יומן מסע AV1 – ההליכה בדרך – חלק III

רבים שואלים אותי "איך היה?" זו שאלה מתבקשת ואני, כיצד אענה? כל פעם בוחרת מילה אחרת: מדהים, יפה, מרשים, מאתגר. היה בו בטרק קצת מכל דבר, ובעיקר הרבה יופי ואתגר פיסי. איטליה עצמה ואיזור הדולומיטים בפרט בורכו בכמות בלתי נתפסת של יופי. יופי שלא נגמר. כל יום בטרק אופיין בנופים יפים, לפעמים יותר, לפעמים פחות. מדרג היופי קצת בעייתי, כי בעיני הכל יפה. יופי אחר, שונה מהיופי אליו אני רגילה ממסעותיי בארץ ובמדבר.
חוויית הטיול ב-AV1 היא בעיקר של טבע. במהלך הטרק חצינו כמה כבישים, אבל רק כדי להגיע למלון דרכים ולמחרת לחזור שוב לטבע הפראי, הלא נגוע. ביום השמיני והאחרון לטרק, כשהיינו בדרכנו לנקודת הסיום, עברנו דרך כפר מרוחק ושם נכונה לנו חווייה קצת אחרת, שונה ממה שחווינו בימים הקודמים. היתה לנו ההזדמנות להיפגש עם תושב המקום ולשמוע ממנו על חייו שם.
לקריאת הפרקים הקודמים:
לפני היציאה לדרך | ההליכה בדרך – חלק I (היום הראשון – השלישי) | חלק II (היום הרביעי – השישי)
בפוסט זה אתאר את הימים האחרונים לטרק (היום השביעי והשמיני) ואת סיומו עם קבלת המדלייה ב-Belluno.

היום השביעי לטרק – 19.7.18 – Capanna Trieste to Rif. Sebastiano

נקודת פיצול בין שביל 555 ל-554. מחכה לבנים שיגיעו. אתמול כשירדתי בדרך הזו לבקתה מדדתי את הזמן  – חמישים דקות של ירידה ארוכה והבוקר תיזמנתי את העלייה בשעה. הפרש גבהים של 400 מטר. אני משתפרת! מכאן השביל מקיף את המסיב העצום, גוש סלע אדיר מיימדים שנלך על שוליו עד ל- Passo Duran, אותו מעבר הרים ששמו נחקק לי בזיכרון עוד כשתכננו את המסלול. על הכביש נמצאת הבקתה בה נלון. לפי דברי הבחור הצעיר בבקתה לא מדובר בהליכה קשה, ארבע או חמש שעות הליכה. כבר למדתי לא להאמין להערכות של המקומיים. אלו גם הערכות הזמנים שכתובות על השלטים ותואמות את הכושר של הסוסנים האירופאים. לא שלי.

השעה עכשיו 09:24. אפשר יהיה לרווח את ההליכה ולהוסיף עצירות מנוחה. להבדיל מאתמול שהיה יום ארוך מאוד עם מעט הפסקות. לקראת הסוף הירידה הארוכה מ-Refuge Vassolar ועד הבקתה שלנו, Capanna Trieste, הרגליים הלכו על אוטומט וכל הגוף זעק למנוחה. 19:10 היגעתי סוף סוף ליעד, מקלחת, 20:00 ארוחת ערב, 21:00 טיפוס אחרון להיום לקומה העליונה במיטת קומותיים וסוף-סוף אפשר לעצום עיניים. שינה מקוטעת, כל פעם שמסתובבת מצד לצד הקפיצים של המיטה חורקים. אבל נחתי והבוקר הכל כרגיל, שום איבר בגוף לא כואב או תפוס. ועל זה אני מודה מאוד לגוף שלי, שלא מאכזב, שעומד יפה בעומס.

מתקרבים לסיום הטרק. הפחדה נוספת בסדרת ההפחדות: מחר צפוי יום הליכה קשה בגלל הירידה התלולה והארוכה.
אני קוראת שלושה סיפורי דרך במקביל, מנסה להבין מרחקים, שעות הליכה, רמת קושי. כל אחד מתאר את הדרך בצורה שונה. מניחה שגם התיאור שלי סובייקטיבי לחלוטין. בדף בו אני אוספת חותמות אני מעניקה לכל אחד מהימים עד כה את התואר "קשה".

