מונולוגים של דמויות מעולם האמנות

כיוון שהבלוג שלי הוא בין שאר הדברים גם מרחב הכתיבה שלי, אני מרשה לעצמי לעלות מדי פעם טקסטים ישנים שכתבתי בתקופות קודמות.
ראו "טקסט אבוד" עם אסופת טקסטים בסגנון זרם התודעה שנכתבו כשהייתי סטודנטית בבצלאל.
בשנה האחרונה ללימודי התואר באמנות פלסטית העסיקה אותי המחשבה מה לעזאזל אני הולכת להציג כ"תערוכת סיום" בתום הלימודים שיבטא את מה שיש לי להגיד ויסכם את התהליך שעברתי בארבע שנות לימודי כסטודנטית לאמנות.

במקום לקבל כלים חדשים לביטוי הרגשתי איך במהלך ארבע שנות הלימודים נבזזו ממני הכלים האינטואיטיבים והאקספרסיבים איתם היגעתי לבצלאל. התקבלתי ללימודים לא בזכות תוצאות המבחן הפסיכומטרי או ממוצע בגרות גבוה, אלא בזכות תיק עבודות מקורי שהיצגתי בראיון. היו בו ציורים על בריסטולים בצבעי פנדה, עפרונות צבעוניים, עפרונות. ציורים גולמיים, אקספרסיבים, בלי נושא קונקרטי. ציירתי מה שבא לי לראש, בלי לדעת יותר מדי טכניקות, בלי לחשוב אם אני מציירת דמויות לפי הכללים.

בביקורות של הסמסטר הראשון בשנה הרבעית היצגתי חוברת קטנה מודפסת, ערימה של דפים בהם הקלדתי סיפורים, מונולוגים, מכתבים.
"התבלבלת. המחלקה לספרות נמצאת שם. את במחלקה לאמנות. תמצאי דרך להעביר את הטקסטים שלך בצורה ויזואלית", אמרו. נתנו ציון בינוני ושלחו אותי לשבור את הראש. בסוף הגיעה "הארה" ומצאתי את הדרך להראות את המילים שלי בצורה ויזואלית. ככה שאפשר יהיה לראות ולקרוא בו זמנית.

המונלוגים ויתר הטקסטים שבחוברת נזנחו ובמקום זה התחלתי לכתוב משפטים קצרים, מה שאז, בשנת 1993, לא ידעתי שקוראים לזה "משפטי העצמה". המילים שכתבתי בעיפרון נשמעו לי כמו לחישות ששמעתי מחברות טובות, נשים חכמות, זקנות השבט. מילים שהתבקשתי להעביר הלאה.
כיוון שהבלוג שלי הוא בין שאר הדברים גם הגלריה האישית שלי, הפוסט הבא בקטגורית "מסע אל עולם האמנות" יוקדש לעבודת הסיום שלי שהצגתי בתערוכת בוגרי בצלאל בקייץ 1993.

בפוסט הזה אני רוצה להביא את המונולוגים שנכתבו בחורף 93 על גג דירה שכורה בנחלאות, ירושלים.
הקלדתי בתוכנת איינשטיין, הדפסתי במדפסת סיכות, גזרתי, עימדתי בצורה אופקית, הדבקתי ושיכפלתי במכונת זירוקס. שידכתי לחוברות והוספתי דף פתיח: "בבקשה לקרוא. תודה."
לא ידעו איך לבלוע את הדבר המוזר הזה. ייתכן שגם אני הייתי מוזרה וגם המפגש שלי עם הטקסטים הללו במרחק של קרוב לשלושים שנה הוא מוזר.

שבוע שעבר נכחתי בפעם הראשונה ב"סלון ספרותי" והסופרת סיפרה על הטריגר שהניע אותה לכתוב את הספר. זה היה סיפור ששמעה בחדשות בתקופה נאחסית בחייה האישיים, סיפור שרצתה לספר, כתבה את הפרק הראשון בנשימה אחת ולא ידעה איך להמשיך. עברו למעלה מ-20 שנה עד שמצאה את הדרך חזרה לכתיבה והשלימה את הסיפור לספר.

