מסעות ותרמילאים מעוררי השראה

שישי, ה-8 בדצמבר 2017, שעות הבוקר המאוחרות, אנשים מתאספים באולם שבקומה הראשונה בהוסטל אברהם. פעם ראשונה שאני במקום זה, הוסטל ישראלי במרכז תל אביב, חצי שעה נסיעה מהבית כשהתנועה זורמת. עוד מעט יחלו ההרצאות ואני תוהה אילו תכנים יוצגו, איזו השראה אקבל מהדברים שיאמרו כאן עד ארבע חצי אחה"צ.

פוסט זה מוקדש לרשמים מכנס התרמילאות 2018

המושג "כנס תרמילאות" קצת משעשע אותי. אישית, נמנעת עד כמה שניתן מטייטלים שמשבצים אותנו במשבצת. משבצת אחת: "תרמילאי/ת" או "מוצ'ילר/ית", באנגלית זה נשמע יותר טוב, backpacker. משבצת נוספת: "שביליסט/ית", לזה אין עדיין תרגום לאנגלית.

ואני? פעם הייתי תרמילאית, אין על כך עוררין. והיום? כבר לא, אם כי מכירה חבר למסעות שמתעקש לכנות אותי "מוצ'ילרית". את המונח "תרמילאים" טבע המגזין מסע אחר כיוון שהצליל שנדף מן המילה "מוצ'ילרים" נשמע זר לשפה העברית. לקחו את תרמיל הטיולים והפכו אותו לכינוי שמתאר תופעה שעם הזמן הלכה וצברה תאוצה בקרב הצעירים, הלכה והתפשטה לכל שכבות החברה הישראלית בעשורים האחרונים.

ואם נחזור למשבצות, השנה שמתי את עצמי במשבצת של השביל, וגם אם אני לא הולכת את השביל ברציפות, עדיין אני "שביליסטית". וגם "הייטקיסטית" וגם קצת "בורגנית" שהתרגלה מדי לנוחות, עד שלפעמים שוקעת לתוכה וכמעט נרדמת, ואז חלומות על "תרמילאות" מעוררים ומזרימים קצת אנדרנלין בדם.

הכותרת בשקופית על המסך מולי מכריזה "כנס תרמילאות 2018 – מסעות ותרמילאים מעוררי השראה". את הכנס היחיד בישראל בנושא זה יזמה משפחתו של תומר בכר ז"ל ובשיתוף המגזין "מסע אחר". תומר בכר היה תרמילאי חובב וצלם, עורר השראה, ואחרי שנפטר ממחלת הסרטן הותיר אחריו אוסף מכובד של צילומים מרחבי העולם ויומני מסע.

מסובבת את הפנים לאחור ומביטה בקהל, מעל 250 איש, האם אזהה כאן פנים מוכרות. אבל לא, לא פגשתי כאן חברים מהדרכים. נושא לכתוב עליו בהזדמנות אחרת, על אנשים שפגשתי בדרך, על החברויות שנרקמות לאורך הדרך, חברויות ב-fast forward שמתפוגגות בתום הטיול לעומת חברויות אמיצות שנמשכות לאורך שנים.

אני תוהה כמה מהאנשים בקהל טיילו אי פעם עם תרמיל על הגב בסגנון של "כל הבית על הגב". יש כאן פנים צעירות שאני מניחה שכן ופנים מבוגרות יותר שאני מניחה שלא. אי אפשר לדעת בוודאות, סגנון הטיול התרמילאי אינו מאפיין בהכרח רק את הגיל הצעיר. אבל בהיותו הרפתקני, מינמליסטי בציוד ועם תקציב מצומצם – הוא מתאים לאנשים עם קווי אופי מסויים ופחות למי שמעדיף לטייל בנוחות ומחפש וודאות.

