יומן מסע AV1 – לפני היציאה לדרך

חודש שעבר שבתי מהמסע לדולומיטים לאחר סיומו של טרק מוצלח ויפה במיוחד. עייפה, מותשת מהחום, מהמאמץ, זקוקה למנוחה. סה"כ נעדרתי פחות משבועיים ועדיין הרגשתי כאילו עבר זמן רב, זמן שניתק אותי מ-"כאן" ולקח אותי ל-"שם" אחר, מרשים ומיוחד.
בינתיים הרשמים קצת שקעו ואני שמחה לשתף בחוויות משם, רשמים שחלקם נכתבו לפני היציאה לדרך, תוך כדי תנועה במהלך הטרק ולאחר השיבה הביתה.

מוזמנים להצטרף אלי לקטעים מתוך יומן המסע שלי על AV1, זהו הפרק הראשון, הפרק שנכתב לפני היציאה לדרך ותוך כדי טיסת אל על מת"א לונציה, עד שהיגענו אל היעד – נקודת הזינוק לטרק באגם הטורקיזי, Lago Di Braies.

מידע כללי על הטרק מתוך פורום הטיולים HIKE
"הדולומיטים הם רכס הרים גבוה בצפון איטליה הנתחם מצפון וממערב ברכס האלפיני. ההרים נקראים על שמו של הגיאולוג הצרפתי דאודה דה דולומיו.
הפסגות הגבוהות מתנשאות מעבר ל-3000 מטרים. הנוף מתאפיין במצוקים תלולים, רכסי כרבולת והרבה אגמים קרחוניים שצבעם מרהיב.
מעט מאוד אתרי טבע0000 בעולם מרושתים במסלולי הליכה כמו הרי הדולומיטים. מי שמתבונן במפות הטופוגרפיות נדהם משפע השבילים המטפסים לכל רכס ומגיעים לכל פינה. על פניו זה נראה בלתי אפשרי לתחזק את אלפי הק"מ המסומנים במפות, אבל האיטלקים עושים זאת בהצלחה מרשימה וברוב השבילים הסימון, השילוט והתחזוקה מעולים.
גולת הכותרת של מסלולי ההליכה בדולומיטים הן "דרכי הגובה" (באיטלקית Alta Via ובקיצור AV)
דרכי הגובה הם מסלולי רכס שכל אחד מהם מכסה גזרה מסוימת בדולומיטים. המפורסמים מבין העשרה הם המסלולים AV1 "הקל" ו AV2 "הקשה"
דרך גובה מספר 1 (Alta Via 1) היא המסלול "הקל" והמפורסם ביותר בדולומיטים. 125-150 ק"מ (תלוי בוריאנטים) של יופי מהמם מאגם Braies בחלק הצפוני מזרחי של הדולומיטים ועד לעיר Belluno בחלק הדרומי מזרחי. המסלול נחשב לאחד הקלים והיפים במסלולים האלפינים ומרושת לכל אורכו באכסניות מעולות עם מקלחות ואוכל משובח. השביל הושלם בשנת 1969 והוא הפופולרי ביותר מכל מסלולי ה-AV בדולומיטים. הוא נחשב בצדק לאחד מעשרת המסלולים היפים בעולם."

על בלוטת המסעות שלי
רוב השנה בלוטת המסעות שלי מוגדלת, זה מצבה הטבעי. ויש תקופה בשנה, במיוחד לפני נסיעה למסע רגלי ארוך שהיא נעשית גדולה יותר, מפרישה נוזלי התרגשות למחזור הדם, כאלו שמגבירים דופק, גם כשאני במצב מנוחה.
אני זוכרת רגעים שהיא בתפקוד שיא, לרוב זה קורה ממש בתחילת המסע, כשההבנה מחלחלת שאני בתחילתו של מסע נוסף וכמה שזה נהדר שעוד חלום מתגשם לי.

על הסקאלה שבין אחד לעשר ההרגשה הנהדרת הזו נוסקת לכיוון המאה וזה משהו שהגוף לא יכול להכיל, וחייב לפלוט את זה בצורה של דמעות או קריאות שמחה. כשמתחילה התנועה של הרגליים, אותה אנרגיה של ההתלהבות לאט לאט נפרקת החוצה מהגוף.
רגעי השיא, כשאני לא יודעת מה לעשות עם פעילות היתר של הבלוטה, הם רגעים קטנים של אושר מזוכך.

