יומן מסע AV1 – ההליכה בדרך – חלק I

יצאתי הקייץ לטרק של שמונה ימים בדולומיטים האיטלקיים. זה אינו המפגש הראשון שלי עם יופיו של המקום ועדיין הנופים הותירו בי תחושה של התפעלות גדולה. יש הבדל גדול בין טיולי כוכב במסלולים מעגליים לעומת טרק אחד ארוך וממושך, שהתחיל בבוקר יום שישי באגם בראייס והסתיים כעבור שבוע, בשעות אחר הצהריים בעיירה קטנה סמוך לפאס דוראן.
בזמן שחלף מאז שבתי הביתה הרשמים מהטרק הספיקו לשקוע ואני שמחה לשתף בחוויות משם, רשמים שנכתבו לפני היציאה לדרך, תוך כדי תנועה, ולאחר שירדנו מההרים ונסענו לטיול עירוני בונציה ביומיים האחרונים לשהות שלנו באיטליה.
את הפוסטים מעטרות התמונות שצדתי בעין המצלמה שלי, פריימים של יופי שאנו לא מורגלים בו כאן.
זהו הפרק השני ביומן המסע שלי על AV1 בו אתאר את ההליכה בדרך במהלך שמונת ימי המסע, פרק שמחולק לשלושה חלקים, לפי סדר ימי ההליכה בטרק.
הרשמים נכתבו מנקודת מבט אישית ופחות מתמקדים בתיאור עינייני של הדרך, כמו שמקובל לקרוא בסיפורי דרך שנעזרנו בהם. זו דרך אחרת להסתכל על המסע שהיה מאתגר ויפה ומלמד ומספק מאוד ואולי לגרות את מי מהקוראים שיחשוק לצאת אל היעד הזה.
למעוניינים לקרוא את הפרק הקודם ביומן המסע – "לפני היציאה לדרך" .
בפוסט זה אתאר את הימים הראשונים בטרק (היום הראשון – השלישי) ואפתח בתמונה של החבורה הקטנה בהרכב מלא, ככה צולמנו כשהיגענו אל האגם.

היום הראשון לטרק – 13.7.18 – Lago Di Braies to Refuge Sennes

הבוקר האגם אפוף ערפל, בעל המלון מבטיח שמזג האוויר ישתפר במהלך היום ורק לקראת ערב שוב יירד גשם. מקווה שהוא טועה, אבל זה מה שיש.
הבוקר יוצאים לדרך וכולנו מייחלים לטיול מוצלח.
למה הכוונה מוצלח? שנראה נופים יפים, עוצרי נשימה, שנעמוד באתגר הפיסי שהדרך תציב בפנינו והעיקר שנשוב בריאים ושלמים.
בשמונה וחצי מתחילים ללכת, מדי דקה או שתיים עוצרים להילולת צילומים לתעד את הרגע המיוחד הזה, הרגע של ההתחלה. זהו רגע מיוחד, רגע שייחלנו לו, שתלינו בו הרבה ציפיות. רגע מרגש. רגע בו נופל האסימון ש… תמו ההכנות, תמה הנסיעה אל היעד, אנחנו כבר ביעד.

טרק AV1 מ ת ח י ל!

סיפור הדרך שקראנו הבטיח יום קשה, וגם קיים. מהרגע שהסתיימה חצי הקפה של האגם, התחילה העלייה, ארוכה, רצופה. לא נגמרת. מגשרת על פני הפרש גבהים של 850 מטר.
אם אני נדרשת לדרג אותה היא בבהחלט בקטגוריה של העליות "קורעות התחת". בשליש האחרון היה לי קשה, מתקדמת צעד-צעד, סופרת צעדים, מנסה לא להרים את המבט להרים לחפש את ההמשך. לא פעם קראתי לגיבורת העל לארה קרופט שתבוא לעזרתי.

בסוף העלייה נגמרה לגמרי בהפתעה. מנקודת המבט של הטיילת העייפה המטפסת היה נדמה שאחרי הקטע הזה מגיע עוד קטע תלול. עוד עלייה אימתנית. וכמה שהוקל לי ברגע שעליתי עוד כמה צעדים ונוכחתי שהבקתה נמצאת למטה ושאותה עלייה לוקחת למקום אחר. מזדרזת לרדת מטה לבקתה, לשטוף פנים, למלא מים, לאכול סנדוויץ' וקפה עם שטרודל, ראשון בסדרת הקפה שעוד נשתה בהפסקות שיזדמנו לנו, הפסקת קפה שמחיות את הנשמה.

חמשתנו יושבים מול הנוף, מתקשים להאמין שאנחנו כאן.
ת ע נ ו ג.