שש בערב. בדיוק לפני שבוע היגענו לאגם Braies וסובבנו סביבו. שבוע שלם של הליכה מאומצת עבר והגוף מרגיש את העייפות. גם העין קצת התעייפה מהמראות היפים, להבדיל מהימים הראשונים בהם היינו אחוזי התפעלות כל הזמן, עכשיו אפשר לומר שהתרגלנו להרים שמקיפים אותנו. העליות והירידות התכופים נותנים אותותיהם. הבירכיים טיפה כואבות, השרירים מורגשים.

אנחנו קרובים מאוד לסיום. עוד יום וחצי. מטיילים רבים מסיימים ב-Passo Duran. הרפיוג' בו אנו לנים, Sebastiano , נמצא ליד כביש, עובר כאן אוטובוס שלוקח לעיירה סמוכה, ככה שאפשר לומר "עד כאן" ולסיים בלי להעמיס יותר מדי על הברכיים. מצד שני יש משהו מרגש בזה שמסיימים את כל השביל. נותן תחושת מסוגלות והרגשה ש… עשינו זאת.

גם היום היה לי יום קשה, בעיקר בגלל החום. ההליכה ביער, או ליתר דיוק הטיפוס ביער בשעות הבוקר היה סביר. היער מוצל וקריר וזה עושה את כל ההבדל. כשהשמש לא קופחת בעוז או להבדיל כשיורד גשם . אח"כ הטיפוס נעשה תלול יותר ויותר, כולל חצייה של דרדרות אבנים, דילוגים על גבי בולדרים. באיזשהו שלב יצאה השמש ולא עזבה עד שהיגעתי לבקתה בחמש. נכון, יום קצר יותר לעומת אתמול ועדיין, לא פחות קשה. מקלחת, כביסה ומנוחה במיטה עד לארוחת הערב. בתקווה שזה יאושש את הגוף ושמחר ההתלהבות תחזור.

יש הבדל מהותי בין לצאת לטיול חד יומי לבין טרק של למעלה משבוע. העייפות המצטברת, המקומות מתערבבים בזיכרון וקשה לתייג מתי היינו איפה. הכל דחוס מאוד, אינטנסיבי, מעייף. דורש מהגוף רמה גבוהה מאוד של מאמץ, של ריכוז בהליכה. ובעיקר הציפייה שלי מעצמי להינות כל הזמן, כי השקעתי כ"כ הרבה זמן, מחשבה, תכנון וכסף בטרק הזה ועכשיו כשזה קורה אני רוצה להינות. הציפייה הזו להנאה היא קצת ילדותית ואני מבינה שיש רגעים של עייפות, של עצבים על ארבעת החברים לדרך, של ייאוש מהעליות הלא נגמרות. רגעים שחם מאוד, מזיעה, קשה לי, נמאס לי. קשה לי להאמין שיש מטייל שיוצא לכזה טרק ארוך. ולא חווה רגעים כאלו של משבר. בדר"כ אוכל עתיר קלוריות ומנוחה עוזרים מאוד.

רגע קטן שנחקק בזיכרון: אנחנו פוגשים בבקתה שעצרנו בה בדרך לארוחת צהריים את האבא והבן, ישראלים, יצאו לטיול בר מצווה על השביל. האבא סוחב תרמיל ענק ששוקל 18 קילו, הבן שועט בדרכים בזריזות מעוררת קנאה. מסתבר שהאבא סוחב בתיק הענק גם ערכת קפה. התלבטנו אם להביא, בסוף וויתרנו כיוון שאפשר לקנות קפה בכל בקתה שרואים בדרך. אחרי ארוחת הצהריים, אנחנו צועדים על דרך כורכר מישורית, מנהלים שיחה בקולי קולות, ואז מופנית לעברינו השאלה, "נו, אפשר להדליק את הגזייה?" האבא והבן חיכו לנו בפינה מוצלת בצד הדרך עם קפה שחור וקוביית חלבה מהבית. וצרור בדיחות פולנטה. רגע נחמד להיזכר בו.

