הודו-יפן: שני קצוות הסקאלה

כשתיכננתי את מסע הדרכים ממנו שבתי לאחרונה בחרתי בשני יעדים, הודו ויפן, שכל אחד בקצה האחר של הסקאלה. מקומות שרב השונה על הדומה.
מדינות עם נופים, תרבות ומנטליות שונים זה מזה לחלוטין.
אני בספק אם יש מטיילים שמערבבים את שני המקומות הללו בטיול ארוך אחד.
יעד אחד מוכר ואהוב שזה ביקור שלישי שלי בו, הודו.
ויעד אחד חדש, מסקרן שזה ביקור ראשון שלי בו, ולקח זמן עד שלמדתי לאהוב גם אותו, יפן.

אחרי הנחיתה ביפן חטפתי סוג של "הלם", התגברתי עליו, התחלתי להסתגל ולהתרגל למראות של הערים היפניות, ו… לאט-לאט ליפול בקסמיה של יפן היחידה והמיוחדת. פגשתי את יופיה העדין ולמדתי להעריך אותו.
לגבי הודו, זה קרה מייד. הודו היא אהבה ישנה שלי.

בגלל המעבר החד בין שני הקצוות, מהודו ליפן ההשוואה בין השתיים התבקשה. זו השוואה שערכתי בלי לשפוט אם טוב או רע, אלא רק מתוך התבוננות וגילוי וככה גם הייתי מבקשת שתקראו אותה.
לפניכם רשימה ארוכה שמפרטת מה יש/אין ביפן לעומת מה יש/אין בהודו שהעלתי תוך כדי טיול לדף הפייסבוק שלי וכעת מעבירה למשכן קבע בבלוג.
את הפוסט מעטרות תמונות שהעלתי תוך כדי מסע לחשבון האינסטגרם שלי.

ליקטתי מבחר מהתמונות שצולמו בסלולרי ונשלחו במהלך הטיול לרשימת חברים בוואטסאפ – הן כעת באלבומים בגוגל, זמינות לצפייה:

יש ביפן (בליווי תמונות מיפן)

• יופי שקשה לתאר במילים, גם ביפן וגם בהודו

• נימוס שלא מכירה משום מקום אחר בעולם

• ניקיון, על גבול האובססיה, אבל טוב מאוד שנקי, הבדל של שמיים וארץ לעומת הודו שלזכותה ייאמר שמנסה להילחם בלכלוך

• איסור לעשן במקומות ציבוריים, למעט איזורי עישון מסומנים. לגבי הודו, למעט באיזור האגם הקדוש וברחוב הראשי של פושקר שמטעמי קדושה כולם מתבקשים לא לעשן, כל הודו אפופה עשן סיגריות, במיוחד הסיגריות ההודיות הזולות המסריחות להחריד

• התחשבות באחר – עבור היפנים זהו דבר מהותי בעוד שבהודו המושג הזה זר מאוד

• המוני רוכבי אופניים, מכל המינים והגילאים שמדוושים בעדינות, עוקפים בזהירות הולכי רגל, תקף גם להודו שם רוכבים על אופניים ומשתמשים בהן בין היתר להוביל משאות כבדים.

• ריקשות – למרבה ההפתעה גם ביפן באיזורים התיירותיים קיימת התופעה בה בחורים יפנים חסונים רצים ומובילים את התיירים תמורת תשלום. אם בקיוטו וטוקיו זו אטרקציה תיירותית, בהודו הריקשות עדיין קיימות כאמצעי תחבורה להוביל אנשים וסחורות. לרוב המשקלים שההודים ישאו בריקשה גדולים ממה שיסחבו היפנים.

• אבקת מאצ'ה שמעורבבת כמעט בכל אוכל ושתייה, ייחודי רק ליפן. להודים יש תערובת מסאלה שייחודית להם ונותנת ארומה מיוחדת במינה לתה ולאוכל.