היום הראשון הוא לרוב היום הקשה, עד שהגוף מתרגל לריתמוס ההליכה, על אחת כמה וכמה כשרוב היום במגמת עלייה.
ואז לקראת שלוש וחצי להגיע לבקתה בה נעביר את הלילה, Refuge Sennes. מקום פנטסטי. ההתלהבות בשיאה. חולצים נעליים בחדר הנעליים, עולים לחדר, הלילה חמשתנו ישנים בחדר אחד, חדר דורמיטורי עם שבע מיטות. אני בוחרת בקומה העליונה ליד החלון. אחרי מקלחת חמה מטפסת למקומי. שנה שלמה שלא טיפסתי במיטת קומותיים…

אין מילים לתאר את השמחה להיות כאן, שנה חלפה מאז טרק סובב המונבלאן וכעת לשוב לאלפים האיטלקיים היפהפיים! כל כך יפה כאן שקשה לתאר במילים. היום הראשון הוא יום הסתגלות גם ליופי, לטוב הזה שנפל בחלקנו.

מזג האוויר היום התחיל היום בעננים שנחו על האגם ולאט לאט התבהר והתחמם. כולנו מקווים שזו תהיה מנת חלקנו גם בימים הבאים. שמש שמאירה את ההרים היפים הללו, את המרחבים העצומים הללו, שילוב של ירוק וגרניט. שלא לדבר על הפריחה האלפינית שמלווה אותנו לאורך השביל.

היום השני לטרק – 14.7.18 – Refuge Sennes to Refuge Lavarella‏‏‏‏‏‏‏

אתמול לא ירד גשם, במהלך היום היה מזג אוויר מושלם, עם עננים שהוסיפו הרבה חן לתמונות ויותר חשוב, כיסו מדי פעם את השמש. כך או כך היגעתי לבקתה עם לחיים בוערות, תופעה מוכרת מטיולי המדבר, זו בערה פנימית שנובעת כנראה ממאמץ בתוספת שמש. מנוחה עוזרת ולמחרת אני קמה כמו חדשה. ישנתי לסירוגין, קמה ומתעוררת, אבל סה"כ הגוף נח.

בדר"כ בטיולים ארוכים כאלה יש סרגל מאמצים, רצוי להתחיל מהקל אל הכבד, אבל כשהיום הפותח הוא כולו עלייה רצופה של 850 מטר, זה מכביד ומעייף מאוד. גאה בעצמי שעמדתי במאמץ בהצלחה, אם כי לא היה קל. הפסקתי עם ההליכות המשמעותיות במאי, כשסיימתי עם שביל ישראל ולא ממש טרחתי להתכונן לטרק. להבדיל מההכנות למונבלאן השנה ויתרתי על אימוני המדרגות, סמכתי על הגוף שכשיהיה צריך לנוע, התנועתיות תגיע מעצמה.

כייף גדול להיות בתנועה וכייף גדול כשהיא נמתחת על פני כמה ימים. לא אחד, לא שניים, תשעה!
שבע ועשרים בבוקר. בקתת Sennes נראית בדיוק כמו בתמונות שראיתי לפני היציאה לדרך. פסטורליה טבולה בירוק עם צלצולי פעמונים. עדר פרות איטלקיות רועות באחו, לועסות דשא ירוק מהבוקר עד רדת החשיכה בתשע בלילה. לכל פרה מטופחת מוצמד פעמון גדול, אם חלילה תלך לאיבוד, וסך כל הצלצולים יוצר רעש רקע שבהתחלה נעים למדי, אבל אח"כ קצת עולה על העצבים.

ערפילי הבוקר מתחילים להתאדות וקצוות ההרים מתחילים להתגלות. הראות משתפרת במהלך היום, כמו אתמול. נקווה שככה יהיה גם היום. בלי גשם, בבקשה.
ההרכב האנושי בקבוצה הקטנה שלנו שמונה חמישה חברים מתברר כמוצלח, עד כה אווירה ביננו טובה.

הפסקת עשר. קפה ושטרודל מול הנוף ב-Refuge Pederu. בקתה מטופחת הממוקמת בסופה של ירידה מפותלת ותלולה. חלקו הראשון של היום היה במגמת ירידה שאחרי הפסקת הקפה תתהפך. כלומר, כל הגובה שירדנו, יש לטפס מחדש. משתדלת לא להיבהל מהעליות, גם הפעם לא טרחתי להביט בגרף הגבהים. מה שצריך ללכת, אלך.

