טיול יומהולדת במכתש רמון

באפריל 2016 חגגתי יומהולדת 49 ועבורי אין דרך טובה יותר לציין את היום המיוחד הזה מיתר הימים מאשר לצאת לטיול.
טיולי השטח האתגריים הפכו לחלק ממי שאני היום וזה תמיד כיף גדול לצאת לדרך גם בימים רגילים וגם בימים מיוחדים. והדרך, גם כשהיא קשה ומציבה מכשולים, מלמדת דבר או שניים על עצמי, ובעיקר על נחישות, התמדה, כוח רצון, הכנת שיעורי בית.

עונת המדבר הולכת וקרבה אל קצה, הימים הולכים ומתחממים ובתחזית דיווחו על התחממות ניכרת לקראת אותו סוף שבוע. אני לוקחת צ'אנס ומחליטה להקדים את היציאה לטיול בדד שלי במכתש רמון לחמישי.
מראש הצהרתי שאין בכוונתי לעשות מסלולים יומרניים, שאתן למזג האוויר להכתיב לי את הקצב. בדיעבד הסתבר שאני לא מסוגלת לעמוד בהבטחות שלי לעצמי. וככה בלי להתכוון מראש סידרתי לעצמי יופי של מסלול קריעת תחת בתור מתנת יומהולדת.

בחמישי מזג האוויר היה יסביר חסית לעונה, שמים כחולים קידמו את פני כשהגעתי בבוקר אל השביל שפונה מכביש 40 אל נחל גוונים. אחרי נהיגה של שעתיים וחצי טוב לצאת מהמכונית, לקחת תרמיל ומקלות, למתוח איברים ו… לצאת לדרך.
נפרדת מהמכונית ויוצאת לדרך עם הרבה התלהבות ושמחה בלב נרגשת לפגוש את הנופים שנשקפים מ"זקיף הרמון" שבחרתי כמתנת יום הולדת פרטית.

לפתוח את הבוקר בתצפית על המכתש 
שמעתם על שביל "סובב רמון", נכון? זהו שביל חדש שנחנך בחורף 2016. כשפורסמה מפת השביל הבחנתי בקטע שממשיך אחרי שן רמון ומטפס לנ.ג (נקודת גובה) 866 הידועה בכינוי "זקיף הרמון".

לפני הטיול אני מבררת אם הנתיב עביר וכמה זמן לוקח ללכת את הדרך מכביש 40 לנקודה הלוך-חזור. מקבלת תשובה שמדובר בכ-17-18 ק"מ, סדר גודל של 6 שעות. נשמע לי הגיוני. מתכננת להשאיר את המכונית בכניסה לנחל גוונים וכשאחזור אסע לחניון הלילה. בזה תמו שיעורי הבית שלי ועל זה מגיע לי "נכשל", כי נכשלתי בקריאת המפות או בהבנה של תרגום קווי הגובה למאמץ הפיסי שמסלול כזה דורש מהמטייל.
אם הייתי טורחת לפתוח את עמוד ענן לפני הטיול ואם הייתי קוראת את התיאור "רכס תלול ואימתני המזדקר בשיפועים תלולים במיוחד לגובה של כ- 866 מטר בגדה הדרומית של מכתש רמון" אולי הייתי נבהלת מהמילה "אימתני" וגונזת את הרעיון למסלול הזה כטיול בדד.
כך או כך, חיפפתי בהכנת שיעורי הבית ורק כהשיגעתי לתחילת העלייה לרכס האימתני הבנתי מה מחכה לי…
הלקח החשוב מסיפור הטיול שלי – לי ולקוראי – דיר באלאק לחפף בהכנת שיעורי בית לפני שיוצאים לטיול בדד לנון גימלים שכוחי אל בתיז אל-לוך…