עשר בלילה, לפני כיבוי אורות.
בזמן ארוחת הערב שהייתה אגב טעימה מאוד, הוחלט על שינוי בתכניות. המסלול המתוכנן ליום השמיני לטרק היה אמור להיות הקשה ביותר (עוד הפדחה?). מעל קילומטר עלייה וקילומטר וחצי ירידה. כלומר אם אתמול הגעתי לבקתה גמורה מעייפות בשבע בערב, המסלול הצפוי למחר יהיה ארוך יותר וקשה יותר.

המחויבות היחידה שיש לנו היא להינות ולשמור על הבריאות. הבירכיים של כולנו החלו להשמיע צלילי אזהרה והמשך המסלול עלול להזיק להן. הוחלט על פיצול. האחד שטוען שהגיע לטרק כדי ללכת את כולו יסיים את המסלול כמתוכנן וארבעתנו נצא מחר בניחותא למסלול של עשרה קילומטרים עד לעיירה הקרובה Forno di Zoldo , שם נלון ובשבת ניקח אוטובוס ל-Buleno ומשם רכבת ל- Mestre (ונציה) לפי התכנית המקורית.
הגוף העייף של כל אחד מהארבעה מודה לנו על הפעלת שיקול הדעת ועל הבחירה לסיים את ה AV1 מחר, במסלול שפוי שלא יגרום לפציעות וכאבי ברכיים מיותרים.

היום השמיני והאחרון לטרק – 20.7.18 – Rif. Sebastiano to Forno di Zoldo

בוקר סגרירי, התחזית דיווחה על גשם, מצד שני התחזית לא דייקה במיוחד בימים הקודמים. החזאים האיטלקיים הזכירו את הקוליגות הישראלים שכל יום בקייץ אומרים "יהיה חם", אז כאן נהגו לומר "יירד גשם", כשלא ירד אמרנו מה טוב, וכשיירד עד כה זה היה בעיקר בלילה, ככה שלמזלנו לא זכינו בחווייה המפוקפקת של הליכה בגשם שוטף בדרך בוצית וחלקלקלה.

בכל מקרה הוחלט שהיום מסיימים את הטרק, עולים מבקתת Sebastiano על שביל פסטורלי שייקח אותנו דרך היער עד לעיירה הסמוכה, שם למעשה נסיים את הטרק.

מבחינתי, ההחלטה הנכונה ביותר. הבירכיים מודות לי על שלא לקחתי אותן לגבול הסבל. במקום יום ארוך ומפרך עם למעלה מקילומטר up & down צעדנו כעשרה קילומטר ביער, דרך יפה, נכון שהיו גם עליות, אבל מהרגע שהגענו לשיא הגובה התחילה ירידה ארוכה שחלפה דרך כפר עתיק שננטש ע"י תושביו המקוריים וכיום מאוכלס בדלילות ע"י מעט מאוד אנשים בעיקר בחודשי הקייץ. מתוכם רק שני אמנים חיים שם בבדידות מזהרת לאורך השנה כולה, גם בחורף המושלג.

נעצרנו לצלם את הבתים הישנים והמיוחדים, את פסלי העץ. פגשנו באיש מקומי והתפתחה שיחה. מסתבר שאלברטו הוא אחד מהתושבים המועטים שבכפר, הזמין אותנו לביתו לקפה ועוגיות ושיחה לבבית, בתרגום מאיטלקית לעברית. עיקרי הדברים: כשיצא לפנסיה לפני חמש שנים, הרגיש קול קורא שמשך אותו לכפר המרוחק הזה. הגיע למקום, רכש בית ישן ושיפץ אותו ומאז מתגורר שם בגפו. יש לו סטודיו לעבודות עץ, מפסל דמויות שונות ובעלי חיים להנאתו. אין לו שום עיניין להציג את פסלי העץ או למכור. לדבריו, אין לו גם בעייה שום לחיות לבד, במיוחד בחורף המושלג, כשהמקום נטוש.

