יומן מסע AV1 – ההליכה בדרך – חלק II

אני אוהבת לקרוא סיפורי מסעות, לקרוא על אנשים שיוצאים לדרך, ומה הדרך מחוללת בחייהם, כיצד היא משנה אותם, כיצד הם משתנים בעקבות המסע. אני אוהבת סיפורי מסע שמשלבים בתיאורי הנוף וההיסטוריה גם את הפן האישי. כשהסיפור מספור דרך הפריזמה האישית, קל לי יותר כקוראת להישאב אל תוך הסיפור, גם אם מדובר במקומות שמעולם לא ביקרתי בהם.
למשל, הטיול המדובר בדולומיטים, הטרק שאני מספרת עליו ביומן מסע זה. יצאנו לדרך חמישה ואם תשאלו כל אחד מהמשתתפים, תקבלו סיפור שונה. השאלה מה צריך כדי שטיול/סיפור יהיה מעניין, מושך, מרתק, סוחף, כזה שמותיר חותם  – היא שאלה שאני מתחבטת בה לא מעט.
אני רוצה להאמין שיומן המסע שאני מביאה כאן מעניין את הקוראים, גם עבור מי שאינו חובב הליכות ארוכות או מי שאינו מתעתד לצאת לכזה טרק. שיוכל לחוות את ההליכה הארוכה בדרך שאני חוויתי באמצעות המילים והתמונות שאני מציגה כאן בפניכם.

הפוסט הנוכחי מתמקד בתיאור הימים הרביעי – השישי בטרק.
לקריאת הפרק הקודם "לפני היציאה לדרך"

"תהיו קולומבוסים ליבשות חדשות שלמות
לעולמות שלמים שלא הכרתם בכם
תבקיעו נתיבים חדשים, לא של סחר
נתיבים של מחשבה
כי כל אדם הוא אדון לממלכה שלמה
שלידה האימפריות הארציות, אימפריות הצארים
נראות קטנות, קטנוניות, לא חשובות
גבעות קטנות, שרידים של קרח שנמס…"
הנרי דייויד ת'ורו, ארצות הברית, המאה ה-19

מחשבות על מה חשוב באמת. צילום מגובה הדשא, הדולומיטים, קייץ 2018, כאן ועכשיו.

היום הרביעי לטרק – 16.7.18 – Rif. Lagazuoi to Ref. Averau

יום שהתחיל מוקדם מאוד עם תצפית נופית מרהיבה במרפסת הצמודה לחדר בבקתת Lagazuoi והסתיים בשתיים וחצי בצהריים בקור מקפיא, בבקתת Averau, בקתה שנחשבת למפנקת ביותר בדולומיטים.

היה היום יום יפה מאוד. דירגתי את המסלול כבינוני פלוס מבחינת קושי. ועדיין מרגישה איך נעצמות לי העיניים והעייפות נוזלת מכל האיברים. עד שיעצמו העיניים מקלידה כמה רשמים מהיום שהיה. לא הספקתי הבוקר. רציתי כמה דקות לעצמי לפני שמתחילה את היום, אבל כשירדתי לחדר האוכל ארוחת הבוקר כבר הוגשה. קפה, יוגורט ועוד משהו מתוק. מכינה שני סנדוויצ'ים לדרך. כבר היינו בדיון אם זה לגיטימי או לא, בעיני, מה שאני לא דוחסת בכוח מוקדם בבוקר אני יכולה לעטוף במפית ולקחת איתי לשעה שאהיה באמת רעבה. ואגב, זו לאו דווקא תופעה ישראלית. גם האיטלקים עושים זאת.

היום התפצלנו. השניים מהמאסף ירדו מהבקתה עם רכבל ובחרו בשביל אחר לטפס אל הצ'ינקווה טורי. ואני הצטרפתי אל השניים שאצים-רצים קדימה, כשהובטח לי שיחכו לי בפיצולים. היום התחיל במגמת ירידה, ארוכה מאוד ונוחה למדי. הפרש גבהים של קילומטר. הירידה הסתיימה בכביש, פעם ראשונה שרואים כביש מאז יצאנו לדרך, חוצים אותו ונכנסים ליער לעלייה בגובה של 400 מטר עד למגדלי האבן המפורסמים, הצ'ינקווה טורי.