אנחנו, השלושה שהקדימו להגיע לבקתה שותים קפה, מתמוגגים, לא מפסיקים להתפעל מהעוצמה של ההרים, השיפועים, הירוק-ירוק של היער, יער אלפיני שאין לו מושג מה זה עפיפוני תבערה. אח"כ הגיעו השניים מהמאסף, שתו קפה עם שטורדל ולבסוף קמנו כולנו והמשכנו ללכת. תוך כדי הליכה התפצלנו, כל אחד הולך בקצב שמתאים לו, שניים מהירים מקדימה, שניים איטיים במכוון מאחורה ואני באמצע.

סוף היום. ממשיכה לכתוב רשמים מהיום שהיה אחרי שסיימנו את ארוחת הערב ואני שוכבת במיטה, החלון פתוח, רוח קרירה נכנסת יחד עם צלצולי הפעמונים.
גם היום היה יום קשה. אני מדרגת את רמת הקושי של כל אחד מימי ההליכה בדף המודפס שהבאתי מהבית, דף בו אני אוספת חותמות מכל בקתה בדרך. היום היה קצת פחות קשה מאתמול, ומחר יהיה יום עוד יותר קשה כשבסופו העלייה הקשה ביותר בטרק. אני קוראת שוב בסיפורי הדרך, מנסה להבין את עוצמת הקושי, כמה זמן זה אמור לקחת. הערכות הזמנים שכתובות בפורום hike.co.il רחוקות מהזמנים שלנו, על כל שעה שכתובה שם אנחנו מוסיפים חצי שעה.

המסלול היום לקח לי שש שעות, כולל הפסקה של שעה בבקתת פדרו. אני לא בעד לרוץ מהר ולפספס חלק מהיופי הזה, רצוי ומומלץ לקחת את הזמן ולהשתהות יותר כדי לספוג יותר את היופי הזה. אבל כשהתחיל לרדת גשם בצהריים תגובה ראשונה היתה להילחץ, לשים יותר גז בעלייה שגם ככה היתה ארוכה ולא קלה לי, לשאול כמעט כל מי שבא מולי מתי מגיעים… עד שנרגעתי ואפילו נהניתי מהגשם שטיפה צינן והסתיר את השמש.
בשתיים וחצי היגעתי לבקתת Lavarella שנראית גזורה מפוסטר של אחו ירוק עם פרות שמנמנות. כל כך יפה, כל כך שונה מהנוף השחון של ארץ כנען בשלהי הקייץ. לוקח זמן להתרגל למראות הללו, להרים הגבוהים שלאן שלא נלך הם שם. מעטרים את קו האופק הרחוק והקרוב בהתרוממות מרשימה. בהזדמנות נקרא על היווצרות האלפים, איך לפני מליוני שנים הלוחות התרוממו ויצרו את הקימוט העצום הזה באירופה ובהימלאיה.

אתמול קיבלנו חדר אחד לחמשתנו, כל אחד בחר מיטה ובזמן עד לארוחת הערב וגם אחרי ארוחת הערב יושבים,  מדברים וצוחקים. נושאי השיחה לרוב קשורים ליומיום שלנו בטיול, כמו האם המצעים נקיים כמו שנראים ואם לא אז זה הזמן להשתמש בציפית שכל אחד הביא מהבית. לפעמים אנחנו רציניים ומדברים גם על דברים אחרים, כמו "מה אוכלים היום".
לאינטראקציה בין כל אחד מאיתנו יש חשיבות גדולה על מידת ההנאה שלנו מהטיול. כי טיול הוא לא רק נופים, אוכל, מאמץ כזה או אחר בהליכת שטח. טיול הוא גם אנשים וקצת חבל שלעומת ה-TMB שנה שעברה יוצא לנו פחות להכיר אנשים חדשים. הטיילים האירופאים ב- AV1 קצת סנובים, אומרים יפה "בונז'רנו", אבל לא מנסים לפתח שיחה משמעותית יותר. אולי בהמשך הדרך, כשניכנס לעומק המסלול ולא נפגוש את מטיילי הסופשבוע, אולי אז ייווצרו אינטראקציות יותר מעניינות. עד כה יצא לי לשוחח קצת עם בחורה גרמניה שמטיילת לבד, היא כבר טיילה במסלול הזה בעבר, ככה שאני יכולה לשאול אותה על מה שמחכה בהמשך הדרך. יש סקרנות לדעת מה יש שם, לא שזה מקל על הקושי בעלייה. אני מרגיעה את עצמי שאם היא טיילה כבר במסלול ואם אני עצמי טיילתי שנה שעברה במונבלאן, אז הכל יהיה בסדר. גם אני אסיים את AV1 בהצלחה.