אבל לפני התוכחות והתלונות שעוד יגיעו בהמשך, בואו נהנה קצת, כי הבוקר התחיל ממש בכיף
שביל ישראל הולך ממש בצמוד לכביש 40 ואז פונה אל השביל הגיאולוגי. הבוקר יש לי מרץ וחשק לטפס עליו לתצפת על המכתש. בדרך אני פוגשת חבורת שביליסטים קטנה, כמובן שעוקפים אותי…בתום העלייה פגשתי אותם, שוחחנו קצת וכמובן שיעצתי להם להתחיל מאוד מוקדם, לנוח בצהריים בצל ולהמשיך בשעות הפחות חמות. המלצה מעולה רק חבל שלא יישמתי אותה על עצמי…
שאלה קבועה שיש לי לשביליסטים היא כמה שוקל התיק שלך? ואז מרימה כדי לבדוק אם זה מרגיש לי הגיוני. לצערי עדיין לא הגיוני לי לטייל עם 15 ק"ג על הגב. בתרמיל שלי אני סוחבת 5 ליטר מים, קצת אוכל, מצלמה קטנה ומפה. זה הכל.

הליכה לאורך המצלעות הדרומיות היפות של המכתש
אני הולכת בדרך על התוואי של שביל ישראל לכיוון שן רמון, דרך שעוברת ליד המצלעות היפות של הגדה הדרומית של המכתש. הפריחה כבר לא מי יודע מה, פה ושם קחוונים ופרחים צהובים ופרטים רעננים של עדעד מאובק. וכמובן קוצים, שאני כ"כ "אוהבת", קיפודן בלאנש שיפרחו ביוני בלבן תכלכל.
בערוץ הנחל ליד השביל ראיתי שיטה לשבת בצלה להפסקת בוקר קצרה.

שן רמון
מתקדמת לעבר שן רמון, ע"פ המפה המודפסת שבידי סמוך לשן רמון תתפצל הדרך אל השביל הסגול, זהו שביל "סובב רמון" הדנדש שסומן לאחרונה. אם השביל הסגול היה באותה דרגת קושי כמו שביל ישראל שלוקח מכביש 40 עד לשן רמון, מצבי היה הרבה יותר טוב. אבל הוא לא. מכאן והלאה התוואי מעט יותר בעייתי ובמגמת עלייה.

תחילת הדרך בשביל "סובב רמון" 
אחרי שן רמון אפשר לראות את "מפער שן רמון" דרכו ניתן להיכנס למכתש וכשממשיכים הלאה מגיעים אל רכס תלול שהנקודה הגבוהה ביותר עליו היא נ.ג. 866. במפות החדשות של 2015 קטמנו ממנה 4 מטרים והיא מופיעה כנ.ג.862
אני בודקת במפה המודפסת שלי איפה אני נמצאת ועוד כמה יש לי ללכת עד שאגיע. הכיוון הכללי הוא לטפס לאוכף מולי. מעיפה מבט על הדרך שעברתי, עד כאן החלק הקל, מכאן ואילך הדרך תעשה קשה יותר ויותר.
מאותו רגע מוקדם בבוקר כשנפרדתי לשלום מהשביליסטים לא ראיתי נפש חייה עד שסיימתי את המסלול ונוהגת במכונית לכיוון חניון הלילה, עוצר אותי פקח ומתעניין לאן פני מועדות ואם אני הולכת להדליק מדורה בחניון וכו'.

אני צועדת לגמרי לבד אל תוך עומק המדבר, היפה, הרחב, הגדול, השקט, החם, הקשוח. מתפעלת מהיופי והעוצמה.
ומה עם איזו פיסה קטנה של צל? אני מתקרבת לשעות הצהריים החמות ומרגישה שזקוקה להפסקה קצרה. לשמחתי היה שם סלע ענק שנתן קצת צל ושם ישבתי לנוח ולרענן את הראש. רוב הזמן נשבה רוח קלה שהקלה מאוד להתמודד עם החום. אלמלא אותו משב רוח לא חושבת שהייתי מחזיקה מעמד יום ארוך כל כך.