אחת עשרה וכמה דקות, הכנס מתחיל ומוקדש לכל החולמים והחולמות שיוצאים למסעות. מדברי הפתיחה אני למדה שתופעת "הישראלי הנודד" החלה להתפתח לאחר מלחמת ששת הימים ע"י אותם צעירים שהשתחררו מהצבע ורצו להתרחק, להתנתק, לנוח. התופעה הזו הלכה וצברה תאוצה עד שהפכה לטקס מעבר סטנדרטי לעולם הבגרות עם תום השירות הצבאי. מעניין איך ייראו התרמילאים הישראלים בדור הבא, האם ימשיכו לנסוע מזרחה לצעוד ב-"דרך החומוס" הלעוסה והנדושה? כבר היום הם נראים אחרת מהתרמילאים שאני היכרתי בשני הטיולים הגדולים שחוויתי, זה שאחרי הצבא וזה שאחרי התואר הראשון.

כשמנחה הכנס החל לדבר על "משהו עמוק יותר", על חיפוש ההשראה והעלה את השאלה "למה יוצאים לדרך?" שמחתי שהיגעתי למקום הנכון. אלו שאלות שאני שואלת כל הזמן, חוקרת את המוטיבציה מאחורי הדחף שמניע אותי ואחרים לצאת לדרכים, בודקת את מקורות התשוקה שלי לדרכים.

הדוברת הראשונה בכנס היא לייאה נאור, "מה שאתה מחפש, מחפש אותך" – גם היא שואלת בתחילת המצגת "מהי הסיבה בגללה יוצאים אל הטבע?", והתשובה המאוד משכנעת שלה: הטבע נותן לנו חווייה מולטי-חושית, לא רק בפן האסתטי של היופי, בטבע אנו חשים את החיים בפן השלם שלהם. התשובה לשאלה "למה" היא אם כך כדי כדי לחוות את החיים ולהרגיש אותם כדבר שלם. כל מה שמתקיים בטבע הוא חלק משלמות וזוהי שלמות מאוד נעימה, מאוד מרגיעה. לטבע יש מהות של צמיחה, כל דבר צומח, גדל, מבשיל, מממש את הפוטנציאל הטמון בו. להבדיל מהמין האנושי שיכול לבחור באופן מודע שלא לצמוח ולא להוציא פרי, להיתקע בחיים בינוניים ואפרוריים. לכן, כשיוצאים אל הטבע אנו יכולים לחוות את תנועת הצמיחה התמידית, את תנועת החיים, מה שלרוב לא קורה לנו בחיי היומיום הטכנולגים, ההתזזיתיים, התובעניים שניתקו אותנו מכוח החיים הטבעי. החיים המודרנים גורמים לאנשים רבים לחיות בניתוק, בבדידות, כל אחד בעולמו הוא. וכאשר יוצאים אל הטבע מתעורר משהו – נשימה, נשמה, חיים. נכון, היציאה לטבע כרוכה בלא מעט מצבים קשים, ועדיין, אנו מרגישים חיים. וזה מה שאנשים מבקשים. להרגיש את התשוקה לחיים, ליופיים, לעוצמתם.

The biophilia hypothesis suggests that humans possess an innate tendency to seek connections with nature and other forms of life. Edward Wilson introduced and popularized the hypothesis in his book, Biophilia (1984). He defines biophilia as "the urge to affiliate with other forms of life"

Wikipedia

הטבע לימד אותנו לחיות ולשרוד, להגן על עצמנו, להתקיים מן האדמה. בטבע יש פחות סטרס, פחות דרישות. בטבע מופעלים איזורים במוח שאחראים על ההרגשה הטובה שלנו. "החומר הזה טוב" והוא חימני, ללא תופעות לוואי, עושה טוב לנו ולאחרים. היציאה לטבע כרוכה בהתרחקות מהנוח, המוכר, מהתפקידים שאנו ממלאים ביומיום, מהדרישות, הציפיות. ואז אפשר לנשום קצת לרווחה ולהרגיש מה אני רוצה, לבחון מה קורה לי. כשנמצאים בטבע נפתח מקום ומרחב לשאול למה אני חי? כיצד אני יכול להשפיע? כסף, תפקיד בעבודה, סטטוס חברתי – כל אלו מאבדים מחשיבותם כשנמצאים בטבע. מה שחשוב אלו התכונות הקיימות בי, האיכויות שאני מגלה על עצמי. כשאנו יוצאים אל הטבע אנו מרגישים שייכים, שההשפעה שלנו ניכרת. וזה דבר חשוב, לראות שאין נפרדות ביני לבין הטבע. לראות שאני שייך, לשאול: מה המקור שלי? האם אני משמעותי בעולם הזה?