זו לא הפעם הראשונה שאני מבקרת במקום ועדיין הייתי כולי אחוזת התפעלות. וזו בדיוק המילה לתאר את מה שמרגישים מול הנוף עצום המיידים הזה. קו הרכס שנפרש מקצה אל קצה. תצורת נוף שמותירה אותי לפעמים ללא מילים, כי כמה כבר אפשר לומר WOW. מה שמצא חן בעיני במיוחד היה לעמוד על מרפסת הבקתה שמול העמודים ואחרי הקפה עם השטרודל לסקור את הנוף, למצוא את הנקודה מולנו שם ממוקמת הבקתה ממנה יצאנו הבוקר, ולעקוב עם העין אחרי המסלול אותו הלכנו על הרכס ממול, על אותו קו גובה, פחות או יותר, עד הירידה לכביש ביער. כייף גדול לעמוד במקום ולהצביע – הינה, שם הייתי בבוקר וכאן אני נמצאת עכשיו.

ערב. כותבת עכשיו בהמתנה לארוחת הערב. הגענו לבקתה Avreau בשעות הצהריים המאוחרות, חדר מפנק מאוד, פעם ראשונה שהמקלחת צמודה לחדר ולא ממוקמת במסדרון. אחרי המקלחת בכיור אתמול, בגלל שלא ידעתי שאני צריכה לקנות טוקן למים החמים, זו היתה מקלחת "פצצה". ככה לומדים להעריך את הדברים הפשוטים שיש לנו בבית, שמקבלים כמובן מאליו. כביסה למשל, כאן זו אופרצייה שדורשת מאמץ, מילא לכבס בכיור עם סבון, אבל אח"כ צריך לייבש את הבגדים ולא תמיד יש תנאים אופטימלים לייבוש. בחלק מהלילות ירד גשם. הפיתרון? מותחים חבל מקיר לקיר ומפזרים עליו את החולצות, גרביים וכו' וככה החדר בבקתה הכי טובה הופך לשיכון עם חבלי כביסה…

טיול ארוך כשכל מה שנחוץ לי ארוז בתיק גב של 36 ליטר מלמד אותי להסתפק במועט. מינימום בגדים, מינימום ציוד.
הדבר היחיד שלא מתקמצנים עליו זה התמונות. מצלמים המון ויש לחברים מין מנהג כזה שבערב, כשיושבים סביב השולחן בהמתנה לארוחת הערב, כל אחד עובר על שלל התמונות שלו מהיום ומוחק קצת, וגם שולח כמה בקבוצת וואטסאפ שלנו. את המעבר על כל התמונות אעשה בבית, אחרי שאחזור מהטיול, אחרי שהמראות ישקעו קצת.

באופן כללי ניתן לומר שכל פריים הוא כמו גלוית נוף. החוכמה בצילום היא להפוך את הגלוייה למשהו יותר אישי, ליצור עיניין. מעבר לאפקט ה-WOW שמחזיק מעמד בדיוק שנייה עד שגוללים לתמונה הבאה.

לפני היציאה לטיול ביקשו ממני לשלוח תמונות הביתה. אני הרי מצלמת הרבה, גם בנייד וגם במצלמה, אם כך מדוע לא לשתף, במיוחד כשכמעט בכל הבקתות, למעט אחת, יש ווייפיי חינמי לאורחים. בוחרת כמה תמונות ושולחת, מתקבלות תגובות שנעות על הרצף שבין WOW, גן עדן, מדהים ואתמול קיבלתי גם שלוש הצדעות. מעניין לבדוק איך מה שאני חווה כאן ועכשיו נתפס בעיני אחרים, בעיני מי שמעולם לא היה באיטליה או בצפון ההררי או הלך כזה טרק ממושך.

בהקלטת המסלול הדרך בה הלכנו נראית כקו במפה שכולה צבועה ירוק, על פניו תמונה תמימה, בגלל הקושי להבחין בהפרשי הגבהים. רק מבט מקרוב על נקודות הגובה יכול לתת מושג על ה-up & down שמאפיין את ההליכה בשביל כולו.

