בארץ אהבתי

משוררים, סופרים ופילוסופים כתבו על האהבה בלי סוף, ובכל זאת, אי אפשר שלא לכתוב עליה עוד ועוד. האהבה כמו סם החיים, מחייה, מרווה צימאון עמוק מאוד שמקנן בנפשנו, וכל כמה שנשתה, תמיד נרצה עוד ועוד. אפשר להתקיים בעולם חיים נטולי אהבה אבל בעיני אלו יהיו חיים עקרים, יבשים, עגמומיים, נטולי אותה לחלוחית התרגשות שמעלה סומק ללחיים. עבורי האהבה היא הכרח, צורך, דחף. לאהוב, לתת לרגש הזה לבוא לידי ביטוי, לנבוע ממני ולזרום אלי בחזרה. in-out, אני נותנת אהבה, אני מקבלת אהבה.

האהבה פנים רבות לה. יש אהבה בין גבר לאישה, אהבה לילדים, להורים, למשפחה, אהבה לאנשים באשר הם אנשים ובמיוחד לאלו מהמעגל הקרוב אלינו ביותר, יש גם אהבה לאמנות, לשירה, לספרים, לסרטים, אהבה לעשייה כלשהי, יש מי שאוהבים לבשל או לצלם או אוהבים לנהוג, לנסוע לטייל. ויש גם אהבה למקום.
מילים רבות נכתבו על אהבה על כל פניה הרבות.
פוסט זה מנסה בצניעות להאיר את פניה האהובות של הארץ, הארץ בה נולדתי, בה אני חייה, מתהלכת, נושמת, מטיילת. לפעמים אוהבת. לפעמים שונאת, לא יכולה לסבול אותה, מוכרחה לעוף מפה, לנשום אוויר אחר, שונה. מתגעגעת, כואבת, מתפללת לימים של שקט.

אומרים שאהבה היא נתינה ללא ציפייה לתמורה, פשוט אוהבים כי אוהבים, ואני מתבוננת לרגע באהבה שלי לארץ, האם היא משיבה לי באותו המטבע?
לא. הארץ היא "דבר", הייא פשוט נמצאת כאן, והבחירה שלי לאהוב אותה תלוייה אך ורק ברצון שלי. אני אוהבת, נותנת לה ממילותיי, מצילומיי. בוחרת להעביר בה את חיי. יכולה רק לדמיין שהיא משיבה לי באותם רגעים שאני משוטטת בדרכיה ומגיעה למקומות שמעלים בי את הדופק, מרגשים אותי, משמחים אותי. פשוט מעצם העובדה שהם שם. לכאורה נבראו עבורי, מחכים רק לי שאגיע לתור בהם ואתרגש מיופיים.

לפעמים יש לי הרגשה שחיים שלמים לא יספיקו לראות את כל פלאי הטבע של ארצנו הקטנטונת. ישנם כאלו שחובה לראותם ולו פעם אחת. אז איך לברור אותם מתוך הרשימה הבלתי נגמרת? מה אוהב יותר ומה פחות?

תוך כדי כתיבה דיפדפתי בתקיות התמונות שבמחשב ושלפתי באופן מקרי מקבץ תמונות שצולמו בחבל לכיש, 2011, תמונות פריחה, תמונות בהן הארץ מתכסה מרבד ירוק שעושה שמח בלב, יחד עם מילים של שירים שאני אוהבת במיוחד, שירים שמיטיבים לתאר את הקשר הבעייתי לארץ. מתבוננת בתמונות הפרחוניות ותוהה מה אני אוהבת יותר, את העונה הזו של השנה בה הטבע מתעורר לחיים, פורח בשלל צבעים או את העונה בה אחרי חום הקיץ הלוהט מתחילה השלכת. הבחירה בין או זה או זה לא קלה לי, יש בי מקום לאהוב גם את זה וגם את זה.

כולנו יודעים, זו ארץ שקשה לאהוב, היא לא מתמסרת בקלות, האקלים כאן קשה, האנשים עם מזג חם, נוטים להתרגז בקלות. זוהי ארץ ידועת צער, הבל זעם החמסין, ויחד עם זה – בגוף כואב, בלב רעב, כאן הוא ביתי ולא בשום מקום אחר על פני הגלובוס. האדמה בוערת מרוב מלחמות, ריבים, אלימות, אבל זו אותה האדמה שמצמיחה את השקד הפורח, ארץ עם ים של אור וכל התכלת המקסימה הזו ששובה את לבי, משכיחה את הצער.

הו ארצי, מולדתי. אהבתי אליה מתגלגלת בדרכיה.

בלוג הופ

פוסט זה משתתף בבלוג הופ של קבוצת הפייסבוק "בלוגרים ישראלים: שת"פ, תמיכה ומוטיבציה", ששמה לה למטרה לקדם את עולם הבלוגינג הישראלי ואת שיתופי הפעולה בין הבלוגרים חברי הקבוצה. בבלוג הופ יוצרים שרשרת של פוסטים בעלי נושא משותף. כל פוסט בבלוג אחד מוביל לפוסט בבלוג הבא, כמו חרוזים בשרשרת.
הנושא המשותף שנבחר לבלוג הופ זה הוא אהבה, ברוח "יום האהבה" הבינלאומי". כל בלוגר בחר להאיר אותו מזווית אישית אחרת.
החרוז הבא נמצא בבלוג של הילה בורג, "המתלבטת ובכלל אל תחפשו היגיון", בלוג אישי שעוסק בתמונות (תרתי משמע), מחשבות וסוגיות שמזמזות בראש, נוסטלגיה, הווה מתלבט ועתיד לא ידוע . וזה הפוסט שהיא כתבה בנושא אהבה.
מוזמנים להיכנס ולקרוא ולדלג לפוסט הבא אחריו וזה שאחריו.
ההנאה מובטחת!

Comments

תגובה אחת על “בארץ אהבתי”

  1. תמונת פרופיל של שירה פרוינד
    שירה פרוינד

    בס"ד

    הי' אילנה בר.

    וו'או!!!! אילו צילומים משגעים. הצלחת להעביר את האהבה עליה את כותבת.
    המשיכי להעביר לנו אהבתך זאת בצילומים.

    בהערכה, שירה, באר שבע