אז הינה חלק מהטקסטים שנכתבו לפני קרוב ל-30 שנה, טקסט שכתבה גרסה צעירה יותר שלי, נאיבית ועם זה צינית, ארסית, נוקבת, מלגלגת. אפילו מצחיקה.
לפני שאהפוך את הדפים המודפסים לחומר גלם ליומן אמנות, הקלדתי לקובץ במחשב. תשעה מונולגים שהקלדתי בדיוק כפי שנכתבו אז, מרס 1993, עם שימוש עודף במילה "אני". לא נגעתי, לא ליטשתי, לא שיכתבתי, רק הקלדתי. לשם תיעוד, לשם שימור ומיחזור של חומרים ישנים מפעם, מהתקופה בה הייתי סטודנטית לאמנות, ונכחתי בשיעורים בהם המרצה הקרינה שקופיות, וכמה נמשכתי לאמנות פרה-היסטורית עתיקה של פעם וכמה נגעלתי מכל הזבל הקונספטואלי.
ובין לבין, צילומים של ציורים מאותה תקופה, כשלמדתי אמנות בבצלאל, הר הצופים, ירושלים.

ככה צולמתי אז, תמונה מטושטשת של הסטודנטית הצעירה שהייתי

מונולוג של סטודנטית לאמנות

אני קוראת ספרי אמנות. אני קוראת ניתוחים צורניים – איקונוגרפים – היסטוריים – תרבותיים של אמנות פלסטית.
אני בוחרת להתייחס לרבדים הסמויים. אני מחפשת מה שדווקא מבקש להסתתר.
אני מעמידה קו ברור בין אמנות גבוהה לאמנות נמוכה.
אני מעדיפה אמנות פחות נשגבת – רוחנית- אקזיסטנציאלית. אני מעדיפה אמנות שתזין את המושגים שלי, שתחזק את האמונה שלי בכוח האדם – בעוצמה הפילוסופית – בקסם של הנוסחה הלוגית.
אני אוהבת אמנים גדולים – מודרניסטים – תרבותיים. אני אוהבת אמנים אמיצים שמודים באי הבנת הדברים.
אני מעריצה אמן מרכזי – מיתולוגי. אני מזדהה עם אמן שחי בתקופה של מעבר המאה, בתקופה של משבר, בתקופה של אובדן אמונה, בתקופה של ביטחון מעורער.
אני קוראת בספרים על עבר של תרבות, על אמנות גבוהה ותקנית, על אמנות עם אופי רגשי-אקספרסיוניסטי.
אני קוראת בספרים על רוח הזמן, על כל אותן תחושות של אימה ומוות כמו לפני מאה שנה.
אני קוראת, אני אוגרת רפרנטים.
אני לא יכולה לכתוב אמנות היסטורית-אקדמית, מלומדת – מכובדת.
הכתיבה שלי היא לא כתיבה היסטורית – אקדמית, מלומדת – מכובדת.
אני לא יכולה להתייחס בשיא הרצינות לאמן – ליצירה – לסגנון – לתוכן – לעמדה הפילוסופית. אני לא מוכנה להסתפק בפני השטח. אני בודקת לא רק הקשרים תרבותיים, אני בודקת גם מערכות כח – נהלי תצוגה – אסטרטגיות שיווק.
אני חותרת מתחת לפסאדה של הממסד המכובד למרית עין. אני יודעת להסוות כוחניות – מניפולציות – כוונות פוליטיות.