• קפה טעים, גם זה שעולה מעל 400¥ בבתי קפה וגם הזול של 100¥ בחנות שירות. גם בהודו, לזכותה יאמר שבמקומות התיירותיים יש בתי קפה עם תפריט קפה מערבי לחלוטין.

• מיליוני חנויות נוחות שמוכרות הכל, כמעט בכל רחוב. כנ"ל בהודו, רק שזו לא חנות נוחות ממוזגת ומסודרת, אלא דוכני מכולת מבולגנים שאפשר למצוא בהם הכל. נגיד עט פשוט, אני צריכה לקנות עט לכתיבה, בהודו היה לי קל יותר למצוא עט לעומת שפע החנויות בקיוטו למשל.

• מיליוני מכונות לממכר משקאות. גם בהודו מוכרים שתייה קרה לעוברים ושבים, רק לא במכונה. בדוכן או חנות שנמצא בו הודי, שייתן את בקבוק השתייה, בכל מקום יהיו סוגי שתייה אחרים (למשל באודאייפור סודה עם לימון שסוחטים טרי), יגבה תשלום, יחזיר עודף, יחייך, ינסה לקשקש כמה מילים.

• תודעת שירות שנותנת ללקוח הרגשה טובה, גם אם זה נעשה כחלק מדרישות התפקיד של המוכר, המלצר, הקופאי, נעים לקנות ולשלם. יש רוכלים הודים שיעשו הכל בשביל הלקוח הישראלי, שרק יקנה. יש רוכלים שהזמינו אותי לצ'אי, גם בלי שקניתי דבר, נהנו שאירחתי להם חברה.

• אדיבות שבאה לידי ביטוי בכ"כ הרבה אופנים. למשל, שואלת איש על רציף המטרו מאיזו פלטפורמה יוצאת הרכבת לרובע גיון בקיוטו. מראה לו את השם במפה. הוא לא קורא טוב, מפשפש בתיק למצוא משקפי קריאה, עד שמוצא אותם מצאתי את השלט, והוא ניגש אלי, עכשיו הוא רואה, וכן, זה כאן. גם בהודו עזרו לי, הראו לי את הכיוון, חייכו לקראתי. הייתי אומרת שגם בהודים יש אדיבות, לא באופן גורף, אבל יש.

• פריסה טובה של שירותים ציבוריים, בחינם. 95% נקיים. רק ביפן. אין דבר כזה בהודו, שירותים ציבוריים נקיים. זוכרת שבפושקר רציתי להיכנס לשירותים, כמובן שצריך לשלם, הוא מתעניין "בשביל מה, מס. 1 או 2". עונה לו: מס. 1, כלומר 5 רופי, לו הייתי צריכה קקי זה היה עולה לי 10 רופי.

• כמעט בכל תא שירותים יש שלטי הסבר כיצד להשתמש בטויילט, משעשע על גבול המופרע השלטים בהם מצוייר נייר הטואלט עם הקקי, שיש להשליך לאסלה ולא לפח. ההיפך מהודו, שם תיירים מתבקשים בפירוש לא להשליך נייר טואלט לאסלה כי זה גורם לסתימות.

• שמפו, מרכך, סבון, משחת שיניים, אטמי אוזניים, מגבת, נעלי בית – כל  אלו ניתנים לשימוש למתארחים באכסניות. מטייל יכול להביא עמו רק מברשת לשיניים ושיער, כל היתר יקבל בהוסטל/מלון. בהודו רק בחדרים בודדים קיבלתי מגבת, סבון ונייר טואלט. רוב הזמן היה לי בתיק סליל נייר טואלט משלי. רק כעבור שבוע ביפן זרקתי את הסליל שסחבתי בתיק בהודו כ הבנתי שאין צורך.

• ווייפיי חינם ברחובות אם כי לא תמיד באיכות מעולה. בהודו הווייפיי לא מחולק חינם ברחוב, אבל קיים כמעט בכל מסעדה וגסטהאוס.

