ולרפא. וכשהאדם גם חולק את היכולת הזו זה מרגש כפליים.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבה עינת. שמחתי מאוד לקרוא את התגובה המפרגנת שלך