מונולוג של מבקרת אמנות

אני לא עושה אמנות. אני לא מסוגלת ליצור עולם חדש. אני לא יודעת לבנות פיקציה מתוך החומרים הקיימים.
אבל אני יודעת לנצל את האמנים שעושים אמנות לצרכים שלי. אני נעזרת באמנות שלהם לצרכים הנפשיים שלי. אני מתבוננת באמנות שלהם וזה עוזר לי לשמור על הרמוניה נפשית.
אני מתרגמת את האמנות שלהם. אני מפרשת אותה. העיסוק שלי בפרשנות הוא אובססיבי. יש לי צורך דחוף לפרש כל יצירה שאני רואה.
אני משוכנעת שהמשמעות היא של מה שנראה לעין. המודעות שלי מחפשת חוקיות, קודים שיהיו דגם להבנה.
אני תולשת אלמנטים מכל יצירה. אני מיד רואה אותם כקודים למשהו אחר. אני משוכנעת שמדובר פה במערכת של חוקים ומטאפורות.
אני כל הזמן חושבת מה זה אומר. אני מפענחת את כל ההצהרות של האמנים. את המסרים שהם מעבירים באמצעות היצירה.
אני לא רגועה.
אני כל הזמן שואלת שאלות לגבי אמנות. אני שואלת שאלות על התוכן, על ההצהרה, על המסר, על הכוונה.
אני חושבת שהצורה היא רק איכות צדדית שמלווה את התוכן.
אני לא כותבת מחדש את העבודות. אסור לי לשנות אותן. אני ק מגלה את הטבע האמיתי שלהם.
מה שאני רואה לא מספק אותי. אני חופרת מתחת ליסודות. אני מעוניינת להגיע אל האמת.
אני הורסת את הטקסט שמלמעלה כדי להגיע אל הטקסט שמתחת.
אני יודעת גם לעשות פשעולה של שיפוט. אני נותנת ציונים וערכים, אם זה טוב או רע.
ככה האינטלקט שלי מתנקם באמנות.
אם האמנות היא דבר חידתי האינטלקט שלי מפרק אותה למרכיבים. אני מוציאה אותם החוצה, מנתחת אותם, נותנת להם כותרת.
אני הופכת את האמנות לנוחה, למובנת.
ככה אני לא מתעצבנת מהקסם הראשוני של האמנות.

מונולוג של ציירת

שמעתי מרחוק קול של רכבת שקרא לי לבוא. הרכבות חוצות את הנהר בדרך למוסקבה ומשם לאלסקה. במחשבות נסעתי עם הרכבת. תיכננתי את המסלול שלי: נסעתי לשם ולמדתי זמן ממושך. נסעתי שילמדו אותי בלי לחסום את האישיות ואת הכישרון. לא נסעתי שיגידו לי מורים לא דגולים תעשי את זה ככה או ככה.
אני מתכננת בדיוק את המסלול שלי. המורים רק יחתמו על המסמך. אני תמיד עושה את הדברים הנכונים.
מיד הרגשתי: יהיה בסדר. הם יבחינו בתבונה שלי. הם עוד ירגישו אצלי את העוצמה והרצון להתפוצץ.
מיד החלטתי: אני אשתפר. אני אשלוט בטכניקה. אני אבריק. אני אלך בדרכי.
הינה מה שעשיתי: לקחתי פורמט גדול. ציירתי עליו מסך קטיפה ירוק, הארתי אותו בזרקורים, אדום וכחול. יצרתי חלל, ציירתי בו אנשים עם נוכחות בימתית מרתקת. אנשים שמוכרים עיתונים ישנים, אנשים שמוכרים מים ביום קיץ חם, אנשים ששרים ורוקדים ריקודי עם בלי הפסקה.
עשיתי הרבה חזרות על הציור הגדול הזה. היתה הרגשה שאני משתתפת ביצירה שלי.
אני מציירת מה שאני חושבת ואיך שאני מרגישה.
כשאני אצייר את ציור הסולו הראשון שלי יתברר שאני כישרון גדול עם חוש מולד לצבע ולקומפוזיציה.
אני אזכה לפרסום עולמי בעיתונות. המבקרים יכתבו:
מדובר בציירת וירטואוזית עם דיוק טכני מדהים וגם אמנית נפלאה. אמנית חיונית. נפלא שיש לאמן תכונות כאלה. זה בלתי רגיל. מי שיראה לעולם לא ישכח.