• שלטי התמצאות, אם כי לוקח זמן לאתר את הכיתוב באנגלית, הוא ישנו, צריך סבלנות למצוא. גם בהודו המוני שלטים, בהינדי. מעט מאוד באנגלית. שלטים משעשעים יש גם ביפן וגם בהודו.

• בדים יפים של קימונו, בשלל צבעים עם ציורים יפהפפיים. דומה למגוון הסארי שקיים בהודו, רק שביפן סקאלת הצבעים היא שונה, פסטלית יותר.

• סבך של חוטי חשמל ברחובות, אולי לא הברדאק שהולך בחוטי החשמל של הודו, עם הרמאויות שההודים מרמים כדי לא לשלם חשמל, אבל גם ביפן חוטי החשמל מקשטים כמעט כל רחוב.

• ציצית שיער מצחיקה לשוגונים של פעם, שונה קצת מציצית השיער של בהרמינים בהודו, אבל גם בהודו וגם ביפן עושים שימוש בשיער על מנת לבטא מעמד חברתי מיוחד.

• חרבות. של השוגונים ביפן וחרבות של הרג'פוטים בראג'סטאן.

• שימוש אינטנסיבי בצבע האדום – הדגל של יפן, ארץ השמש העולה, פנסי הרחוב האדומים, הנקודה אדומה בעין השלישית שמורחת האישה ההודית.

• שקט. קשה לדמיין איך אפשרי שברחוב ראשי בו נוסעות מכוניות וגם עוברים ושבים ואין רעש מחריד אוזניים. לא צופרים. ההיפך הגמור מהמולת הרחוב בהודו, רעש הצפירות הבלתי נגמרות, המוסיקה שמתנגנת בקולי קולות.

• רכבות מכל הסוגים, מהירות, איזוריות, עירוניות. יש גם בהודו, אבל אחרות, רבה פחות מהירות ונוחות מהשינקנסניות היפניות.

• סדר. ההיפך הגמור מהבלאגן הכאוטי של הודו.

• צפיפות, במקומות מסוימים, כמו במטרו וברחובות, יכול להיות צפוף מאוד. כמו בהודו.

• חם ולח. אותו מזג אוויר מגעיל, סוחט כוחות. המניפה עם הכיתוב "איי לב חיפה" עובדת במרץ גם בהודו וגם ביפן.

• ביפן טייפון, בהודו מונסון. גשמי זעף אינטנסיביים שעדיף להימנע מהם ככל הניתן.

אין ביפן (בליווי תמונות מהודו)

• בעלי חיים ברחובות ללא השגחה, דוגמת הפרות וכלבי הרחוב, שיש לרוב בהודו. הכלבים ביפן זוכים ליחס של כבוד, הם מטופחים ולבושים ואפילו יושבים בעגלות טיול.

• קקי של פרות או כלבים – מה שהוא חלק אינטגרלי מהרחוב ההודי, ביפן הרחובות מצוחצחים.

• צלצול טלפון רועש או אנשים שמנגנים סרטונים בקול ללא אוזניות (למעט תיירים שלא הפנימו את כללי ההתנהגות במרחב הציבורי ביפן)

• פחי אשפה, כלומר יש, אבל מעט מאוד, רק באיזורים התיירותיים. גם בהודו אין, או יש מעט מאוד.

• אופניים חשמליות, רוכבי אופניים אגרסיביים שיקללו הולכי רגל אם פוסעים בשביל המיועד להם. אין גם בהודו, רק אופניים רגילות וגם אין שבילי אופניים יעודים.

• הצקות, מכל הסוגים, במיוחד לא של בעלי חנויות או מלצרים שמפתים אותך להיכנס לחנות/מסעדה. מה שיש בהודו בשפע רב.

• תחושה שהתייר הוא ארנק מהלך, שזה לגיטימי "לחלוב" ממנו כמה שיותר כסף. תחושה שקיבלתי לא מעט בהודו.