לכיוון הר פיטם 
טוב, נו, איפה אני עכשיו? השעה כבר 12:20, מתי מגיעים??? אני מתחילה להיות מוטרדת כיוון שבטיול קווי כזה אני יודעת שאת כל הדרך שאני עולה עכשיו, אצטרך ללכת בחזרה.

לפני הר פיטם, מתנשא לגובה של 635 מטר. אני תוהה מי נתן לו את השם "פיטם", אם כבר מתאים יותר לכנות אותו "פיטמה", כי ההר דומה בצורתו לשד זקור.
מבט לצד ימין מגלה את קיר עצום, אך בשלב זה עדיין לא ברור לי מה היעד הסופי של הטיפוס. השביל הסגול מוסמן היטב, אין שום מקום לבלבול. וסימונים אלו מובילים אותי לבסוף בעלייה ארוכה-ארוכה קדימה עד שפטמת הצור בגובה העין.

טיפוס קשה ומפרך אל נ.ג. 866 
אולי בגלל השמש, אולי בגלל העלייה המתמשכת, לוקח זמן עד שמחלחלת בי ההבנה ששם גבוה נמצאת נון גימל 866.
תוואי הדרך ממשיך לעלות, תחילה במתינות, ובהדרגה אני עולה בגובה מעל לפטמת ההר, לא עוצרת לצלם יותר מדי במהלך הטיפוס בגלל ש…
כל פעם שהיגעתי עוד קצת למעלה, זה המשיך והמשיך והמשיך ולא נגמר, והלב המסכן שלי דהר ודהר בקצבים מטורפים.

זו היתה העלייה הכי קשה, אבל באמת הכי קשה שטיפסתי אי פעם. היו מסוכנות ממנה, כאן המסלע קשה והיתה אחיזה טובה לנעל וגם בקטעים הלא ברורים של הדרך, לא נפלתי. במבט לאחור הקושי העיקרי היה פסיכולוגי, בגלל שאי אפשר היה לראות את הסוף. היא היתה תלולה מאוד והרגישה כמו סיוט שלא ייגמר לעולם.
כמובן שיכולתי להרים ידיים ולהגיד "את הדבר הזה אני לא עולה", להסתובב ולחזור על עקבותי, אבל לא לשם כך היגעתי עד הלום. גייסתי את כל תעצומות הכוח, הפיסי והמנטלי כדי להרגיע את הזעם והתסכול שבעבעו בי ולהורות לשרירים להרים את הרגל לעוד צעד ועוד צעד.

על מרומי זקיף רמון האימתני 
סה"כ עליתי מרווח אנכי של 270 מטרים. המאבק בעלייה נמשך קרוב לשעה ודווקא בשעה החמה ביותר של היום. בין אחת לשתיים בצהריים. אבל לא החום הוא שהפריע לי, קודם כל השיפוע אח"כ המרחק ובעיקר הדופק שכמעט התפוצץ. ההרגשה שאני לא יכולה לנשום. שאני לא יכולה להתקדם גם לא צעד אחד. שאני תיכף מוותרת. שאסור לי לוותר. שעוד רגע אגיע לפסגה. זו היתה מלחמה ראש בראש עם העלייה בת האלף הזאת. היא לא תנצח אותי.
ניצחתי. כי כל עלייה, ותהיה הסיוטית ביותר, הארוכה ביותר, התלולה ביותר – מסתיימת בסוף. אסור לוותר. אסור להרים ידיים.
אחרי שנרגע הדופק ונשמתי ושתיתי ואכלתי וישבתי מול המכתש הנהדר שנפרש תחתי וצילמתי וקיללתי בפעם האלף את העלייה הנוראית הזו – חגגתי את הניצחון שלי בנפנוף רגליים באוויר

אם לא הייתי ממהרת לחזור הייתי נשארת שם לפחות שעה. בנוף המרהיב הזה, ברוח הנעימה שנשבה בגובה הזה
אבל כעבור חצי שעה, 14:35, אחרי נוהל הרטבת ראש, שוב תרמיל על שכם וקדימה לרדת ממרומי הזקיף האימתני הזה.