זו תחושה חשובה מעין כמוה להרגיש מושרשים. ולהרגיש התפעלות. איך קרה ששכחנו להתרגש מהדברים הקטנים. כשעומדים מול הטבע המופלא, אי אפשר שלא להרגיש עד כמה אנו קטנים ושייכים. הטבע מעניק לנו משמעות, הטבע משנה אותי, שינוי אמיתי, משמעותי. "מה קורה שם בטבע?" היא שואלת ועונה: התמודדות במקום הימנעות. יציאה מאיזור הנוחות כדי לבנות משהו חדש. שם, רחוק מהכל אני יכולה לפגוש את עצמי כפי שאני, מעבר להגדרות ולציפיות, שם, אני פוגשת אותי, כפי שאני. והטבע יכול להראות לי את זה, את מי שאני, ולחולל בי שינוי.

"ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך . וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך. ושבת וראית, והנה מעליך, מעל ידיך ורגליך, מעל כל גֵוך ונפשך נפרכים ונושרים, נפרכים ונושרים שברים שברים כבדים, קשים, מעיקים, ואתה מתיישר, מזדקף, גדל . וידעת, כי אלה הם שברי קליפתך, אשר התכווצת בתוכה בתמהון לבך, כצב בתוך שיריונו, ואשר לאחרונה גדלת מתוכה…"

מתוך "האדם והטבע" – א"ד גורדון (הקטע המלא ניתן לקריאה כאן)

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי
הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל
אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל
וּמָלֵא, כָּל-כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.

וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי
הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר
עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי
לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי
וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת
וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת
מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַּי.

וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ
הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.

נתן זך

הבא בתור לעלות לבמה היה שוקה רווק, הנווד האולטימטיבי שלא מחמיץ שום הזדמנות לטייל, בן 86, עבד 30 שנה ברשות שמורות הטבע, "יצאתי לפנסיה ואני חופשי לטייל להיכן שאני רוצה ומתי שאני רוצה". בדבריו הוא מזכיר את המושג Yatra, עלייה לרגל, ומראה תמונות של שיירות עולי רגל, שיירה אינסופית של אנשים, רובם הגדול הולכים ברגל, חלקם על סוסים או אפיריונים, צועדים למקום מקודש בצפון הודו. נזכרתי איך פעם, כשהייתי תרמילאית בהודו גם אני לקחתי חלק בכאלו מסעות, גם אני הייתי חלק משיירה בלתי נגמרת, גם אני ראיתי מקרוב איך כוח האמונה מניע אנשים לצאת למסע שכרוך במאמץ פיסי גדול מאוד.

בהרצאה נוספת שוקה מספר כיצד להיערך ולשרוד בתנאי שטח בעייתיים. כל מסע מתחיל מתכנון, צריך להכיר את האתגרים והמכשולים ולהיערך לסכנות שהדרך מזמנת, במיוחד כשמטיילים באיזורים קשים עם תנאי מזג אוויר קיצוניים.

אפקת נקש שואלת: "מה דוחף אותי לטייל ולצלם?" ועונה: "ככל שהמקום שונה מהחיים שלי כאן, הוא מושך אותי יותר. הסקרנות לראות חיים אחרים. מעניין אותי לראות את החיים האחרים. ולמה לצלם? לא קונה, אז לוקחת תמונות ואת התמונות לוקחת הביתה".

המסע התרמילאי בימינו שונה מאוד מהמסעות בשנות ה-80 וה-90, בעיקר בהיבט הטכנולוגי שתופס היום מקום משמעותי בחיינו, גם בתכנון טיולים. טל דרומי מציג "טיולים 2.0" ומפרט שלל אפליקציות ואתרים שיכולים לעזור לתרמילאי בתכנון הטיול וגם לסייע בידיו לחסוך כסף. אם אז, בשנות התשעים סחבנו בתיק את התנ"ך של הודו, אותו lonely planet עב כרס, היום הספר עבר דיגיטציה וכל המידע זמין דרך הסלולרי. ה-GPS יעדכן את האפליקציה היכן בדיוק אתה נמצא והיא תדע להציע מקומות לינה, מסעדות, בידור, תחבורה וכו'.