ברשימת הדברים שמשמחים אותי, שממלאים אותי בעליצות נמצא הדבר הבסיסי ביותר שנקרא "ללכת". וכשההליכה נעשית בטבע, שלא על מנת להגיע בזמן לעבודה או לתכלית מעשית אחרת, אלא לשם ההנאה, קוראים לזה "טיול". ללכת לטייל, או בקצרה "לטייל" זה מצב בו ההתכוונות היא אחרת. הפוקוס הוא על הדרך, ההפתעות שהיא מזמנת, היופי בו היא מתגמלת את ההולכים בה, האתגרים שהיא מציבה בפניהם.

לפעמים אני אומרת, לו יכולתי הייתי מטיילת בכל שעות הערות שלי, אבל זה בלתי אפשרי לי ואולי בגלל שהשגרה כופה עלי מטלות מסוג "צריך", כשמגיע הזמן שאני מרשה לעצמי להתפנות לדברים האחרים בקטגוריה של "רוצה" ו"אוהבת" – המעבר הזה מדגיש את הייחוד שבהם. השילוב בין צריך לרוצה הוא כמו האין והיאנג של החיים. שחור ולבן שמתאחדים במעגל אחד שלם. האחד לא יכול להיות קיים ללא האחר. "הרוצה" לא היה מקבל כזה מקום מועדף אלמלא היה "הצריך" שלעיתים קצת מעיק ומכריח אותי לעשות מה שאני פחות אוהבת.
אני אוהבת את בלוטת המסעות שלי ואת האנדרנלין שהיא מפרישה למחזור הדם החל מהרגע שקניתי כרטיס טיסה ובמיוחד כשתאריך הטיסה קרב והמחשבות על היעד ממלאות את הראש והלב מתחיל לפעום בקצב, כאילו אני בעיצומו של טיפוס מפרך. אל דאגה, השיפועים שיהיו בדולומיטים יבטיחו דופק גבוה גם כשאהיה שם. עדיין לא שם. רוצה כבר להיות שם.

לפי הנאמר בכתובים השביל הכי יפה בתחילת העונה, מסוף יוני עד אמצע יולי. בתקופה זו הפריחה בשיאה, הפסגות עדיין מושלגות והמים זורמים. לכן הזמנו את הטיסה ל-12.7, יום שיוקדש להגעה לנקודת ההתחלה ולמחרת, החל מה-13.7 נתחיל בצעדה בשביל.

הימים חלפו והגיע מועד הטיסה שלנו, חבורה של חמישה חברים.
לצערי לא התכוננתי לנסיעה הזו כראוי. ר' לקחת על עצמו את הזמנת הבקתות לפי החלוקה הסטנדרטית לימי הליכה. בירוקרטיה ידועה של משלוח מיילים, תשלום מקדמה ומעקב אחרי סטאטוס ההזמנות עד שהתקבל אישור מעשרת המלונות והבקתות בהם נלון. השנה לא הייתי פנוייה לעזור בהזמנות, עזרתי באיסוף חומר רקע מהרשת ורק כשבוע לפני הטיסה ישבתי מול מסך המחשב, פתחתי את מפת האיזור בגוגל והתחלתי לקרוא את סיפור הדרך. פה ושם הקלקתי במפה לראות תמונות, תמונות שמוציאות ממני כזה WOW גדול. עושה לי ספויילרים, מתלבטת אולי כדאי להתאפק ולא לראות, שתהייה לי הפתעה כשאגיע לשם.
כל כך הרבה ציפיות תליתי בטרק הזה. מעבר להליכה הממושכת זו הזדמנות לניתוק, לניקוי ראש יסודי, ריחוק מהמציאות של חיי ומהקייץ שממלא את האיברים בלאות גדולה.