בסיפורי הדרך שקראנו דובר רבות על ארוחת הערב בבקתה היפה הזו בה אני לנים הלילה. היחס מצד עובדי המקום הוא אדיב ונעים, ובא לידי ביטוי גם בארוחת הערב שכללה ארבע מנות שיכולנו לבחור מתפריט. הבחירות שלי לא היו מוצלחות במיוחד (מי בוחר ארטישוק ממולא גבינה למנה העיקרית), אבל עדיין נהניתי מאוד מהאוכל. כולנו נהנינו מאוד, ליקקנו את הצלחות. נחמד שלחוויית הטיול מצטרפת גם חוויה קולינרית, במיוחד כשמדובר במטבח האיטלקי שידוע כמטבח מוצלח.

בתחילת הטיול כשהשביל עבר באיזור טירול, סמוך לגבול עם אוסטריה, תושבי המקום רואים את עצמם כאוסטרים, דוברים גרמנית והמטבח הוא גם כזה, עם פולנטה ושטרודל. ככל שמדרימים, במיוחד אחרי שעוברים את לאגאזוי שם עבר קו החזית בין איטליה לאוסטריה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ההשפעה האוסטרית מתפוגגת ובבקתות נראה רק את דגל איטליה מתנופף. המטבח יהיה איטלקי, עם טרמיסו וגלידות נהדרות לקינוח.

היום החמישי לטרק – 17.7.18 – Rif. Averau to Rif. Staulanza

הקדמתי לקום הבוקר, בתקווה שההשכמה המוקדמת תאפשר לי כמה דקות שקטות לעצמי, לכתוב כמה מילים, לפני ארוחת הבוקר ולפני שמתארגנים לתזוזה. אי אפשר לתאר את התחושה שפוקחת עיניים ומייד מעיפה מבט החוצה מהחלון, מבט שמייד נפקח לרווחה אל מול הנוף ההררי המרשים. כמו אתמול. כמו הבוקר. ההרים מכוסים שמיכת עננים שלאט לאט נמוגים.

הנופים, ההקפדה על הפרטים הקטנים, האסתטיקה האיטלקית, האוכל המשובח שמוגש לאורחי הבקתה, כל אלו יחד תורמים לחוויה עשירה בכל החושים, הראייה, הטעם, המגע. בעיקר הראייה, זה החוש שזוכה אצלי לכמות עצומה של גירויים כל יום, כל היום, למעט שעות השינה. מהרגע שנפקחות העיניים מתעורר הרצון לבלוע את הנוף במבט שאינו שבע. לפעמים בעליות הארוכות והקשות, אני מהדקת את הכובע שמש, משפילה מבט לאדמה ומתקדמת צעד-צעד, כשתשומת הלב לנשימה ולשיפוע במטר שלפני. רק בהפסקות נשימה נעמדת ומרימה מבט סביב ומשהו בי מתרחב.

היום אמור להיות יום יחסית רגוע, זה לא אומר שלא יהיו עליות, הן יהיו רגועות יותר ואולי גם לא ארוכות ותלולות מאוד כמו בימים הקודמים. ככה זה בהרים, עולים ויורדים, עולים ויורדים. כמו הדרך ככה גם מצב הרוח. עולה ויורד. לעייפות יש השפעה וגם לאינטראקציה בין חמשתנו. לטוב ולרע.

לטייל עם אנשים זה אחד הדברים המורכבים שיש, זה מצריך גמישות, הבנה, רגישות וגם לדעת מתי אני פורשת מהקבוצה ולוקחת זמן לעצמי. בהליכה אפשר לומר שהתפצלנו לשלוש תתי קבוצות, שניים מובילים בראש, ושניים שמטיילים מאחור בקצב איטי ואני איפשהו ביניהם. היום למעט שלום חטוף שאמרתי לשניים שמובילים בראש כשנפגשנו במעבר ההרים Giau, כל היום טיילתי לבד.

אני מורגלת בטיולי בדד ונהינתי מההליכה לבד כשעל פני חולפות קבוצות של פולניות, איטלקים מכל הגילאים, גם צעירים, נוער שלבושים במדי צופים וסוחבים על גבם תרמילים ענקיים, ככל הנראה לטיול שטח סטייל שביל ישראל שלנו, וגם קבוצות של מבוגרים יותר שמטיילים בשביל הזה כחלק מטיול יום. בתמונות שאני מצלמת אני משמיטה את האנשים, אבל הם היו שם, עוברי אורח כמוני. לקראת סוף היום, כשהדרך התארכה ולא הייתי בטוחה "מתי מגיעים" ולא היה גם את מי לשאול "מתי מגיעים" הצטערתי על הפיצול הזה. הרי יצאנו לדרך חבורה אחת, אם ככה למה אני כאן לבד?