מונולוג של מרצה לאמנות

אני מדברת על אמנות בשפה עדכנית ואינטלקטואלית. הסטודנטים מקשיבים לי. אני מלמדת אותם תיאוריות של אמנות. אני מנתחת תופעות, אני מעלה שאלות, אני נותנת פירושים, אני מספקת פתרונות.
אני מפרשת את העובדות כמו שאני רוצה.
הסטודנטים אומרים לי: איך יכול להיות.
אני אומרת: הגבולות פרוצים. הכל מותר.
אני מסבירה שהאמנות היא לא תחום סגור. אני עושה ניסיונות כושלים להגדיר "אמנות".
אני מתארת לסטודנטים את התרבות. את כל הדברים שנראים להם מובנים מאליהם. אני נותנת להם שיעורי בית למצוא עיקרון אחד שיפענח לנו את המציאות.
הם עונים לי: אין עיקרון שמתאים למציאות שלנו.
הם אומרים לי: תפסיקי לחפש את הסיפור הגדול שיסביר את כל הדברים. כל אחד מאיתנו מספר את הסיפור שלו. אם זה יעניין את הציבור כל אחד מאיתנו יהפוך לאמן גדול.
ביני לבין הסטודנטים קיימת רק שיחה. אנחנו מנהלים דיאלוג מתוך המסורת. אנחנו מנהלים אותו כל שיעור בלי להגיע לשום מסקנה סופית.
הבנתי שהסטודנטים שלי לא מעוניינים לחפש אמת או עיקרון ממצא שיסביר את התופעות. הבנתי שאני חייה בעולם גמיש. הבנתי שאני פשוט צריכה להניח את קיום הדברים ולא לנסות להשתלט עליהם.
אני לא אמנית ואני גם לא תיאורטיקנית. אני לא ממציאה תיאוריה חדשה ומלבישה אותה על המציאות. אני לא פותרת את התעלומה של היקום.
זה לא מה שאני אמורה לעשות.
אני מרצה לאמנות. אני מראה שקופיות של אמנים פולחניים שחיפשו ערכים של יופי, של קסם.
אני מלמדת על התקופה הפרה-היסטורית כשלאמנות היה תפקיד פולחני ולא שכלתני. אני אומרת: בתקופה הקדם תיאורטית האמנות לא ניסתה לפתור בעיות, האמנות לא התעסקה בבעיות יצוגיות. היא היתה אמנות פונקציונלית. היא היתה אמצעי פולחן. היא הרגישה את הנסתר, היא היתה מכשיר ריטואלי.
אני כבר לא שואלת את הסטודנטים של המהות של האמנות והפרשנות שלה.
בשיעור אחר אני מביאה את סוקרטס כדוגמא. סוקרטס היה איש תבוני שמסוגל לנמק, להסביר ולהבין. סוקרטס רצה למצוא הנמקה לדברים. הוא רצה למצוא קריטריונים שיסדרו את הדברים. לא הספיק לו לחיות את החיים בהווייתם. הוא רצה להבין אותם. הוא פרק אותם לגורמים. הוא הסביר את הטבע בצורה סיבתית. הוא רצה לשלוט על כל המצבים הקיומיים שכל בנאדם עובר. הוא רצה למצוא פתרון למועקות.
הסטודנטים שלי הם צעירים צינים מרושעים.
הם אומרים לי: NOBODY KNOWS ANYTHING.