הדרך חזרה 
כשנאבקתי בעלייה ניחמתי את עצמי שבירידה אסבול פחות. זה לא חדש שהעליות קשות לי יותר מירידות, בירידה הדופק הרבה יותר רגוע, אבל מצד שני הברכיים עובדות קשה מאוד. כדי שלא תחשבו שאני וונדר וומן שאוכלת עליות-ירידות אימתניות כאלו לארוחת בוקר אני רק אציין שהמאמץ הזה גובה מחיר בדמות כאב עמום בברך שמאל ובקרסול ימין. כאב שנעלם בשעת מנוחה ומשמיע קול בעת מאמץ. לא רצה לאורטופד אלא נוקטת בגישה ש-"יעבור עם הזמן".

במהלך הירידה המדבר רחב הידיים דרומית למכתש נפרש מולי. יורדת בגובה עד ששוב מסתכלת לפיטמה בגובה העיניים ותוהה אולי הייתי צריכה להגיע עד לשם, להביט סביב ולחזור על עקבותי. חוסכת לעצמי מאמץ כביר, סוחט כוחות. אבל מצד שני המאמץ הזה הביא אותי אל נקודת שיא הגובה, אז על מה אני מתלוננת.
חסר על מה להתלונן? על החום, על העייפות, על הדרך חזרה. עד לראש הזקיף נמדדו כ-10 ק"מ וכעת היה עלי ללכת אותם שוב. הליכה מייאשת מאוד, במיוחד כשחם ואין זמן לנוח כמו שצריך ומפלס העייפות הולך ועולה. הרשתי לעצמי הפסקת צל אחת בלבד, רעננתי את הראש והלכתי ללא הפסקה עד הכביש.
הסלעים שספגו שמש כל שעות היום בערו מחום, הרגשתי את כפות הרגליים לוהטות, רציתי לעצור, לעוף, רק לא ללכת, אבל איזו ברירה היתה לי. הייתי חייבת להגיע לכביש, למכונית שלי.
בשש בערב הסתיים המסע המפרך חזרה מהזקיף.

זריחה אפרורית מעל מכתש רמון
נסיעה קצרה של 3 ק"מ עד לחניון נחל גוונים, אני מגיעה לחניון באור יום, מתמקמת במחסה, מקימה בזריזות את האוהל, מתקלחת, כי מוכרחה לשטוף את האבק מעלי. הייתי מותשת עד כדי כך שאפילו כוח להכין את המנה חמה המסורתית שלי לא היה לי אז אכלתי פיתה עם גבנ"ץ, ביצה קשה, מלפפון, עגבניה, זיתים, אבוקדו ויוגורט. בשבע כבר הייתי באוהל נרדמת ומתעוררת לסירוגין. אלמלא הרעש שהקימו מטיילים אחרים הייתי ישנה עד הבוקר וממלאת מצברים, אבל לרוע מזלי היתה שם קבוצה שלא התישה את עצמה בטיפוס לזקיף, היו מלאי אנרגיה ותופפו במרץ על דרבוקות וניגנו בזיופים נוראיים בגיטרות. בתשע בערך הגיעו עוד אנשים שהתמקמו סמוך למחסה שלי, הבעירו מדורה, בישלו אוכל. לא הייתי מסוגלת לחכות לחצות עד שיתעייפו וילכו לישון וגם לא יכולתי לגשת אליהם ולבקש שקט. בזעם אספתי את כל החפצים שלי חזרה למכונית ונסעתי לחפש מקום שקט. אם כבר לישון במדבר אז שתהיה דממה. מה כבר ביקשתי. עצרתי על השביל, ליד עץ שיטה ואפילו שאסור לחנות שם ולישון שם בלילה, הקמתי את האוהל, בשיפוע וניסיתי להירדם.
זו היתה שינה קצרה וגרועה עד ההשכמה בחמש. בכוונה קמתי מוקדם כדי לצפות בזריחה מעל המכתש. התארגנתי בזריזות ונסעתי חזרה למצפה רמון
בשש האור עלה מעל המכתש, אבל הזריחה הפעם נתנה הופעה עלובה למדי, אפרורית ואביכה, מבשרת על יום שרבי.