היום השלישי לטרק – 15.7.18 – Refuge Laverella to Rifugio Lagazuoi

ראשון בבוקר, רבע לשבע, בקתת Lavarella, אי שם בהרים. שינה היא דבר חמקמק, עד שהיא מגיעה, ואותם רגעים בהם היא כמעט מגיעה ואופס חומקת. ככה העברתי את הלילה, בניסיונות שווא לשמור שלא תחמוק, שתישאר, שתיתן מרגוע. לא יכולה לומר שלא עצמתי עין, אבל זו שינה שונה מזו שבבית. אפילו שהיה חדר חמוד, מיטה נוחה, מצעים נקיים ואפילו חלון מעט פתוח שהכניס אוויר צלול פנימה.

הקרירות הזו של הבוקר היא בוודאי משהו שאתגעגע אליו אחרי החזרה הביתה, לימי הקייץ ההביל והדביק. כאן עונת הקייץ בשיאה, מה שבחורף מכוסה שכבה עבה של שלג צחור משנה פניו לדשא ירוק ועסיסי, דשא שמקבל כ"כ הרבה מים, שברור שיהיה מעדן לחיך הפרות שרועות חופשיות באחו. היום אני מקווה לראות גם סוסים.

המחשבה על מה שצפוי היום מעוררת קצת דאגה. יהיה יום קשה. בסופו תהיה העלייה הכי קשה של הטרק. מפותלת ותלולה. הפרש גבהים של 800 מטר. רונן מתלבט אם לדלג עליה ולהגיע אל הביקתה בדרך אחרת, קלה יותר, באמצעות רכבל. כל היתר ילכו ברגל. הרי בשביל זה הגענו הנה, קצת לסבול, הרבה להינות. אני מתלבטת. כן, לא. להצטרף לרונן ולעלות עם הרכבל או להיאבק עם הקושי. כשחוזרת וקוראת את הדברים בדיעבד, נכון קל זה לא היה, אבל היה יפה כל כך ששווה את הכל. ואני שוב רואה איך הפלתי את עצמי למלכודת ההפחדות, דומה מאוד למה שקרה במונבלאן. "יהיה יום קשה". מאוד מעודד להשמיע כאלו דברים על הבוקר, כאילו שלא ידעתי שתוואי הדרך כולל שיפועים ועליות ארוכות. אז מה, לא נלך? נישאר בבית? ברור שלא. אני יוצאת עם התרמיל על הגב, שני מקלות הליכה ביד, חדורת מוטיבציה לטפס להיכן שהדרך מובילה. עד שמגיעה בסוף היום אל הבקתה המיוחלת.

הבוקר לא היה ברור לאן מזג האוויר מנשב. האם יירד גשם בצהריים? השמיים היו כהים, מעוננים עד שלאט לאט השמש עלתה ופיזרה את העננים. מנצלת את הרגע שיש לשמיים גוון מדהים, כחול אפור סמיך, כדי לצלם כמה פריימים.

אתמול סביב שולחן ארוחת הערב נאמתי קצת לחברים על "ההזנייה של הצילום", כמה שהצילום בימינו הפך לנפוץ, בנאלי, שיגרתי. כולם מצלמים את הכל כל הזמן, הלחיצה על כפתור ה"צלם" נעשית באופו אוטומטי, מוסיפה עוד ועוד ועוד תמונות למאגר הבלתי נתפס של תמונות שכל אחד צובר בכרטיסי זיכרון שלו. מדי פעם אני מתבוננת בנו יושבים, כל אחד מדפדף בסמרטפון שלו בשלל התמונות שצבר במהלך היום. גוללים בין התמונות ומוחקים את הפחות טובות. פעולת המחיקה הזו, כשהיא  נעשית ע"י כולנו, כל אחד במכשיר שלו, משעשעת אותי מאוד.

שמחה שלקחתי איתי את המצלמה, שלא מסתפקת בצילומים הסלולרים. זה כבר הפך להרגל ולמען האמת אין כמעט טיול שהמצלמה לא מלווה אותי, מוציאה אותה מהפאוץ' לעיתים כ"כ תכופות, להקליק, להקפיא רגעים. יש רגעים שאני כ"כ רוצה להשתהות בהם, תוהה מה היה קורה לו באותו הרגע הזמן היה עוצר מלכת. או מה היה קורה לו הזמן היה נמתח עוד ועוד. מאפשר לי להשתהות, להשתאות. מאפשר לחושים לקלוט צבעים, ריחות, צורות, מראות, מזג אוויר, טעמים, רגשות. מידע שיצוף ויעלה כשאשוב הביתה מהמסע והזכרונות יתעוררו לחיים.