בדרך לטרק: במטוס סילון צפוף בשחקים
באמצע הלילה להגיע לשדה התעופה ולהיכנס לתור ארוך שמתקדם לאטו עד לדלפקי הצ'ק אין. אם עושים זום אאוט במבט על אני דמות אחת לבושה בתלבושת טיולים, טיפה אחת בים האנושי שמבקש לשנע את עצמו אל מעבר לים.
אח"כ במטוס, דחוקה במושב הצפוף עוצמת עיניים וצפה בין שינה לעירות, לא ממש ישנה, לא ממש ערה. הבנתי שהיתה תקלה במערכת המים, בגלל זה עדיין לא ממריאים. ממתינה לרגע ההמראה כשהמנועים בשיא עוצמתם. מתחיל לחץ באוזניים, נהיה לי קר, רוצה לשקוע יותר ויותר בשינה הצפה הזו. מוזר איך יש אנשים שחרדים מאוד מרגע ההמראה ואילו אני מסוגלת לשקוע בדיוק ברגע זה בתרדמה רגועה.

המיית המנועים מרגיעה, ממיסה במעט את העייפות. ריח של חביתה מעיר אותי. דיילות חולפות עם מגשים של ארוחת בוקר. במסך הקטן מולי מוקרן סרט בכיכובה של גיבורת העל, לארה קרופט. העיניים מתמגנטות לסופרמן ממין נשי בגיזרה חטובה, עם גמישות וכוח בידיים שמהמם אותי, איך זה בכלל אפשרי, הפעלולים והריצות שהיא עושה לאורך כל הסרט. בשום מצב אחר לא הייתי מתעכבת על הז'אנר הזה, אבל אני עכשיו קהל שבוי, אוכלת במה שמאכילים אותי. גיבוב של שטויות ובכל זאת אני מרותקת למסך הקטן מעל המושב לפני, מחסירה פעימה כשלארה מזנקת באוויר, נלחמת, רצה, כמעט טובעת, ניצלת שוב ושוב בדרך נס. היא תהיה הגיבורה שלי ברגעים הקשים בטרק.

אחרי הסרט המרקע הקטן מתמלא בדשא ירוק ושחקנים בתלבושת אדומה וכחולה. מסתבר שאי אפשר להימלט מהמונדיאל גם בשחקים.
נותרה לפחות שעה לטיסה עד שנגיע. ונציה. "את יודעת כמה חם שם?" אני שואלת מישהי בתור לשירותים. לא טרחה לברר. ואני, מה התירוץ שלי. היו ימים עמוסים לפני הטיסה, לא הספקתי להתכונן כראוי.

מחברת אזניות לנייד, מקשיבה לשירים, עוצמת עיניים, מתעטפת בצלילים וצוללת לנים-לא-נים עד שהדיילת מרימה את המושב, מסמנת לי לחגור חגורה. הלחץ באוזניים הולך וגדל.
וההתרגשות? עדיין לא. עדיין עייפה. עדיין פועלת על אוטומט של טיסות, תורים, התכווצות במושב. תמורת תשלום נוסף ניתן לקבל מושב נוח יותר, כדברי הדיילת. המבט משוטט לצדדים, נוסעים מעוכים, רדומים במיני תנוחות מוזרות. הזוג שיושב לצדי לא מפסיק להתחבק ולהתלחשש, דויינג-דויינג, צלילים מתכתיים שנשמעים בחלל המטוס הצפוף, מטוס שלקח אותנו מישראל אל מעבר לים. טס מרחק של אלפי מיילים במהירות עצומה. המחשבה "איך הדבר הזה לא נופל מהשמיים?" לא ממש מעסיקה אותי.
ופתאום… טרח… הגלגלים נוגעים במסלול. נחתנו, לא נפלנו מהשמיים.

גבירותי ורבותיי נחתנו כעת ביעד, בשם הטייס והצוות אנו מודים לכם שטסתם איתנו. תודה אל על.
ברוכים הבאים לונציה, איטליה.

חצי יממה משם לכאן
חמישי, שתיים בלילה, יוצאת מהבית לתחנת הרכבת בנתניה – רכבת לילה לנתב"ג – לעלות על המטוס – לטוס – לנחות בשדה תעופה של ונציה ומשם נסיעה של קרוב לשלוש שעות עד שהגענו אל היעד.
והיעד? אין יפה ממנו.
Lago de Braies, אגם בצבע טורקיז מוקף שרשרת הרים. פיסת גן עדן.
בבת אחת להיזרק למקום אחר, יפה, פסטורל, מהפנט.