שש ועשרים בערב, במיטה, במלון. בתום שמונה שעות הליכה קשות, מתישות. יום ארוך, למעלה מעשרים ק"מ בתוואי שטח לא קל. אמנם ללא עלייה קורעת של 800 מטר כמו ביום הראשון, ועדיין. היגעתי לחדר לקראת ארבע וחצי גמורה מעייפות. הרגליים צועקות הצילו. מזל שקיבלנו חדר פרטי, נקי, עם מקלחת חמה. התנאים בטרק הזה הם תנאי דה-לוקס, מה שעוזר לגוף להתאושש אחרי מאמץ גדול, לנוח, לקבל אוכל עתיר פחמימות ואז למחרת לצאת לעוד מסלול מאתגר. זה עיקר הקושי בטרק, העובדה שההליכה מתפרסת על פני תשעה ימים. יום אחר יום אחר יום. סיימנו את היום החמישי, כבר עברנו את מחצית הדרך. הגוף עייף, אבל הנשמה כבר מכורה למרחבים הירוקים ולהרים המשוננים הללו.

את ה-Chinque Torri, למשל, מגדלי האבן המפורסמים, ראינו מכל הכיוונים: שלשום בעלייה ל-Lagazui הם הופיעו מולי לגמרי בהפתעה, אתמול הם ליוו אותנו לאורך כל הבוקר כשהלכנו על קו הרכס ואח"כ כשטיפסנו ביער להגיע עד למרגלותיהם, סבבנו חצי סיבוב סביבם עד שהגענו לרפיוג' עם הקפה ושטרודל בדיוק מולם. והיום שוב ראיתי אותם, מהצד השני. איך אפשר שלא להתלהב.

בהמתנה לארוחת הערב. 19:15, הרעב שאני חווה במהלך הטיול לא מזכיר בכלום רעב רגיל כשאני בבית ומפספסת ארוחה. כמות האנרגיה שמוציאים מדי יום כ"כ גדולה, שזה הגיוני שלקראת סוף היום נחוש רעב שמכרסם בחלל הבטן, שמבקשת להתמלא במרק ירקות, פסטה. מה שיש. הכל הולך. עכשיו פשוט רעבה מדי כדי להתרכז… שונה לחלוטין מטיול רגיל שאפשר לגשת למסעדה או לקנות אוכל ברחוב. כאן אנחנו תלויים לחלוטין במה שיוגש לנו בכל אחת מהבקתות. מזל שהמטבח האיטלקי טעים, גם כשמגישים פסטה רגילה עם רסק עגבניות (לי, הצימחונית שבחבורה). לאלה שאינם צמחוניים מוגש מבחר חיות, חזיר, צבי, ארנבת, תרנגולת.

הטיול הזה מלמד אותי שיעור חשוב, איך אני מתמודדת עם מצבי קצה, כמו עייפות גדולה, עומס פיסי על השרירים, כשנפער בחלל הבטן חור שמבקש להתמלא במזון. בחיי השגרה הנוחים סביר להניח שזה לא יקרה. זה קורה לרוב כשזזים מאיזור הנוחות, כשנקלעים לסיטואציות מאתגרות.

היום השישי לטרק – 18.7.18 – Rif. Staulanza to Capanna Trieste

רבע לשבע בבוקר. התעוררתי לפני רבע שעה וכיוון שעד ארוחת הבוקר בשבע וחצי יש עוד זמן נשכבתי על המיטה לבושה בבגדי הטיולים, מביטה בחלון המרפסת שמשקיף לנוף של יער. עד כה נשקף נוף הררי מהחלון, נוף מיוחד ביופיו, לגמרי לא רגיל, הפעם אנו ישנים במלון דרכים שנמצא על הכביש שמשני צדיו יער. גם זה נוף מיוחד.