מונולג של אמנית פרה-הסיטורית

זאת היתה תקופת החלום. זאת היתה התקופה הפרה-לוגית.
אני צמחתי מתוך התקופה הזאת, הבשלתי ונרקבתי. לא היתה לי משמעות כשניסיתי להתמודד עם החיים בכוחות עצמי. איבדתי את העצמיות שלי, התאחדתי עם כוח עליון גדול וחזק יותר.
הוציאו אותי אל היערות, עשו לי חיתוכים על הגוף. החזקתי מעמד. חזרתי אל השבט וקיבלתי זהות חדשה. האבנים החדות שצבטו אותי השאירו צלקות. הקעקועים סימנו את המעמד שלי בשבט.
אני הייתי אמנית פרה-היסטורית. הייתי כמו ילדה בגיל ארבע שמבינה את העולם רק מתוך עצמה. בדקתי את האינפורמציה העומדת לרשותי, בארתי לעצמי ופשתי והסברתי כל מה שאני רואה כדי שאוכל להבין את העולם הסובב אותי.
הייתי קשורה לעולם הסובב אותי ע"י הפולחן.
הייתי משחקת משחקים מאגיים כדי להשפיע על הטבע, כדי לחנך אותו. כדי ללמד אותו. הייתי מעודדת את עצמי, נוטעת בי רגשות נעלים כמו חוסר פחד או רוח חזקה.
לא הייתי מודעת למהלך הזמן. התגלגלתי ממצב למצב. חייתי בהווייה מתמדת. הזמן התמשך ללא נקודת התחלה וסוף.
ידעתי שאני יוצרת כדי לשלוט בטבע.
ציירתי במערות, עמוק בתוך המערה במקום שאין אור ואוויר. השתמשתי בפני השטח, בסדקים הקיימים בסלע. שילבתי את הקווים ביצירה שלי ומיקמתי אותה בכוונה במקום שהגישה אליו מאוד לא נוחה. ציירתי עם פיגמנטים מהטבע ועירבבתי עם שומן של בעלי חיים. קודם מרחתי את השומן ואח כך היתזתי את הפיגמנטים שיספגו בסלע. אפשר עם האצבעות או מברשת של שיער או עצמות חלולות.
אני מציירת ציור על גבי ציור. שור, צבי, סוסים, קרנף. אני מציירת בסגנון שלא מחקה את המציאות. אני מוותרת על הפרספקטיבה. לפעמים אני מציירת את הקרניים של השור בפרספקטיבה הנכונה. במקום לא נגיש במיוחד ציירתי אימאג' אחד של דמות אדם. הוא מאוד מסתורי וסודי. הוא הדמות ל המכשף שמסוגל לדבר עם אלוהים ועם הרוחות. ציירתי אותו בתנוחה היפנוטית.
היצירה שלי היא לא קישוט. היא מכינה את השבט לפני הפולחן לציד. ביצירה שלי יש שפה, יש תקשורת: אני מלמדת את החייה איך להיות ניצודה.
עכשיו החיות כבר לא מאיימות עלי. לכל חייה יש מיימדים ספציפים. כל פרט אני מעבדת בנפרד. אני מדגישה את האיברים של כוח: רגלים שריריות וקרניים. בציור של הנקבה, למשל, אני מציירת לעיתים קרובות עוברים בתוך הבטן.
אני יודעת שיש קשר ישיר בין היצירה שלי לדבר עצמו. בגלל שבתרבות שלי יש זהות בין האובייקט לבין מה שהוא מסמל באמת.
אני יודעת שאין טעם לצייר טבע או נופים. הציורים שלי הם לא סביבה אסתטית. הציורים שלי אינם חיקוי של מציאות אלא המציאות עצמה.