השארתי את המכונית בחנייה של מרכז המבקרים, לקחתי כמות מספקת של מים, כולל מים לרענון הראש, מעט אוכל ויצאתי לדגום קטע נוסף "מסובב מכתש".

לאורך הטיילת היפה של מצפה רמון
השעות המוקדמות של הבוקר נהדרות להליכה, עדיין קריר, העולם עדיין לא התעורר. אני קצת מצטערת שהאובך מטשטש את הנוף, אבל יחד עם זה אני לא מפסיקה להתבונן ב"סומבררו" הגדול מולי ולחייך לעצמי…חיוך כזה של… I've been there…

פעמים רבות הלכתי לאורך הטיילת היפה שבמצפה רמון וגם ירדתי כמה פעמים בשביל הירוק אל תוך המכתש. בבוקר שישי אני מגלה שיש מופרעים ממני, אלו אותם חולי כושר שרצים בבוקר, מילא רצים במישור, לא, הם גם רצים בשביל שיורד למכתש ואח"כ עולים אותו בריצה. טוב. אני לא מגיבה. אני לא מעבירה ביקורת. אפשר לחשוב שאני יותר טובה. בלי להזכיר איפה הסתובבתי אתמול יום שלם.
היום אני מבטיחה לעצמי טיול נינוח. לא יומרני. על אותו קו גובה. בלי ירידות ועליות דרמטיות.
חולפת על פני הר גמל. אתמול, ממרומי זקיף רמון, ראיתי אותו מולי. כבר טיפסתי עליו עשרות פעמים, בבוקר שישי החלטתי לוותר באמתלא שהראות לא מי יודע מה.

מבי"ס שדה הר הנגב מערבה
בכל הביקורים הקודמים שלי במצפה רמון מעולם לא הרחקתי מעבר להר גמל. מבטיחה לעצמי שמעכשיו, במסגרת פרוייקט "סובב מכתש", אצעד סביב מכתש רמון, לא ביום אחד, ולא ברציפות, אבל מתישהו אשלים את המעגל ואגיע גם לשם.
בבוקר שישי הלכתי לראשונה בדרך מהר גמל אל בי"ס שדה הר הנגב. ביציאה משער בית הספר אני נתקלת בעדר יעלים. הם עוברים ממש בסמוך לי, נעצרים להתבונן בי מצלמת אותם וממשיכים בדרכם.

אני על התוואי של שביל ישראל והפיתוי לרדת על ש"י אל המכתש ולעלות חזרה למצפה בשביל הירוק די גדול, אבל אני עומדת בו בגבורה. לא היום. לא במצב העייפות ובחום הגדול הצפוי.
שביל ישראל יורד מטה ואני ממשיכה בעלייה קטנה בשביל אדום, שהופך אח"כ לכחול. הכחול ממשיך לאורך שפת המכתש וכשהוא מסתיים ממשיך אותו השביל הסגול החדש. עדיין לא היגעתי עד לשם כדי לבדוק בעצמי.

תנומה קצרה בצל חורשה לסיום הטיול 
ההליכה על שפת המכתש יפה, נעימה, נינוחה, שקטה.