יש בכפר חשמל, מים, רשת טלפונית ואינטרנט, יש גם גישה לכביש, ככה שלא מדובר במקום מבודד לחלוטין. הוא הראה לנו תמונות של היער בשלכת, של הבית בחורף. ישבנו סביב שולחן המטבח בבית הקטן, המשופץ, החמוד של הזר שאירח אותנו, שותים קפה ומתעניינים במעשיו. אני מתפעלת מההחלטה לפרוש ממירוץ העכברים ולחיות ביער בבדידות מזהרת לפי צו הלב.

אחרי שנפרדנו מאלברטו המשכנו לרדת ביער, בינתיים נשמעו רעמים ומתחיל טפטוף. מגיעים לעיירה, רחוב ראשי אחד, מחפשים מקום לארוחת צהריים. הינה פיצרייה! למעלה משבוע באיטליה ועדיין לא אכלנו פיצה. זו היתה ארוחת סיום הטרק עם קינוח טעים. משלמים את החשבון ומתארגנים לתזוזה לכיוון המלון כששוב נשמעים רעמים. הגענו למלון בתיזמון מושלם בדיוק כשנפתחו ארובות השמיים.

עכשיו, כשאני בחדר, אחרי מקלחת וארוחה טובה, מה אכפת לי שבחוץ יורד מבול.
לא יאומן הגשם שיורד עכשיו. מבול של ממש. והמקום הטוב ביותר להיות בו הוא במיטה. עדיף פי כמה מלהיות באמצע הירידה כשהשביל הופך לבוצי וחלקלק. סיוט ללכת בגשם זלעפות כשכולי רטובה, לא רואים כלום, וכל תשומת הלב היא היכן לשים את הרגל כדי לא להחליק ולמעוד.
עבורי חלק מההנאה בטרק היא גם מהשהות בבקתה עצמה, לא מתייחסת אליה רק כמקום להניח בו את הראש, לכן לא מפריע לי אם מגיעה מוקדם כדי להתארגן, לשטוף את אבק הדרכים ולעבור ל-mode רגוע ונינוח יותר.

בדיעבד, ההחלטה לסיים את המסלול היום היתה ההחלטה הנכונה מכל הבחינות.
מחר בבלונו נגיע אל ה-tourist information  כדי להראות את החותמות שאספתי לאורך המסלול ולקבל מדלייה. איסוף החותמות שלי הפך נושא לצחוק, אבל לי לא איכפת. בכל בקתה אני מוסיפה עוד חותמת לאוסף. ברור שלא עשינו את המסלול הנ"ל בעבור מדליה, אבל זו בהחלט מזכרת יפה ממסלול קשוח ומאתגר.

תוך כדי הליכה עלו זיכרונות מהטרק של שנה שעברה, סובב המונבלאן. וגם השוואה בינו לבין AV1 . החלוקה למקטעים במונבלאן היתה הרבה יותר הגיונית ונוחה, לא זכורים לי ימי הליכה של 11 שעות, השביל שם מתוחזק הרבה יותר טוב, יותר מגוון מבחינה נופית, עובר גם דרך כפרים. ואילו ה-AV1  עובר נטו בטבע, מבקתה לבקתה, כשהחלוקה למקטעים לאו דווקא הגיונית, במיוחד לקראת הסוף, שם כמות הבקתות זעומה וקשה לפצל יום ארוך לחלקים קטנים יותר כדי להפחית מהעומס. תוואי השביל מטפס ויורד בהרים, לא תמיד במצב טוב, לא תמיד משולט בצורה ברורה. קשוח יותר, דורש יותר מאמץ. מבחינה נופית גם הוא יפה ומרשים.

הגשם שיורד עכשיו ביום האחרון לטרק גורם לי להרגיש ברת מזל, לסיים את המסלול בריאה ושלמה, ללא חבלות או פציעות, עם שרירים קצת כואבים מהמאמץ, אבל זה מובן וטבעי ויחלוף אחרי מנוחה טובה.

