תערוכת סוף שנה בבצלאל, 1993

בסמסטר הראשון בשנה א' בבצלאל שיתף אותנו אחד המרצים בכמה עובדות ידועות: אחוז הנשירה של הסטודנטים לאמנות גבוה למדי, וגם מי שיסיים ארבע שנות הלימוד ויקבל את התואר, לא בהכרח יעסוק באמנות כמקצוע או כאומן יוצר. מעטים הם אלו שיקדישו את חייהם לאמנות, יפתחו סטודיו פעיל, יציגו תערוכות יחיד או יקחו חלק בתערוכות קבוצתיות. יזכו להכרה מהממסד האמנותי בארץ/בעולם, יחיו כאמנים יוצרים וגם יתפרנסו מיצירתם.

יש אמת גדולה בדבריו. עוד בימים ההם, כשהייתי סטודנטית מן המניין הבנתי שכדי "להצליח" בלימודי האמנות צריך לא רק כישרון ויזואלי אלא גם מיומנויות חברתיות על גבול המניפולציה. וגם הבנתי שכישרון זה דבר סובייקטיבי, שאין בנמצא הגדרה חד משמעית למה זה "כישרון" ואולי בכלל כדאי להחליף אותו במונח "רלוונטי".
הרי כל מי שעבר את המסננת הקפדנית של מבחני הקבלה והתקבל לבצלאל יש לו כישרון. אבל צריך כישרון מיוחד להתאים את הכישרון האישי לרוח התקופה, לזרמים ולסגנונות האמנותיים של המרצים. לקלוע לטעם הקהל.

דומה מושך דומה, זהו חוק קוסמי, לא אני המצאתי אותו. והוא תקף גם באקדמיה לאמנות ועיצוב. המרצים, שהם בעצמם אמנים יוצרים, אוהבים תלמידים דומים להם, נותנים להם ביקורות טובות, מטפחים אותם, מקדמים אותם, ממליצים עליהם לבעלי גלריות, מסדרים להם תערוכה מחוץ לכותלי האקדמיה.
המחזור שלי, 89-93 נחשב למחזור גדול ומתוכו יצאו כמה וכמה בוגרים שהפכו עם השנים לאמנים יוצרים מפורסמים.
אני לא. לפעמים אדם צריך להביט באומץ על עצמו, על דרכו ולהגיד "זה לא בשבילי" או "אני לא כמו כולם".

אבל להציג את תערוכת סוף שנה ד' הייתי צריכה לעשות כמו כולם. ועשיתי זאת בדרך שלי ובשפה שלי שבמהלך 4 שנות לימוד עברה רדוקציה משמעותית בצבע ובחומר. הפכה לרזה, ענייה בצבעים, מונוכרומטית. אבל לא פחות חייה, נושמת ובועטת.
את המסרים שלי אז, כבוגרת 4 שנות לימוד, בחרתי לכתוב בעיפרון בדפי פנקס. ואת הפנקסים הללו להדביק ללוחות שמילאו את הגומחות במסדרון כמו טפט. טפט טקסטואלי שלא מפסיק לפטפט, למלמל, ללחוש מילות העצמה בגוף II, נקבה. הוורסיה המוקדמת למשפטי העצמה נשית שאני כותבת עד עצם היום הזה בקלפי ההשראה שאני יוצרת ככלי אימוני-טיפולי.

בהגרלה היכן להציג את העבודות של הסטודנטים הבוגרים, שכאמור היו רבים, הגרלתי את המסדרון. על פניו הולקיישן הכי דפוק בחלל המחלקה לאמנות, קומה 6 בבינין שבהר הצופים, ירושלים. מסדרון הוא לרוב חלל שעוברים דרכו מחדר לחדר, לא מקום להתעכב בו. ושם מילאתי את הקירות במילים שלי, הבהובי משפטים, משפטים שלוחשים לך באוזן עיצות טובות. תעשי ככה ולא ככה, את ככה ולא ככה. על לוחות המודעות כתבתי שלושה משפטים בפונטים גדולים, חלולים. ובגומחה הקיצונית כתבתי את סיפור המסגרת, על המפגש שלי עם המכשפה הזקנה.