"הַשְׁרָאָה" – הַעֳנָקָה, נְתִינָה, מוּזָה, אִינְסְפִּירָצִיה, חדשנות, יזמות, הדרך שלנו לתת לעולם

אחרון חביב להרצות היה גיא בן דרור שסיפר על המקום המשמעותי של הריצה בחייו וכיצד ליווה רץ מרתון עיוור באולימפיאדת הנכים בביג'ין. סיפור מלא השראה שהמוטו שמעביר הוא: "נכשלת? קום, המשך הלאה". הקים את "°180, ספורט ללא גבולות" על מנת לסייע לכל אדם לשפר את יכולותיו ולממש את הפוטנציאל שלו באמצעות פעילות ספורטיבית משותפת, ולחולל שינוי של °180 בחייו. הפעילות כוללת קבוצות ריצה והליכה המשלבות מתאמנים עם מוגבלויות ומתנדבים מלווים.

גיא בן דרור בהרצאה מרגשת "דרוש רץ עם נשמה" שהופיעה ב- TEDx:

את הכנס חתמה הקרנת טרום בכורה של הסרט "בחזרה מטאוצ'י" ע"פ ספרו של יוסי גינסברג. מודה שלא קראתי את הספר, שמעתי בזמנו על הסיפור, והסרט? מצמרר ומעביר את אווירת המסתורין, היופי והסכנות שטמונות בג'ונגלים הפראיים של דרום אמריקה.

"… משכתי בכל כוחי, אך לשווא. כאילו הייתי יצוק במלט. לא צלחתי לנוע. שוב רציתי לבכות, אך חשתי רק גוש מוצק בגרוני. זהו זה, זה המוות. סופי יהיה בביצה הזאת. השלמתי. ידעתי שאין לי כוח, וידעתי שאין כוח בעולם שיושיט לי יד וימשה אותי מן הבוץ". הם היו ארבעה שיצאו לג'ונגל הבוליביאני: קרל, עבריין אוסטרי שהתחזה לגיאולוג, מרקוס השוויצרי, קווין האמריקני ויוסי, צעיר ישראלי מרמת – גן. שנה קודם לכן הוא היה באלסקה, מרחק חצי עולם משם, אוסף כסף למסע הגדול. מאלסקה,בדרכו למקסיקו הוא הימר והפסיד 1000 דולר בלילה אחד של קלות דעת בלאס – ווגאס, אך נשאר נחוש בדעתו להגשים את חלום הטיול לדרום – אמריקה. בניו – יורק הוא עבד בעבודות מזדמנות, אוסף שוב כסף להמשך מסעו. בפוארטו – ריקו התגנב לאנית שעשועים והגיע כנוסע סמוי לאיי הבתולה. את ואנצואלה וקולומביה עבר בטרמפים ובג'ונגל של אקוואדור התארח אצל שבט אינדיאנים פראיים. בפרו הוא פגש את מרקוס וביחד הם נסעו לבוליביה, שם נפגשו עם קווין ועם קרל. הימים שלאחר כניסתם לג'ונגל היו מסמרי שיער: "הרעב גבר. באין ברירה התחלנו לאכול קופים. ההרגשה נוראה אבל הטעם סביר". כעבור זמן – מה נפרדה החבילה. יוסי וקווין המשיכו לבדם, ואז קרה האסון: "קווין זינק למים, נסחף הצידה והצליח להימלט מהמפל הגועש. אני נסחפתי עם הרפסודה כיוון המפל. אז התחיל מסע המוות. סלע ענק קרב במהירות מולי. זה היה המעבר הרע של סן – פדרו…" שלושה שבועות שהה יוסי לבדו בג'ונגל, מיטלטל בין תקווה ליאוש,נאבק ברעב, במחלות, בנחשים, בנמרים ובנמלים טורפות. שניים מגיבורי בחזרה מטואיצ'י, מארקוס וקארל, עדיין נעדרים. קווין נישא לישראלית ומתגורר בארץ. יוסי גינסברג, המחבר, לומד פילוסופיה יהודית, נשוי ואב לבת.