שמחה שיצאתי לדרך ושמחה שהיגעתי לסופה. מרגישה את עצמי חזקה, מסוגלת, קלת רגליים, רגליים שנושאות אותי על פני שבילים צרים. תוך כדי הליכה היער אנחנו משתעשעים במחשבה לאן נטייל קייץ הבא. העולם גדול ומזמין שנסובב את הגלובוס ונבחר יעד חדש לחלום עליו עד שהחלום יהפוך למציאות.

הילולת קלוריות לסיום הטרק

גשם חזק, יותר נכון לומר מבול. ארובות השמיים נפתחו ומטח של מים שיורד ויורד. מזלנו שהגענו למלון בעיירה הקטנה, התקלחנו ואנחנו יכולים לנוח במיטה. חושבים על החבר החמישי שהלך היום לפי המסלול המקורי ומקווים שהצליח להגיע לרפיוג' יבש לפני תחילת המבול.
הווייפיי במלון משום מה לא זמין, אני לא מצליחה להתחבר לרשת, האחרים כן, גולשים, מוחקים או עורכים תמונות בנייד, העיסוק החביב עלינו בשעות הפנאי. אני מחכה להזדמנות שיהיה לי אינטרנט כדי לשלוח תמונות לקבוצת הוואטסאפ שלנו.

לקראת שבע הגשם נחלש, אני מציעה להתלבש, לנעול שוב נעליים גבוהות ולצאת לסיבוב בעיירה. לחפש מקום לשתות קפה. בירור קצר העלה שהאוטובוס לבלונו יוצא מחר בשבע וארבעים, קונים ארבעה כרטיסים לאוטובוס, קונה גם אגס ואפרסק למחר, שיהיה מה לאכול בדרך. העיסוק באוכל לאורך הטיול כולו גובל בטיפת אובססיביות. כל הזמן חושבים על הפעם הבאה שנאכל. בכל בקתה בה אנו ישנים אנו זכאים כחלק מהדיל לקבל גם ארוחת בוקר. לפעמים זו ארוחה מפנקת, לפעמים מאוד בסיסית. חלקנו מכין סנדוויצ'ים לדרך מהלחם האיטלקי היבש, חלקנו מזמין סנדוויץ' תמורת 4 או 5 יורו. אם נזדמן לבקתה במהלך יום ההליכה נעצור לקפה ושטרודל או בירה. ביומיים האחרונים שצעדתי עם הבנים, כשהיגענו לבקתה בשעות הצהריים הזמנתי צלחת פסטה עם רוטב עגבניות כדי להרגיע את הבטן עד ארוחת הערב.

היום האחרון לטרק הולך ככה: ארוחת בוקר בבקתה, אין צורך להכין סנדוויצ'ים לדרך או להזמין, כוס קפה, יוגורט עם גרנולה ושתי פרוסות עם חמאה וגבינה צהובה. הגבינה של האיטלקים טעימה, פרוסות עבות, הלחם פחות. לקראת צהריים האיטלקי הנחמד שפגשנו בדרך הזמין אותנו לאספרסו, מגיעים לעיירה ומפנטזים על פיצה. הגענו דקות ספורות לפני שסוגרים את המטבח, כל אחד מזמין פיצה מתפריט שמכיל 58 סוגים שונים של פיצה. מיותר לציין שכל הצלחות נוקו עד תום. הפיצה טעימה מאוד, באמת. מזמינים קינוח, טרמיסו, עוגת גבינה וגלידה עם קפה. תוך שלוש דקות כאילו לא היו קינוחים מעולם… בשמונה נכנסים לחנות הגלידות לקנות כרטיסים לאוטובוס למחרת ואם אנחנו כבר כאן אז למה שלא נשב לאכול גלידה או קפה, בלאו הכי יורד גשם וקר בחוץ. מקבלים תפריט צבעוני עם תמונות מפתות של גלידות, אבל מחליטים להזמין קודם כל מנה של סלט עם מוצרלה ולבנים סלט עם שפק (נקניק מבשר חזיר באיטלקית). אחרי האוכל הבריא צריך קינוח. כל אחד מקבל מנה של גלידה. שוב, כעבור דקות ספורות הצלחות ריקות.

הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו זה שאנחנו שורפים אלפי קלוריות במהלך יום ההליכה, לכן בכל הזדמנות צריך לדחוס כמה שיותר מזון. נכון שהמאמץ גדול מאוד, אבל בהתחשב במה שמכניסים לפה, לא נרזה.
כבר אמרו את זה קודם, לא מרזים ב-AV1  , אנחנו אפילו לא מתאמצים להוכיח את ההפך.

הקינוח בארוחת ערב שבת קצת הכביד על הבטן. מצלמים, שולחים לחברים ומקבלים תגובות: "אתם גם הולכים או רק אוכלים?"
זה רק היה משהו מתוק לסיום המסע.

מדליית ה-AV1 ב-Bulleno

בבוקר עדיין יורד הגשם, ממהרים להתארגן, לארוז תיק, לקפל מקלות הליכה ולעלות לקומה שלוש לארוחת בוקר. ארוחה מעולה. מסיימים, משלמים, 30 יורו לאדם עבור חדר דה לוקס, מעירים כמה בעלת הבית לא נחמדה, כמה קשה להוציא ממנה חיוך.
אנחנו להבדיל מחייכים, ממצים את החיים הטובים עד תום, יוצאים בגשם לתחנת האוטובוס לבלונו. לתחנה מגיעה גברת מקומית שעוזרת לנו להתמצא, היא גם תוביל אותנו בבלונו עד ללשכת המידע שתיפתח רק בתשע וחצי. השעה עשרה לתשע, עוצרים לקפה עם קרואסון, כי באמת, מזמן לא שתינו או אכלנו משהו. נחמד לשבת ככה בפיאצה, לשתות קפה, להתרווח, להינות מהאווירה, מהצליל של האיטלקית המתגלגלת. הגשם פסק, נעים, ההליכה הקשה עם כל העליות המתישות מאחורינו. אפשר להינות.

ברכבת מבולנו למסטרה. כדי להגיע מהתחנה המרכזית ללשכת התיירות לקבל את המדלייה נכנסנו לעיר העתיקה בבולנו. תענוג להסתובב בעיר יפה כזו. בונוס שהרווחנו בזכות ההתעקשות שלי על המדלייה, אחרת היינו עולים על רכבת מוקדמת יותר. לספוג עוד מהאווירה האורבנית של איטליה, בתי הקפה, החנויות, הביניינים הישנים, השווקים, האנשים שמסתובבים ברחובות.

בהמתנה לרכבת רונן שואל איך היה הטיול, אם עמד בציפיות, מעל המצופה, מתחת למצופה. השנה, להבדיל משנה שעברה, יכולתי להשוות למונבלאן בו טיילנו קייץ שעבר. הפורמט דומה עם פה ושם הבדלים ברמות הבקתות, האוכל, תוואי השטח.

ואם נניח את המונבלאן בצד ונתייחס רק ל-AV1 כשלעצמו, השביל ענה על כל מהציפיות שהיו לי לפני היציאה לדרך. האתגר, היופי שהייתי עדה לו. הגיוון בחוויות. ימים ארוכים לשהות תחת כיפת השמיים. הירגשתי טוב. הירגשתי חייה.
להיזכר בשישי האחרון כשיצאנו לדרך וכל הדרך הארוכה היתה עוד לפני. והינה עברו הימים, הדרך חלפה, היא מאחורי. הלב צוהל משמחה. הרגשה נפלאה לדעת שהרצון שדחף אותי לדרך זימן לי שלל חוויות, תחושות נפלאות.

וכאן מגיע לסיומו הפרק ביומן המסע שמתאר את שמונת ימי ההליכה בשביל. מקווה שנעמו לכם התיאורים והתמונות משם. מוזמנים לכתוב לי בתגובות את דעתכם.

