"הסכר התמלא!"

בילדותי נהגנו לקרוא למקום הזה "הסכר"
היינו מתצפתים עליו מהמרפסת וכל חורף עוקבים אחר העלייה במפלס האגם המלאכותי היחיד במרחב הרי ירושלים. רוב ימות השנה היה בור יבש ורק אחרי שירדו גשמים משמעותיים לאט-לאט מפלס המים היה הולך ועולה. כשהיה מגיע עד גדותיו, התצפיתן הראשון היה צוהל: "הסכר התמלא!" וקורא לכולנו לבוא לראות.
בעברית תקנית הביטוי "הסכר התמלא" אינו נכון, כי סכר לא מתמלא, סכר עוצר זרימה של מים. המקום הזה שאני מתארת הוא מאגר או אגם מלאכותי שנחפר כדי לאגום מי גשמים על מנת להעשיר את מי אקוויפר ההר המערבי. הסכר הגדול והמאגר נבנו בשנות ה-50 סמוך לבית זית בערוץ של נחל שורק (הגדול בנחלי הרי ירושלים המערביים) כדי לחסום את זרימת המים ולגרום להם לחלחל אל האקוויפר.
למעשה המאגר אינו ממלא תפקיד זה והמים מגיעים אל האקוויפר המזרחי, לאיזור נחל פרת ומדבר יהודה. יש טוענים שגם אם המיים מגיעים מזרחה במקום מערבה עדיין הוא ממלא תפקיד בהעשרת מי התהום וכאתר טבע עירוני שמושך אליו מבקרים בימי החורף.

"הסכר התמלא!" כפי שנראה מנקודת המבט של התצפיתן מהמרפסת, חורף 2011

"הסכר התמלא!", מבט משביל עוטף מבשרת, חורף 2020

בילדותי בעיקר תצפתתי על הסכר מהמרפסת, יכול להיות שבצופים לקחו אותנו פעם לפעולה במקום. כיוון שעזבתי את הצופים בכיתה ח', לא ממש זוכרת. לא זוכרת שלקחתי את עצמי לטיול והיגעתי למקום לבד, אפילו שמדובר במרחק של שעות הליכה ספורות מבית ילדותי. כנראה שלא הייתי כזו ילדה אמיצה ונועזת ויחלפו שנים רבות עד שהסקרנות תוביל אותי לאותם מקומות שראיתי מרחוק ולא העזתי להתקרב.

בשנים האחרונות בביקורי הרבים בעיר הקודש לבית ההורים הייתי קופצת מדי פעם לבדוק מקרוב מה מצבו של "הסכר".
זוכרת חורף גשום במיוחד (ינואר 2015) כשהיגעתי בתזמון מושלם כשהמים גלשו מעבר למגלש. הסרטתי את התופעה הנדירה וצילמתי בלי סוף, כי זה מחזה שלא רואים כל חורף. מספרים שגם החורף המים גלשו וכנראה שפתחו צינור או שאבו מעט מים כדי להוריד במעט את מפלס.
ועדיין המאגר מלא. ומוקף שלטי אזהרה מפני סכנת טביעה שכמובן צילמתי את כולם לאוסף שלטי האזהרה שלי.

חורף 2011

בזמנו, ברגעי ייאוש בתקופת הילדות, כשכל העולם נצבע בשחור אטום, "הסכר" שראיתי ממרפסת הבית היה אחת האופצייות ל-"סוף הסיפור".
"אלהים מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר, ועל הגדולים לא ירחם עוד, ישאירם לבדם", כתב יהודה עמיחי.
והייתי מוסיפה "ועל ילדי שכונת מצוקה לא שם זין". שום רחמים, רק הזנחה והתעלמות. לפחות הטבע הציע אופציה סבירה, פתוחה לדימיון של כולם, כולל דימיון של ילדים קטנים שרואים בור גדול מלא מים וחושבים, "או, הינה מקום בו אפשר להטביע את הצרות הקטנות שלנו…"
אני כותבת "אופצייה", כי זו היתה אופצייה תיאורטית שמעולם לא מימשתי.

איזור הסכר מוקף גדרות כדי להרחיק את המטיילים ממקום הסכנה ועדיין מ-1955 ועד 2015 תועדו 5 מקרי טביעה באגם הבוצי.