את דמות האדם ציירתי כדמות גפרורית. אני לא מציגה אותו כאינדבידואל. בתספיה שלי לא קיים מושג האינדבידואל. אני אוהבת לצייר את דמות המכשף. זאת הדמות של האדם החושב שמפתח כלים שעוזרים לנו להתמודד עם הטבע.
חוץ מזה עשיתי גם פסל של דמות פולחנית. זהו פסל קטן. הגודל שלו עשרה סנטימטר. אפשר לאחוז אותו ביד וללכת איתו.
הפסל שלי הוא גם מכשיר פונקציונלי, אפשר לתקוע אותו בתוך האדמה בשעת הצורך. הפסל שלי הוא הדבר עצמו.
אני קוראת לה אלת הפיריון. היא אישה אנונימית, לא מזוהה, הפרצוף שלה חלק בלי תווי פנים ברורים, הראש שלה חסר אישיות. את איברי המין שלה הדגשתי בכוונה.
עשיתי גם פסלים של האבות הקדומים. זה עיגן אותי לתוך המסגרת.
בתרבות שלי הגברים הם הלוחמים. הם מגינים עלינו. הם יוצאים לצוד ומספקים לנו מזון. את הגברים מעמידים במבחן. השופט מחליט איזה שני גברים יתמודדו. הכוחות שקולים. השופט מחליט מתי הקרב מתחיל ומתי הוא מסתיים. הגברים מצויידים בסכינים וחייבים לחתוך אחד את השני, אסור להם להשמיע הגה.
ככה הם נאבקים. ככה הם מוכיחים את הגבריות שלהם.
אחר כך אנחנו, הנשים, דחקנו אותם לפינה והעמדנו את עצמנו במרכז. הושבנו אותם במעגל ורקדנו ריקודי הוללות. כל אחת מאיתנו רקדה ותוך כדי ריקוד היא הניחה את הרגל שלה על הגבר שהיא בחרה לה. הגברים היו מוכרחים להיענות לנו.
לנשים היה את פולחן הריקוד. לגברים היו טקסי היאבקות כדי להפגין כוח.
הזמן קידם את כולנו קדימה, לקראת סופנו.
לא הפסקנו להתעסק עם המוות. התמודדנו עם המוות. הכנו את הקברים שלנו. פיתחנו תהליך של חניטה כדי לשמר את הגוף שלנו.
אנחנו בעצמנוניצחנו את המוות. העזנו להתמודד עם הכוחות של הטבע. אנחנו בעצמנו קבענו את גורלנו.
קודם ליקטנו את המזון שלנו אחר כך הלכנו אחרי מקורות המחייה שלנו. נדדנו. אחר כך מצאנו מקום גיאוגרפי פיסי שאליו נקשרנו, שאליו חזרנו אחרי הנדודים.
הקמנו את העיר הראשונה, פיתחנו את המסחר. ראינו קדימה. אגרנו, הכנו למחר, ייצרנו בלי קשר למה שצריך. התאמנו, שיפרנו את היכולת לבצע, היגענו לאמנות יותר משופרת.
המצאנו סימבולים ויזואלים לתכנים עם משמעויות. המצאנו את הכתב. חרטנו אותו על חומרים בהישג יד כמו עץ או עצם. לקחנו את הסימנים ועשינו מהם שפה. כתבנו תעודות. תעדנו את כל התהפוכות שהתרחשו בתרבות.
שאחרי מאות ואלפי שנים חוקרים יאספו את היצירות שלנו ויבקשו לפענח את היצירות שלנו וינסו לגבש דיעה ברורה מה בדיוק קרה בתקופה שלנו.
אני אומרת שהייא היתה  ת ק ו פ ת  ה ח ל ו ם.