המלון ללילה הראשון לטרק נמצא בלוקיישן הטוב ביותר שאפשר לבקש, על האגם. אחרי התארגנות קצרה בחדרים יוצאים להקפה סביב האגם. גוונים שונים של טורקיז עמוק ומשגע. לא מפסיקה להקליק עם המצלמה, לא מפסיקה להתפעל.
התמונות המלוות את הפוסט הזה צולמו בהליכה סביב האגם היפהפה הזה ולמחרת בבוקר, בחצי הקפה מהמלון עד היכן שהשביל מתפצל ומתחיל לטפס לגובה.

This is how it feels when the good things come along
הלב מתמלא שמחה. החל ממחר הטיול שחלמתי עליו לאורך זמן הולך להתגשם, הלכה למעשה. החל ממחר יגיעו ימים גדושים ביופי, בנופים מרשימים, במאמץ. הבטחות שמסלול שנחשב לאחת היפים בעולם מבטיח. תהייה שעוברת בראש איך ארגיש תוך כדי המסע, איך ארגיש אחריו ובעיקר התקווה לצאת בשלום ולשוב מהדרך בשלום.

קריאה נוספת
כחלק מההכנות לטרק נעזרנו בסיפורי דרך המופיעים ברשת. מומלץ להתחיל בקריאה של כל החומר המפורסם בפורום HIKE, המידע מאוד מפורט ומבוסס על ניסיון רב של מנהל הפורום ומטיילים שתורמים את הטיפים שלהם. היות ומדובר בטרק מאוד פופולרי הרשת גדושה בסיפורי מטיילים ומי שמעוניין להיעזר בהכנות בסיפורי הדרך הללו צריך לקחת בחשבון שכל אחד בחר לחלק את ימי ההליכה אחרת, לפי הבקתות בהן הוא לן. כמו כן למטיילים שונים יכולות הליכה שונות וכל אחד מדרג את רמת הקושי אחרת. יש שיגידו "יום קל", אחרים יחוו אותו כקשה. באופן כללי המסלול של AV1 אינו מדורג כ-"קשה מאוד", מצד שני הוא גם לא קל. הוא בהחלט בר ביצוע והיות וההליכה נעשית בימי הקייץ, כשיש אור עד מאוחר, כל אחד יכול ללכת בקצב שלו ולפרגן לעצמו עצירות מנוחה ארוכות יותר. בכאלו נופים זה בהחלט מומלץ.

– מפת המסלול בגוגל – AV1-Dolomites
– Alta Via 1 – דולומיטים איטליה מתוך הפורום למסלולים ארוכים בעולם Hike.co.il
– 8 ימים ב- Alta Via 1 בדולומיטים מתוך האתר "סיפור דרך"
– טרק אלטה ויה 1 בדולומיטים מתוך אתר "למטייל"
אלטה ויה 1 – כל מה שצריך לדעת לפני שמגיעים לטרק – הכנות לטרק האלטה ויה 1 בצפון איטליה מתוך יולובלוג

בפרקים הבאים ביומן המסע אתאר את המשך קורותינו בשמונת ימי הטרק בהרים המופלאים הללו.
מוזמנים להמשיך לעקוב ולכתוב לי בתגובות מה מושך אתכם בכאלו מסלולי הליכה ארוכים.

Comments

2 תגובות על “יומן מסע AV1 – לפני היציאה לדרך”

  1. תמונת פרופיל של אביגדור רוזנברג
    אביגדור רוזנברג

    היי אילנה,

    כל הכבוד על התאור המושקע.
    תוכלי בבקשה לומר מה גודל התרמיל המומלץ, בליטרים, לטרק הזה (אני מתכנן לשישה ימים)

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      שלום אביגדור, אני טיילתי עם תרמיל בנפח של 45 ליטר. ככל שתיקח תרמיל גדול יותר הוא יתמלא יותר וישקול יותר…אין צורך בשק"ש ואוהל, רק בגדים חמים, כלי רחצה וחפצים אישיים. קח בחשבון שאם אתה מתכנן ללון בבקתות רצוי שכבר עכשיו תזמין מקומות לינה. ממליצה לעקוב אחרי רשימת הביקתות בפורום Hike.