השעה האחרונה להליכה אתמול היתה בהליכה ביער במגמת ירידה לעומת היום הקודם שגם אז הלכתי ביער, טיפוס של למעלה משעה. אני אוהבת את הרגעים הללו ביער. השקט, ציוץ הציפורים, הצל שנותנים העצים, המאסה הירוקה הזו שמשרה אווירה של רוגע אמיתי.
אתמול בלילה עברנו שוב על סיפור הדרך ומסתבר שגם היום צפוי יום ארוך מאוד. קרוב לעשרים ק"מ של עליות וירידות. כשאני אומרת שהיה לי קשה אני רואה כמה גבות מתרוממות בתימהון, כאילו מה, אני לארה קרופט? אלו ימים ארוכים, קילומטרים שמצטרפים לקילומטרים ולמרות המנוחה המאמץ ניכר בשרירים. אני לא נבהלת מעליות, מתקדמת בקצב הנשימה שלי ולאט לאט מגיעה לראש העלייה. אתמול טיילתי כל היום לבד וקצת כעסתי על עצמי, כי אם כבר טיול בדד אז לפחות שתהיה לי מפה מול העיניים חוץ מסיפור הדרך מילולי. הגרמניות שפגשתי בדרך פרשו את המפה שלהן ויכולתי לראות שהדרך עד הבקתה עוד ארוכה. סוף היום קשה לי יותר, כשכבר רוצה להגיע  והדרך עדיין מתפתלת.

היום במקום לצעוד לבד אני מצטרפת לצועדים במאסף, אולי אקדים אותם או שהם יעקפו אותי בעליות, אבל נצעד כשלישייה, כמו בקייץ של שנה שעברה, במונבלאן.
בחדר האוכל אנחנו פוגשים קבוצת קוריאנים, כולם מלמדים בפקולטה למדעי המחשב, יצאו לטרק גיבוש וחשבתי על מקום העבודה שלי, אם זה בכלל אפשרי לצאת לכזה טיול בחברותא. התשובה חד משמעית שלילית.
יוצאים לדרך וסקרנים אילו הפתעות נכונו לנו היום. כמו למשל האגם היפהפה הזה שנגלה אחרי שהיגענו לראש הפאס. אלמלא הרוח הקרה ואלמלא היינו קצרים בזמן אני משוכנעת שהבנים היו נכנסים לטבול בו.

ערב. היום נשבר שיא, היום הארוך ביותר בטרק! גם במונבלן לא היו לנו ימים כאלו ארוכים. משמונה ועשרה עד שבע ועשרה. 11 שעות בהן גמענו מרחק של 23 ק"מ, יתכן שמעל קילומטר עלייה וקילומטר ירידה. יום ארוך מאוד, קשה מאוד וגם הנופים למרבה השמחה היו יפים מאוד.

הבקתה אליה הגענו בסוף היום Trieste היא הפחות מוצלחת בלשון המעטה מכל הבקתות בהן ישנו במהלך הטרק. קיבלנו 2 חדרים מאוד בסיסיים, ספרטנים, מקלחות ושירותים משותפים. למעט משפחה איטלקייה היינו האורחים היחידים וזכינו בארוחת ערב משביעה וטובה. הבן של בעלת הבקתה משתדל לדאוג לכל מחסורינו מגיש מרק מינסטרונה, פסטה, צ'יפס וצלחת של חיות מתות (חזיר, צבי, ארנבת ותרנגולת).
היגעתי לבקתה כ"כ עייפה מיום כ"כ ארוך וכל מה שרציתי זה לפשוט את הבגדים, להתקלח, לאכול ולישון. גם אם הבחירה בבקתה הזו מאכזבת בהשוואה לבקתות הקודמות, עדיין ישנתי היטב בקומה העליונה במיטת הקומותיים החורקת אל מול החלון הפתוח.

בלילה העיניים דורשות הפסקה. עצירה. הגוף דורש מנוחה. לא לזוז. כדי שלמחרת בבוקר אפשר יהיה להמשיך לטייל ברגל. להקשיב לשקט. להביט ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה, למעלה, למטה. להקשיב לשקט, לספוג את יופיים של ההרים. לחוש עד תום את ההפוגה משגרת המטלות האינסופית שהותרתי הרחק בארץ. לאחסן את המראות הללו, לא לשכוח שום פרט מהיופי שהייתי עדה לו, כשאשוב מהטיול חזרה לשגרה.

להמשך הקריאה: ההליכה בדרך – חלק I (היום הראשון- היום השלישי) I חלק III (היום השביעי, השמיני וסיום הטרק)