מונולוג של אמנית פוליטית

אני מכירה כל מיני אמנים שעושים דברים שונים: אמנים שמחדשים, אמנים שפורצים את הגבולות. אמנים שמוצאים אמצעי יצוג חדשים.
אני יודעת שיש הגדרות שונות לאמנות, שיש מגוון רחב של ישומים לאמנות.
אני בודקת מה יש לאמנות שלי להציע שאין אצל אמנים אחרים ובתחומים אחרים. אני מצטטת את המצב שכולנו רגילים אליו, אני מבקרת אותו.
האמנות שלי מנסה לשקף מציאות, לחשוף מנגנונים. למשל, את המנגנון שבתוכו אני עובדת. אני מבקרת את הפוליטיקה של האמנות. אני לועגת למשחק הפוליטי. אני חושפת את הצדדים הנלעגים שלו.
אני בודקת כמה כוח יש לאמנות שלי. אם בכלל יש לה אימפקט, אם היא מסוגלת לטלטל את המערכת.
אני לא תמימה. אני רואה את הדברים כהווייתם. אני יודעת שגם אני משועבדת, שגם אני כפופה לאותה פוליטיקה שאני אמורה לבקר. אני חלק מאותו שוק הון ומאותם אמצעי יצור ושיווק של אמנות. הם שולטים על עולם הדימויים שלי, הם שולטים עלי כאמנית.
אני אמנית פוליטית. אני לא הופכת את העולם לאסטתי. את הצורך שלי באסתטיקה אני עושה עם מה שיש: עם הפוליטיקה, הטכנולוגיה, הפרסומות, המלחמות.
זה עולם הדימויים שלי.
אני לא חסידה של אמנות שמדברת על הקסם שבאמנות, על המאגיה שלה. זה כבר לא רלוונטי עבורי.
יש לי בסטודיו מכונת שיכפול שמשכפלת כל טקסט שלי באינסוף עותקים. גם אני מצטרפת לזה.
אני לא מסוגלת להתנתק מהפוליטיקה. אני שותלת הרבה רמזים כדי שהיצירה שלי תקבל את האפקט הדרוש, כדי לנסות לשכנע אנשים, כדי להראות את הצורך בשינוי.
בגלל זה אני משתמשת באמנות כמכשיר מהפכני. המטרה שלי היא לשנות את הסיטואציה. המטרה שלי היא לחשוף את המנגנונים שעושים עוול.
אני אמנית פוליטת אני רואה בעיות ואני מצביעה עליהן. אני חושפת את המנגנונים הפוליטים שמאחורי הפעילות היצירתית. אני מחדירה את המסרים למודעות של הציבור שוחר האמנות.
כל פעם אני מתבוננת מחדש ביצירה שלי. אני בודקת מה אני עושה ביצירה שלי כדי לחשוף מנגנונים. אני אוהבת לחשוף מנגנונים. יום יום אני עושה רפלקסיות על עצמי, למה אני עושה את הדברים כך ולא אחרת.
זה בגלל שאני לא עושה יותר אמנות לשם אמנות.  זה בגלל שהיופי של האמנות שלי הפסיק לייצר את עצמו. אני מתנה אותו במשהו אחר. אני הופכת את האמנות שלי לכלי שרת.
אני אמנית פוליטית והאמנות שלי מייצרת רק ביקורת נוקבת.
הפכתי לאמנית בולטת ומוערצת. מספיק רק להזכיר את השם שלי. יודעים שאני אמנית פוליטית.

יש שלושה מונולגים נוספים, של דוגמנית ערום, שחקנית וסופרת שהקלדתי לקובץ, אבל לא הכנסתי לפוסט. הבאתי הנה חלק מאותן מילים שפעם חיברתי לשרשרת ארוכה של מונולגים, כשאדם מדבר אל עצמו ויורה את מילים בקצב של מכונת ירייה, שלא על מנת ליצור דיאלוג.
אין במונולג הקשבה או קבלה של מה שהאחר אומר, אלא השמעה רצופה של מה שיש לי לומר. אולי בגלל זה המילה "אני" חוזרת בטקסטים הללו כ"כ הרבה פעמים, עד שמתחשק להגיד לה, תנוחי… תרגיעי… קחי אוויר…
זה היה ניסיון שלי לתעד את שטף המילים שנכתבו אז, ואני בספק גדול אם יהיו קוראים שיצלחו את כולו. אני מודעת להפרעת הקשב שכולנו לוקים בה, במידה זו או אחרת, בעידן בו אנו מוצפים בעודף מלל ודימויים ויזואלים. ועדיין, היה לי חשוב לתת לאותה גרסה צעירה שלי להשמיע את קולה, מעל הבמה הוירטואלית של הבלוג שלי. מי תאר לעצמו אז, באמצע שנות התשעים של האלף הקודם, שכך יראו פני הדברים באלף השלישי לספירה.

אם תרצו להגיב על המונולוגים שלעיל, אשמח לשמוע מה יש לכם לומר.

Comments

2 תגובות על “מונולוגים של דמויות מעולם האמנות”

  1. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    היה ויש לך כשרון מקורי ונועז לא רק לציור אלא בכתיבה והעברת המסר המדויק שלך.
    נהדר שלא ויתרת ובחרת בדרכך המיוחדת להאיר ולהעיר🙌

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה מעומק הלב! שמחה לקרוא את המילים הטובות שכתבת לי