חורף 2013

לי לא ארע דבר. מילדה ירושלמית שלא יודעת אפילו לצוף, הפכתי לשחיינית. בחלוקה לקבוצות במסגרת שיעורי שחייה בבי"ס יסודי שובצתי בקבוצה הכי נמוכה, של הילדים שמעולם לא הכניסו את הראש לתוך המים, שלא לדבר על לעצור את הנשימה ולהניח לגוף לצוף.
בשיעורים הללו למדתי איך לצוף בלי לטבוע, שלב ראשון והכרחי בלימוד שחייה. יעברו עוד כמה שנים ובסוף היסודי אני נשלחת לצילום רנטגן ומתברר שיש לי גב עקום. יש רופאים שלעולם לא אשכח, כמו הרופאה בבי"ח אלין שקבעה: הילדה עוד תגדל, לילדה יש גב עקום, הילדה צריכה לשחות.
בהמלצתה עשו לי מנוי לבריכה בשכונה הסמוכה, הייתי הולכת יום כן, יום לא, לומדת לבד לשחות, מהמים הרדודים לעמוקים. סגנון חזה, חתירה, גב. לקפוץ ראש מהמקפצה. הייתי ילדה ירושלמית שלא פוחדת ממים, שנמשכת למים, שבונה על הסכר בעין כרם כאופציית טביעה אם הרע לא ילך.

אנשים בדר"כ לא מדברים על זה. עד שהאינטרנט נכנס לחיינו ונפתחו פורומים שאפשר להשתתף עם פרופיל פיקטיבי. שם קראתי לראשונה על רעיונות של אנשים לסיים את סיפור חייהם. נרגעתי. הייתי ילדה נורמלית לגמרי.

חורף 2013

כל אדם צריך מצרים/ אמנון ריבק

כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים,
להיות משה עצמו מתוכה
ביד חזקה
או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשיכה גדולה
כל אדם צריך שתבוא לו הצלחה
שידע לשאת עיניים לשמיים
כל אחד צריך תפילה
אחת
שתהא שגורה אצלו על השפתיים
כל אדם צריך שתהא לו הבטחה
כל אדם צריך השגחה.
אדם צריך פעם אחת להתכופף
כל אדם צריך כתף.

כל אדם צריך שתהיה לו
איזו מצרים
לגאול עצמו ממנה מבית עבדים
לצאת בחצי הליל אל ממדבר העבדים
לצעוד הישר אל תוך המים
לראותם נפתחים מפניו לצדדים
כל אדם צריך כתף
לשאת עליה את עצמות יוסף
כל אדם צריך להזדקף.

כל אדם צריך מסע ארוך אחד
לזכור אותו לעד
בכפות הרגליים
כל אדם צריך שתהיה לו ירושלים.

תרשו לי להוסיף: "כל אדם צריך שיהיה לו איזה סכר", להטביע בו את הצער, המצוקה, הכאבים. ואולי גם את עצמו. במחשבות.

חורף 2013

"לכל אחד מאיתנו יש איזו מצרים. מצרים שאולי אנחנו מודעים לה ואולי לא, אבל היא שם ועל כל אחד מאיתנו לצאת ממצרים – מהמְצָרִים.
אמנם ממצרים הגשמית כבר יצאנו ואל ירושלים הגענו, אבל כל אחד מאיתנו עדיין משועבד למשהו. לקריירה, למנהג מעצבן, לצורת חשיבה, למידה לא נעימה.
לכל אחד מאיתנו יש מסע אותו הוא צריך לעשות. מסע למקום טוב יותר וגם אם כבר יצאנו ממצרים –בשנה שעברה וגם אם המשכנו והתקדמו במסע גם השנה, לא סיימנו את המסע, כי תמיד יש שם מצרים אחת נוספת – מיצר אחד נוסף שמנהל אותנו ולו אנו עבדים.
כן יציאת המצרים הפרטית, היא לא מעשה של רגע; היציאה היא מסע חיים שהמשמעות שלו היא בעצם קיומו.
המסע הינו יציאה מאזור הנוחות למקום חדש, יציאה ממקום אותו אני רוצה לשפר, למקום טוב יותר.
המטרה אינה ההגעה ליעד, אלא כל הלימוד והגדילה שאנו אוספות לאורך המסע עצמו .
משה רבנו, הפרטי של כל אחד מאיתנו, הוא אנחנו. רק אנו יכולות להתחיל את התהליך, בין בעוז ובין בהיסוס.
אין בכוחו של איש לחלץ אותנו ללא הצעד הראשון שלנו. גם אם הצעד הזה הוא לא יותר מאשר עצם המודעות לכך שאנו ב"מצרים" משועבדות בבית עבדים למשהו שמייצג את פרעה העכשווי."
מתוך האתר של בי"ס נווה עו"ז

חורף 2015

יושבת על אבן על שביל עוטף מבשרת, מתבוננת בסכר, הנוף כ"כ יפה, שקדיות פורחות, רוח קרה נושבת. לא ברור מהיכן הגיע גל זיכרונות עכור וקודר,  כמו שהגיע ככה יחלוף. המחנק שהגיע יתפוגג, ישתחרר.
ילדים קטנים שרע להם, שחולמים בסתר על הטיות השורש א.ב.ד (ללכת לאיבוד, להתאבד) – מה הם מבקשים? מבוגר אחד שיאמין בהם, שיראה אותם, שידריך אותם, שיבטיח להם שזה יעבור. שהכל עובר. הרע, הטוב. שימשיל את הסכר שמתמלא ומתרוקן למחזוריות שבחיים. פעם ריק, פעם מלא. פעם עצוב, פעם שמח. פעם לבד, פעם ביחד.