לפי סיפור הדרך שבידינו אנחנו אמורים לרדת אל אגם Lagazuoi בשביל מס.20b, שביל ששופץ לאחרונה. עד שלא מגיעים למקום ועולים על המקטע המשופץ של השביל לא מבינים איזה מבצע הנדסי מרשים עשו האיטלקים שכבנו אותו מחדש, שביל שיורד על דרדרת תלולה בגיזגזים שהופכים את הירידה לקלה יחסית ומתחשבת בברכיים.

ברגע שהיגענו למעבר ההרים הסתיים הטיפוס והתחלף בירידה שתודות לאיטלקים היתה סבירה, עד לאגם שהתנצנץ למטה. בוהק בגוון של טורקיז. מקום למנוחת צהריים. היו מי שפשטו בגדים ונכנסו לשחות במים שלא היו קרים מדי. היה לי חבל שלא יכולתי להאריך את ההפסקה יותר, כי ידעתי שמצפה לי אח"כ עלייה ארוכה מאוד, מהאגם עד לבקתה.

לפעמים כשרואים את היעד, זה הופך את הטיפוס לסביר יותר, כי אפשר להפנות את המבט אחורה אל האגם ממנו התחלתי לטפס, וקדימה, עד לנקודה בה נמצאת הבקתה, לשם עלי להגיע. ובעליות, כמו תמיד, סוף העלייה מתאפיין בתלילות עוד יותר גדולה, כדי להתיש ולאתגר את המטייל עוד יותר.

ארבע פלוס אחה"צ. שוכבת במיטה שלי, רחוצה, נקייה, מותשת. חשבתי שאסיים ואגיע לבקתת Lagazuoi בין שלוש וחצי לארבע. בסוף הקדמתי. בשלוש וחמישה כבר היגעתי לרחבה, פוגשת שם את השניים מחיל החלוץ שהגיעו מעט לפני. סה"כ טיפסנו היום הפרש גבהים של 1200 מטר. כבוד! מטורף. קשה. קורע תחת. העפתי מבט בשעון כשהתחלתי לטפס, השעה היתה עשרה לאחת. בשלט היה כתוב שעה וחמישים, לי קלח שעתיים ורבע. כבוד! אבל מרגישה גמורה, עם התחלה של כאב ראש ובלי חשק לעשות שום דבר. מנוחה קצרה עוזרת לי להתאושש ואח"כ יוצאת לרחבת התצפית להשקיף על הנוף ולנשום לעומק הריאות את היופי הזה שקשה להעביר במילים.

יום ראשון היום, היום האחרון למונדיאל, ברחבה יושבים כמה אנשים מחוברים לסמרטפונים שלהם צופים בשידור ישיר של משחק הגמר בין צרפת לקרואטיה. ברור שהצרפתים ינצחו, אבל אותי הכדורגל לא ממש מעניין, יוצאת לסיבוב סביב הבקתה שנמצאת בנקודה הגבוהה ביותר בטרק. לשמחתנו, הראות היתה טובה ואפשר היה לראות רחוק.

מדהים לעמוד אל מול הנוף ולתת בו שמות: הינה המרמלדה, והינה שם הסלה רונדו ושם נמצאים הצ'ינקווה טורי. מהזווית הזו חמשת המגדלים נראים ממש קטנטנים. זה היעד למחר, וכשנעמוד לידם מחר הם יראו ענקיים. עיניין של פקפקטיבה. כך או כך הנוף הזה סוחט קריאות התפעלות והתפעמות. הוא מרשים ואני בספק אם התמונות מעבירות את העוצמה של שרשרת ההרים הגבוהים והמרשימים הללו.
מסוג החוויות שצריך להיות שם, לעמוד ברוח הערב הקרה ולנעוץ מבט בנוף הלא יאמן הזה.

להמשך הקריאה:  חלק II (היום הרביעי – היום השישי) | חלק III (היום השביעי, השמיני וסיום הטרק)

Comments

2 תגובות על “יומן מסע AV1 – ההליכה בדרך – חלק I”

  1. תמונת פרופיל של זיוה
    זיוה

    כבוד, אילנה. ואיזה יופי. במציאות בטח הרבה יותר, ועדייןן – קיץ אלפיני בגווני גוונים. פשוט משגע.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה זיוה. כן, המציאות תמיד עולה בכמה מונים על פני התמונות. אבל זה מה שנותר אחרי ששבים משם. התמונות כתזכורת ליופי שראיתי ושהיתי בו מספר ימים. הקייץ שם נראה ומרגיש אחרת לחלוטין.