טיול צבעוני קצר אל מעמקי האדמה

באחת השבתות החמות של אוגוסט 2013 יצאתי את ביתי לטיול קצר, לסמן V על מקום שסימנתי לעצמי לבקר בו כל עוד הקייץ מכה במלוא עוצמתו ולא ניתן לטייל יום שלם בשמש.
נסעתי לכיוון בית שמש, בואכה מערת הנטיפים, הקרויה גם מערת שורק או מערת אבשלום.

פוסט זה מתבסס על רשמים שפרסמתי לפני כ-2378 ימים בפורום אג'נדה, כשהפורום היה פעיל ושוקק חיים. בינתיים הפייסבוק נכנס למשבצת הזו בה מטיילים משתפים בתמונות וחוויות מטיולים, מתייעצים ומקבלים תשובות. הפורום כיום נטוש, אם כי פונקציית החיפוש עובדת וכך יכולתי לדלות את השרשור הישן מהארכיון ולהעביר את רוב הטקסט לבלוג המסעות שלי בליווי התמונות הצבעוניות שמאוחסנות אצלי במחשב, ובגלל הזמן שעבר מאז, לא ניגשת לדפדף בהן.

אפילו עכשיו עדיין חורף, ואפילו שעברו כמה וכמה שנים מאז, ממחזרת את הפוסט הישן כפוסט מחודש בבלוג. להנאתכם.

לפני הביקור במערה עצרתי ליד פסל הצ'לנג'ר שבמבט מקרוב מגלה שחסרה לו אצבע, ובזווית אחרת היד האוחזת בחתיכת שמיים נראית שלמה.
ולידו תבליט יפה של ישראל בסלע.

מאז ומתמיד אני מסתייגת ממערות. החלק המעט קלסטרופובי שבי לא אוהב מקומות סגורים וחשוכים. מעדיפה את המרחבים הפתוחים של היבשה והים. זכור לי שבטיול למערת חריטון החלטתי לתת צ'אנס למערה ונכנסתי עד האולם הגדול הראשון. הייתי עם חברה ושתינו נשארנו לשבת ולפטפט בחושך מוחלט. אחרי כמה דקות קמנו ויצאנו אל אור היום. מסתבר שהשד אינו מפחיד עד כדי כך.

באותה שבת קייצית שילמתי דמי כניסה בסך 28 ש"ח ונכנסתי יחד עם המוני בית ישראל על ילדיהם המייללים אל בטן האדמה.
מערת הנטיפים עברה עבודות פיתוח בתחום התאורה ונראית היום אמנותית ומקסימה יותר מתמיד.
שנים עברו מאז הביקור הקודם במערה, צילמתי אז במצלמה דיגיטלית קטנה ופחות משוכללת (אז הרשו לצלם עם פלאש), התרשמתי, ואח"כ שכחתי ממנה.

לא ידעתי שהמערה שופצה וכיום מתהדרת במערכת תאורה חדשנית-אקולוגית-אמנותית, ש-"החליפה את התאורה הישנה (שגרמה לפגיעה באבן ולהתפתחות של אצות על הנטיפים). התאורה החדשה עושה שימוש בתאורת LED ייעודית אשר אינה מייצרת חום ובעלת הרכב אורכי גל המונע את התפתחות האצות. בנוסף לפן האקולוגי, התאורה החדשה אף מיטיבה עם הנטיפים והזקיפים ומצליחה להדגיש את יופיים ואת החללים המעניינים הנוצרים בניהם. בעזרת התאורה החדשה ניתן לחזות בצורות מעניינות ולתת דרור לדמיון בזיהוי הדמויות שנוצרו במקום."
(מתוך האתר של רשות הטבע והגנים)

סטלקטיטים וסטלגמיטים

תענוג לשטוף את העיניים ביופי הצבעוני שנגלה כשיורדים לבטן האדמה. צורות שמזכירות ארמון עשוי אבן בן מאות אלפי שנים.

התאורה שהחליפה גוונים של צהוב-כתום-וורוד-סגול-כחול-ירוק שיגעה אותי במובן החיובי…!

לא צילמתי עם חצובה. ביד אחת החזקתי את המצלמה ובשנייה את הטלפון הנייד שמדי פעם השתמשתי בו כפנס. בביקור האחרון במערה, ב-2007, הרשו לצלם עם פלאש, אבל כיום הפלאש אסור, קיוויתי שאור קטן של פנס פה ושם לא יזיק לנטיפים.