חורף 2019

כשהמאגר מלא עד גדותיו יש לו צורה של בומרנג. אותו משחק אוסטרלי שנזרק בתנועה סיסובית לחלל האוויר, עושה סיבוב וחוזר חזרה. כמובן שצריך מיומנות ושליטה בזריקה כדי שהבומרנג יחזור אליך.

"בומרנג הוא נשק עשוי עץ שנועד לזריקה, כיום משמש בעיקר לספורט. הבומרנג מסתחרר תוך כדי מעופו באוויר, ויכול לגמוא מרחקים ארוכים. בומרנגים רבים מתוכננים כך שאם הם נזרקים בצורה נכונה, הם עפים במעגל גדול וחוזרים לנקודת המוצא."
מתוך ויקיפדיה

"על מנת שהבומרנג יחזור אלינו יש לזרוק אותו בצורה אנכית ולהוסיף לו תנועה סיבובית בשעה משחררים אותו מהיד. הסיבוב העצמי הזה הוא מרכיב מרכזי בתנועה, שמעניק לבומרנג יציבות באוויר – בדומה לצלחת מעופפת – ומאפשר לו לחזור אל הזורק."
מתוך האתר של מכון דיוידסון – "איך בומרנג עובד?"

חורף 2019

מביטה בצורה הזו וחושבת מה היא מסמלת עבורי, מה אני זורקת לעולם ורוצה שיחזור אלי?
אהבה. שפע. שמחה. יצירה. תיקווה. אמונה.
תחושות שיוצאות ממני, החוצה, עושות סיבוב, שם, בחוץ, ולבסוף חוזרות אלי.

חורף 2019

משום מקום מתנגן בי שיר ישן משנות השמונים של מני בגר

"איך שבאו חברים יום יום לשבת על כוסית או שתיים
סיפורי ילדות סיפרנו על שטיח בפינה חתול ישב לו
קפה שחור מספלים קטנים תקליטים, קוביות ומשחקים
זה היה ביתי עם גינה ולול היה ביתי
היה שלך, היה שלי, היה שלנו
עם שחר יגורו בו זרים
ואנחנו עם כל הזכרונות נעלמים, נעלמים שוב לא רואים נרות דולקים בחלונות מאז עזבנו
כשאת הלכת הלכו איתך כל אותם הידידים איתם תמיד צחקנו
החתול האפור כבר נעלם הקול שבחצר נדם
זה היה ביתי…"
מני בגר

שנות השמונים, שנות הילדות המחורבנת שלי.
אין בי טיפת נוסטלגיה או מבט שעושה אידאליזציה לימים ההם שטוב שעברו, נגמרו.

הרבה השתנה בנוף מאז, התכסה ביניינים, עצים שניטעו, נשרפו וחדשים שצמחו במקומם.
על קו האופק מגדל המים של השכונה, שגם בשנת עשרים-עשרים מתוייגת כ"שכונת מצוקה" או מהשכונות החלשות בפריפריה של העיר. כבר לא מבקרת בה יותר. בית ההורים מושכר היום לשותפים צעירים וכלב. רק "הסכר" נשאר אותו הדבר. בור גדול בצורת בומרנג שמתמלא בחורף ומתרוקן כשמתחילים החמסינים של עונת המעבר.

חורף 2020

"החורף קצר כאן כל כך, מה שחולף, חולף מהר, אחר כך נשכח" שרה רונה קינן בשיר "מות התפוז". צודקת. עוד מעט, ממש עיניין של ימים, תוך פחות מחודש, האביב יגיע, יסלק את החורף, יתפוס את מלוא תשומת הלב בפריחות בשלל צבעים.
הוא כבר מגלה סימנים של קוצר רוח, שולח רמזים, צבעים שאי אפשר להתעלם מהם כמו הלבן הבוהק של פריחת השקד, הוורוד הענוג של הרקפות, האדום המסנוור של מרבדי הכלניות.
נפלא.

המאגר במופע מושלג, חורף 2013

לקריאה נוספת:

Comments

תגובה אחת על “"הסכר התמלא!"”

  1. תמונת פרופיל של ציפי
    ציפי

    תודה על השיתוף אילנה. פוסט שנותן הרבה מאד נקודות למחשבה. כנראה שכל אחד מאיתנו אוגר בתוכו חוויות וזכרונות מהילדות שהיה רוצה להטביע במאגר. יש לי כמה שקים כאלה שאני מוכנה לטמון שם. בדמיון שלי אני ישר בונה רפסודה ושטה באגם הגדול שנוצר שם. מעניין אם היו ילדים שעשו את זה שם. תמונות מאד יפות, עושה חשק להגיע לשם ואני מקווה שאצליח בעתיד.