אלה היו זמנים בהם הטכנולוגיה היתה בחיתוליה. הכל נעשה בצורה ידנית, החל מהכתיבה עצמה, בעיפרון שמשרטט אותיות דפוס. לא הדפסה במדפסת וגם לא מדבקות טקסט או שימוש בשבלונות. העתקתי לקיר אות-אות.

לכבוד הקיץ שהגיע, סוף שנת הלימודים תשפ"א, אני מעלה זכרונות מפרוייקט הסיום של שנה ד' במחלקה לאמנות, 1993. ואני עושה זאת ממרחק של 28 שנים בגלריה הוירטואלית שהקמתי לפני זמן מה בבלוג שלי.

הפוסט הזה מוקדש לאותה אילנה, סטודנטית לאמנות בת 26, שהציגה תערוכת סיום וזכתה לביקורת אוהדת. לא להאמין, אבל הם אהבו את העבודה.
אז הינה היא כאן בבלוג, בגירסה וירטואלית, להנאתכם.

קודם כמה תמונות סרוקות ממתמונות סטליס שצולמו בשחור-לבן לפני 28 קייצים.

להלן הסיפור:


והמשפטים בהגדלה:

וכעת מבחר קטן מההיגדים שרשמתי אז באובססיביות על פנקסים שונים וציפיתי כמו טפט את קירות הגומחות במסדרון.
לפני שנים הקלדתי לתוך קובץ וורד את המלל הרב מצילומי הזירוקס של הפתקים המקוריים (למעלה מ-500), טרם הדבקתם לקיר:

דוגמאות לפתקים

להלן כמה מדפי הפנקסים ש"נפלו בעריכה" ולא הודבקו לקיר, תוייקו וכך יכולתי לצלם אותם, כפי שנראו כשהטקסט נכתב בכתב יד:

האם העבודה שלי מאז עדיין טובה, מעניינת? רלוונטית לשנת 2021?
נדמה לי שכן. לו הייתי חושבת שהיא כזו גרועה הייתי גונזת ולא מראה לאיש מקוראי.
אבל אני עושה בדיוק ההיפך. מציגה בגאווה כמה מהמשפטים שכתבה גרסה צעירה מאוד שלי אי שם בשנות התשעים. סטודנטית שספגה טונה של אמנות קונספטואלית, שלא חששה לשלוח ידה גם אל המילים, להשתמש בהן כחומר גלם, לתת להן צורה.
הצבע חזר אל חיי היצירה שלי בשלב מאוחר יותר, אחרי ששיקמתי את הויזואליה ונזכרתי באהבה הגדולה שלי לצבע. אחרי הלימודים, במסע הגדול להודו. הצבעוניות העזה של הודו החזירה לי את הצבע לחיים ומאז הוא נוכח במלוא יופיו והדרו.

מקווה שנהניתם מהתערוכה הוירטואלית, מהדרך הדיגיטלית בה בחרתי להחיות מחדש טקסטים ישנים ומקווה שגם מתוכנם. בינתיים הדפסתי את 570 המשפטים כדי שיהיה לי נוח לקרוא את כולם, ואולי אעשה בהם שימוש משני, כמו שאני עושה ב"חומרי גלם" אחרים.

מוזמנים להגיב ולכתוב לי מה דעתכם.
שמחה לשמוע מה חושבים קוראי על תמונות, מילים, זכרונות ומחשבות שהבאתי כאן בפוסט נוסף מעולם האמנות שלי.

לקריאה נוספת מוזמנים לקרוא את אסופת המונולוגים של דמויות מעולם האמנות, טקסטים שנכתבו בתקופת לימודי בבצלאל.