גם בוורסיה הקודמת של התאורה המערה היתה מרשימה, התאורה הלבנה-צהובה היתה קרובה יותר למראה הטבעי של המערה. ועם הגוונים הזרחניים שהיא מוארת בהם היום יש קצת אווירה של דיסנילנד. יש בזה משהו קצת מלאכותי, מה גם שמדובר בהשקעה כספית מאוד גבוהה עבור הלדים שהותקנו שם, שלא ממש מראים את הטבע כפי שהוא, אלא צובעים אותו בגוונים זוהרים.
בין אם זה אור טבעי, מלאכותי, התוצאה הסופית יוצאת מהכלל. נהניתי מאוד והקנון שלי בלעה אל תוכה את המראות בשלל הצבעים. אח"כ במחשב ראיתי שחלק מתמונות נראות כמו סוג של ציור מופשט.

מוזמנים לצפות בצילומי הסטלקטיטים והסטלגמיטים הצבעוניים שבמערה.

נוגע – לא נוגע

מקבץ תמונות "נוגע – לא נוגע", כשהמתח בין הנטיף לזקיף מורגש כל כך, המרחק ביניהם התקצר אבל עדיין קיים שם, מרחיק אותם אחד מהשני, הם עדיין לא נפגשו, עדיין לא הפכו לעמוד אחד.
האם זה יקרה ביום מן הימים? יגעו? יפגשו? יתאחדו? יהפכו לאחד?

המערה כמשל

באותם ימים הייתי אחרי מעבר דירה וסידור מחדש של הספרים בכוננויות. מצאתי אז שתי מחברות ישנות מאוד מתקופת התיכון, היחידות ששרדו אותם ימים רחוקים.
אלו מחברות פילוסופיה, מקצוע בחירה שלקחתי בתיכון, ואפילו נבחנתי בגרות, 2 יחידות. פוסט המערה שולח אותי למחברת של אילנה מ-יב/3 לשיעור על משל המערה של אפלטון.
מצאתי עבודה שהגשתי ותרשו לי לשתף אתכם בתשובה.
קצת פילוסופיה רבותי.

השאלה הולכת ככה: משל המערה של אפלטון – מסור בקצרה את תוכנו, מהו הנמשל ומהו המשל בסיפור

וזו התשובה שלי מאז:
במשל מתוארת מערה מתחת לפני האדמה ובה מצויים בני אדם הכבולים בצאוורם וברגליהם ולכן אינם יכולים לנוע ולשנות את מקומם וגם לא להסב את ראשם, וכך מבטיהם מופנים לכיוון אחד בלבד. מאחוריהם בוערת אש וביניהם לבין האש ישנה דרך שלאורכה נבנתה חומה.
מאחורי החומה עוברים אנשים שנושאים חפצים שונים. האש מפילה את צללי החפצים על הקיר שנגלה מול עיניהם של הכבולים. אותם אנשים נושאי הבובות והפסלים המשונים משמיעים לעיתים קולות וכך האנשים הכבולים שומעים את הד דבריהם המוחזר מקירות המערה.
האנשים הכבולים רואים צללים בלבד ושומעים הדים בלבד, אולם נדמה להם שהם רואים ושומעים את הדברים עצמם.
אם אחד הכבולים ישוחרר מכבליו ויוכרח להסב את ראשו לנוכח האש, כשהוא יביט באור עיניו תסתנוורנה והוא יתייסר ביסורים. יהיה לו קשה להביט בדברים האמיתיים שאז ראה את צלליהם והוא יהיה סבור במבוכתו שמראה הצללים ברור יותר ממראה הדברים עצמם. רק כעבור זמן מה יצליח לראות את הדברים המוארים כפי שהם.