 לקריאת הפרקים הקודמים: ההליכה בדרך – חלק I (היום הראשון – השלישי) | חלק II (היום הרביעי – השישי)

Comments

9 תגובות על “יומן מסע AV1 – ההליכה בדרך – חלק III”

  1. […] לקריאת הסיפור המלא על הטרק שעשתה אילנה. […]

  2. תמונת פרופיל של שחר
    שחר

    נהנתי מאוד לקרוא את יומן המסע שלך באלטה ויה 1. את כותבת מקסים ומצלמת לא פחות מדהים!
    מסקרן אותי מה זאת המדליה הזאת שקיבלתם בסיום ומה צריך לעשות כדי לקבל אותה גם? לא שמעתי עליה בשום מקום אחר.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבה שחר! זו לא בדיוק "מדליה", אלא יותר סיכה קטנטונת בצורת משושל עם הכיתוב AV1. כל טייל שצועד בשביל ומחתים את הביקתות בדרך יכול להגיע לטוריסט אינפורמיישן בבולנו ולבקש אותה.
      סוג של מזכרת. קראתי על זה היכנשהו בהכנות שלי לטרק, לכן בכל בקתה ביקשתי חותמת על דף אחד שאספתי את כולן. זה הפך ל"תחביב" שלי, להחתים, לכן היה ברור לחברים שטיילו איתי שכולנו הולכים לטוריסט אינפומיישן לקבל את הסיכה. נדמה לי שצילמתי אותה.

  3. תמונת פרופיל של שחר
    שחר

    מגניב! צריך להחתים את כל הבקתות כדי לקבל את זה בסוף או שזה רק מעין הוכחה שטיילת במסלול?
    אני אוהבת מזכרות כאלה 🙂 אזכור את זה שיום אחד נגיע גם לשם
    הקיץ אנחנו נוסעים לטרק carros de foc בפירנאים וגם שם יש עניין של איסוף חותמות אבל שם את חייבת להחתים את כל הבקתות ואם אספת 10 חתימות בסוף מקבלים תעודת סיום למזכרת (בהתחלה מקבלים כובע)
    תודה רבה!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      הבחורה במודיעין היתהנותנת לנו את הסיכות גם אם לא היו לי את כל החותמות… היינו חבורה של חמישה מתלהבים ישראלים, היא נהנתה לראות את ההתלהבות שלנו. כן, זו בהחלט מזכרת יפה.
      השביל שתלך בו הוא חלק מהקמינו? גם שם יש מעין "דרכון" שמחתימים. והמזכרת הכי טובה זה הזכרונות שיש לך, כשהיגעת לנקודת הסיום…

  4. תמונת פרופיל של שחר
    שחר

    אין על ההתלהבות של ישראלים 🙂
    השביל שנלך בו הוא לא חלק מהקמינו. זה מסלול מעגלי בפירנאים שאורכו כ 55 ק"מ, בדר"כ עושים אותו בין 5-7 ימים, תלוי בזמן ובכושר. בדרך ישנים בבקתות (סטייל טור דה מון בלאן או אלטה ויה כלומר לינה וארוחות ובחלק מהמקומות גם מקלחת חמה).
    כמובן שהמזכרת הטובה ביותר זה הזכרונות!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      שיהיה לך טיול כייפי וגדוש בחויות.מאוד מקווה באחד הקייצים הבאים לטייל בפירינאים. בזמנו הייתי סוגרת 55 ק"מ בטיולי שטח קשוחים במדבר בשלושה ימים, עם לינת שטח… אם תרווח לחמישה ימים אפשר לסיים כל יום הליכה מוקדם יותר ולהתעכב יותר בדרך. דרך צלחה!

  5. תמונת פרופיל של
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    איזה כייף לקרוא!
    לפני עשרה ימים חזרתי מה west highland way בסקוטלנד,
    והזדהיתי עם חלק גדול מהדברים שתיארת.
    עכשיו , כמו שכתבת, אני מתחילה להריץ בראש מחשבות על הטיול הבא.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      איזה כייף לשמוע!
      זו התמכרות של ממש… לסיים טיול ומייד לחשוב על היעד הבא… ויחד עם זה זה כייף כ"כ גדול!