תקציר הספר מאתר "סימניה"

 

כמה דברים שלקחתי איתי הביתה מהכנס:
הראשון, להכין רשימה של "חלומות יעד", לאיזה מקומות נידחים, מסתוריים, שמגרים את הדימיון אני רוצה להגיע. מותר לתת לדימיון להשתולל. זו רשימת חלומות, אין הכרח שכולם יתממשו במציאות. מותר לחלום.

השני, לצלם לפחות פעם אחת עם רחפן, סקרנית לראות את הפריימים שאצוד כשאני על האדמה והמצלמה מעלי, בשמיים.

השלישי, בהשראת "°180, ספורט ללא גבולות". ובכן, אני לא רצה, אני מטיילת ברגל. לכן אם יש מישהו שהחלום שלו זה לצאת לטייל במדבר, לטפס על איזה הר ולא יכול או פוחד או כל סיבה אחרת שמונעת ממנו להגשים את החלום שלו, אשמח מאוד ללוות אותו, צעד-צעד, לטייל איתו ולהפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. אם מי מבין הקוראים מכיר מישהו כזה או אולי הוא/היא עצמו היה רוצה, אשמח אם תשלחו לי פרטים ואצור קשר.

פוסטים נוספים בסדרת "תרמיל המסעות":

מסעות ותרמילאים מעוררי השראה
השביל הנבחר
שביל ישראל כ-
חיידק הנדודים
פוסעי הדרכים
ארץ בראשית
הרפתקה
הארץ המובטחת
אל הלא נודע

Comments

4 תגובות על “מסעות ותרמילאים מעוררי השראה”

  1. תמונת פרופיל של ינינה

    מתחברת מאוד למה שכתבת.
    קראתי פעם שלא סתם אנחנו אוהבים נוף יפה ופתוח. זה התפתח אצלנו אבולוציונית. כשהנוף פתוח – אנחנו יכולים לראות את הטרף שלנו, ואת הטורפים שלנו, לזהות את ההזדמנויות ואת הסכנות.
    אז לצאת למרחקבים זה פשוט לספק את מה שטמון בנו.
    דווקא לטייל לבד – זה לא אינסטינקטיבי. זה כבר האתגר שאנחנו לוקחים על עצמנו.
    בהצלחה אילנה בטיולים. נפגש בשבילים 🙂

  2. תמונת פרופיל של אילנה בר

    יש בעלי חיים בעלי מבנה חברתי יחידאי, והם יוצאים לבד לחפש טרף למאכל ומחפשים את בני/בנות הזוג רק על מנת להתרבות. ככה שהפורמט של לנוע לבד במרחבי הטבע קיים גם בעולם החי וגם אצלנו, המין האנושי, אם כי בתדירות נמוכה יותר. רוב המטיילים שאני מכירה נוהגים לטייל בחברותא.
    בהזדמנות אני אכתוב על זה בהרחבה, כי כל פורמט מציע חווייה אחרת. אותו המסלול לבד או עם חבר/ה טוב/ה או בקבוצה של 20 או של 300 – ותרגישי אחרת לגמרי.
    מקווה מאוד לפגוש אותך בשבילים 🙂

  3. תמונת פרופיל של יפעת פיירמן

    אילנה הכנס נשמע מעניין ומעורר מחשבות. בעיני זה נפלא לעצור רגע, לחשוב, לשאול שאלות, זה עוזר לנו לדייק את עצמנו. מאד אהבתי את כל המידע שהבאת. תודה שנתת לנו לטעום מהכנס.

  4. תמונת פרופיל של אילנה בר

    תודה יפעת, זו הסיבה בגללה העלתי על הכתב את הרשמים מהכנס. כדי להעביר את השאלות הללו הלאה. הבחירה במרצים שהביאו היתה טובה ומעניינת והסיום עם הסרט, בכלל היה נפלא.