אחר כך צריכים להכריח אותו להביט באור עצמו, עיניו תכאבנה אך בסופו של דבר הוא יראה את האש ואת הדברים המוארים באורה. לאחר מכן הוא יילקח ויוצא בכוח מן המערה ויובא אל אור היום. תחילה עיניו תסתנוורנה. המעבר מפנים המערה אל מחוץ למערה יגרום לו יסורים, שכן הזוהר שבאור היום יסנוור את עיניו.
לאט לאט הוא יתרגל לראות את הדברים המוארים באור השמש. בפעם הראשונה הוא יתבונן בבבואות שעל פני המים, בצל שמפילים האנשים שמחוץ למערה ויתר הדברים. לאחר מכן יביט באנשים ובדברים עצמם.
כעבור זמן מה יוכל להסתכל בדברים שאור השמש משתקף בהם, בירח ובכוכבים. בסופו של דבר יוכל להסתכל בשמש עצמה, שהיא מקור האור. לאחר מכן יסיק שהשמש היא הגורם לכל התופעות המצויות בעולם.
אותו אדם שזכה להתבונן בשמש חייב לחזור למערה ולספר לשוכניה את אשר ראה בכל שלבי עלייתו. בשובו למערה, מהאור לחושך תסתנוורנה עיניו גם הפעם. הוא יבחין בצללים במידה פחותה ממידת הבחנתם של שוכני המערה הרגילים בהם. לכן הוא יהיה נלעג בעיניהם והם יגנו אותו.
בסיפוריו על אור השמש ובניסיונותיו להתירם מכבליהם ולהוליכם אל מחוץ למערה הוא יכעיס אותם ואולי הם יהרגו אותו – אך אף על פי כן הוא חייב להסתכן בהתנסות הזו.

הנמשל בסיפור

משל המערה הוא המשכם של שני המשלים הקודמים. אפשר ללמוד ממנו על קיומם של שני תחומים:
מחוץ למערה – השמש והדברים הנראים באור השמש, הכוכבים, בני אדם, בעלי חיים ובבואות במים
בתוך המערה – האש, פסלי האנשים והחיות והצללים
דרגת אמיתותם של הדברים שמחוץ למערה גבוהה מזו של הדברים המוארים באור האש והמוצללים. אבל גם לצללים אמת משלהם, בחילופיהם ובתמורותיהם ישנה חוקיות מסויימת שהאנשים יכולים להכיר אותה.
תיאור ההתעלות במשל המערה מציב דרגות של אמת שכל אחת גבוהה יותר מהקודמת לה:
הצללים המתגלים לאור השמש הם עולם התופעות (עולם הניסיון היומיומי)
(לא הצלחתי למצוא את פירושם של הדברים המפילים את הצללים לאור האש)
הדברים שמחוץ למערה, המוארים באור השמש הם האידאות, השמש עצמה היא אידאת הטוב, המקור האמיתי לכל יתר האידאות.
כדי לעבור מפנים המערה אל חוץ המערה צריכים לעלות בהדרגה משלב לשלב: תחילה יש לעלות מראיית הצללים לראיית הפסלים, אח"כ מראיית הדברים שמפילים צללים לאור האש לראיית האש ולהבנת תפקידה. בשלב הבא יש לעלות מפנים המערה ולראות את הדברים לאור השמש ולבסוף לראות את השמש עצמה ולהבין את תפקידה.
ובסוף צריך לרדת חזרה למערה כדי להפנות את נשמתם של היושבים הכלואים בה אל השמש.

לסיום 

הערה חצופה של שמיניסטית שכותבת בסוף העבודה הערה אישית למורה, ואני מצטטת: "אני מקווה שתהיה מוכן להקדיש מעט מזמנך לבדיקת העבודה כמו שצריך ולא רק לתקוע בה כמה מספרים וזהו. הייתי רוצה לקבל את העבודה עם הערכות ותיקונים, ולא רק עם מספר בין שתי ספרות, כי אני בכל אופן הקדשתי די הרבה זמן ומחשבה לכתיבה וגם אם התשובות לא מבריקות במיוחד, מצטערת, זה מה שיצא…"

ומה ענה לי המורה? קודם כל "תקע" שם את המספר 90 וכתב "אני מאוד מצטער לאכזב אותך, אין לי תיקונים משמעותיים עבורך. העבודה טובה ומוגנת מפני הערות חריפות. נראה כי תפסת (במידת האפשר) את עיקרי הבעיות וטיפלת בהן כראוי. עבודה רצינית וטובה." וביקש "גשי אלי לתוספת כלשהי בעל פה לאחר השיעור"
לא זוכרת אם ניגשתי אליו ומה אמר לי….

מה שכן, לא ברור לי למה בסוף צריך לחזור חזרה למערה. אם כבר יצא אותו אדם לאור השמש וזכה להתבונן בה, למה לחזור למערה? האם זה בגלל שאם ראית את ה"אור" עליך לחזור למקום ממנו באת כדי ללמד את האחרים? למה אי אפשר פשוט לשכוח את האור הישן ולהתענג על ה"אור" החדש?

וכאן מסתיים הסיור הוירטואלי-פילוסופי שלי איתכם במערה, סיור שהזכיר לי מעט פילוסופיה מימי התיכון…