• אוכל רחוב טעים וזול כמו שהיה בהודו. הודו אלופת אוכל הרחוב. הכי טעים שיש בעולם כולו. ובכלל אוכל טעים. קשה לי עם המטבח היפני, הפוך לחלוטין מהמטבח ההודי שממש ערב לחיכי, עם הצ'ילי והחריפות המוגזמת לעיתים.

• שקעי חשמל במרחב הציבורי או אפילו בבתי קפה כדי להטעין את המכשירים הסללורים, יש מעט מאוד. דווקא בהודו, במסעדות התיירותיות היו שקעים לחשמל.

• לחיצת ידיים וטוב שכך. לא תמיד בא לגעת באנשים זרים. במקום קדים קידה. גם בהודו מחברים את שתי הידיים וקדים לנמסטה, לא מוכרחים ללחוץ יד, רק ההודים אוהבים לגעת ומושיטים יד.

• מקבצי נדבות. זה לא שאין הומלסים ביפן, אבל הם לא יתחננו לכסף מעוברים ושבים וימנפו את הנכות שלהם על מנת לסחוט רחמים כפי שתופעה זו נפוצה בהודו.

• הרבה ילדים, כלומר יש ילדים אבל לא באותה כמות כמו בהודו.

• הפסקות חשמל תכופות. אני יכולה להיות בטוחה שהמזגן לא יכבה באמצע הלילה, מה שבהודו יכול היה לקרות כמה פעמים ביום. במיוחד אחרי הגשם.

• עישון ברחוב רק במקומות מיועדים לעישון. למרבה ההפתעה כולם מצייתים ולא רואים אנשים מסתובבים עם סיגריות ומסריחים את העיר. התחשבות למופת במי שאינו מעשן ונאלץ בעל כורחו להיות מעשן פסיבי כשהוא במרחב הציבורי. ההיפך הגמור מההודים שמעשנים איפה שבא להם, למעט בפושקר שם אסור, כי המקום קדוש.

• ספסלי ישיבה, כלומר לא שאין לחלוטין, אבל כ"כ מעט מקומות ישיבה במרחב הציבורי. נראה שההולכים ושבים כל הזמן בתנועה, או הולכים או עומדים. אם את רוצה לשבת, כנסי למסעדה. הרחוב לא נועד לישיבה, אם בא לך לנוח, לכי לפארק. בהודו, אם בא לך לנוח, כנסי לאיזה צ'אי שופ ותשתי כוס צ'אי בעשרה רופי. גם אם היה צפוף, ההודים תמיד פינו לי מקום ישיבה.

עד כאן הנקודות להשוואה בין יפן להודו. אני בהכרת תודה לשתי המדינות הללו שנתנו לי את האפשרות לחוות חוויות מטורפות. יש בי יראת כבוד והתפעמות גדולה ממה שראיתי וחוויתי במהלך השהות שלי שם.

פוסטים נוספים ממסע הדרכים להודו-יפן:

Comments

4 תגובות על “הודו-יפן: שני קצוות הסקאלה”

  1. תמונת פרופיל של עינת
    עינת

    מרתק ממש. מחכה תוסיפי את סעיף ישראל בהשוואה, זה יהיה בכלל שוס. איפה אנחנו ואיפה הם?. יופי של פוסט

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      מצד אחד יש סעיפים בהם ישראל לוקחת בגדול בהשוואה ליפן, למשל בכל מה שנוגע לאוכל. ויש סעיפים שאין על יפן, שישראל נראית ממש רע בהשוואה לאדיבות, הנימוס, השירותיות, הניקיון, הסדר, הדייקנות, ההוגנות ועוד.
      כמו שכתבתי, עדיף להימנע משיפוטיות. אנחנו כאלה, והם… פשוט שונים.

  2. תמונת פרופיל של מלי
    מלי

    ההתבוננות בכל תרבות ותרבות ונקודות ההשוואה הם החלק המרתק בכל טיול. איזה אוסף נקודות מרשים ומעניין!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה מלי. נכון, אנחנו מגיעים למקום שונה, זר וכשתחילים לחקור אותו צצות ועולות נקודות להשוואה.