אפשר לראות את קרני רמון וגם את זקיף הרמון ומפער פיטם

בנקדות התצפית עם אבן לזכרו של בועז שמהכתוב עליו היה איש מיוחד, אני מתיישבת לארוחת בוקר אל מול הנוף ו… נפנוף רגליים עייפות

אח"כ אני שמה פעמי לחורשה הסמוכה למצפה כוכבים. עצים, כלומר צל, כלומר מקום מושלם לשים את הראש ולנמנם קצת. נדמה לי שנרדמתי, בכל מקרה מקום מ-ו-ש-ל-ם, רק חבל שהזבובים עוקצים בלי סוף.
כשהתעוררתי מהתנומה החלטתי שעד כאן להפעם, אני אמשיך לחוג סביב המכתש בעונה הבאה ולבנתיים נותר לי לחזור את כל הדרך עד למרכז המבקרים. בשירותים של ביה"ס שדה מרטיבה שוב את הראש וחוזרת אל המכונית הלוהטת לקראת אחת בצהריים.

עוד שעתיים וחצי של נהיגה עד הבית, ועדיף שלא תשאלו איך עברה הנסיעה, לא היתה קלה, במיוחד כשבדרך חולפת על פני מכונית עם נהג בדואי שנוסע עם רגל יחפה בחלון וביד השנייה מתעסק בנייד – אבל סוף טוב הכל טוב, חזרתי הביתה בשלום, עייפה מאוד אבל גם מרוצה מאוד.

בעל הבית שלי רואה אותי פורקת את הציוד בכניסה לבית, "לא אמרת שאת נוסעת לכל הסופ"ש? בואי, אכין לך קפה, יש לך יומהולדת היום"
אחרי הקפה בגינה, אחרי שסידרתי את כל הדברים שלקחתי לטיול, אחרי מקלחת טובה – נזכרתי שאני רעבה. זה הזמן להכין מנה חמה בטעם קוסקוס לארוחת ערב…

הנופים שנשקפים מזקיף רמון אכן היו בחירה יפה ומאתגרת כמתנת יום הולדת.
כעבור שנה חזרתי שוב לזקיף הרמון במסגרת טיול בן שלושה ימים בתוואי של "סובב מכתש רמון" (מקיר האמוניטים עד לבורות לוץ) והשנה במסגרת "פרוייקט השביל" הלכתי במקטע המזרחי של השביל הסגול, ממעלה מחמל עד למצפה רמון ובכך השלמתי הקפה (כמעט) מלאה של המכתש הגדול בארץ.

Comments

5 תגובות על “טיול יומהולדת במכתש רמון”

  1. תמונת פרופיל של שגיא
    שגיא

    אחד הפוסטים שהכי התחברתי אליו (ועברתי עליו פעמיים)
    למדתי על מקום שלא היכרתי ולא שמעתי עליו "זקיף רמון". כנראה יש לי עוד הרבה ללמוד גם במכתש

    התמונות שלך (כרגיל) ממש מצוינות (בוודאי בהשוואה לתמונות שצילמתי לאורך הטיילת וב"גמל")

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה 🙂 קומפלימנט גדול עבורי שקראת את הפוסט פעמיים. תחפש חומר על "סובב מכתש רמון", המקום הזה מופיע כנ.ג. 862 (סליחה אם מבלבלת בגובה), הכינוי "זקיף הרמון" זה שם שאנחנו המטיילים נתנו לו ולמען האמת אני מכירה את המטייל שהעניק למקום את הכינוי. בעיני, שווה טיפוס, אבל לא ביום חם ואם אפשר שתהייה ראות טובה. ההנאה מובטחת.

  2. תמונת פרופיל של הופאק
    הופאק

    אני זוכר את הטיול הזה מאג׳נדה. אבל היה כיף לראות שוב את התמונות. גם אני טיילתי במסלול שעבר דרך הזקיף ואפילו כתבתי עליו בזמנו.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      נכון, הפוסט הזה מבוסס על דברים שבזמנו כתבתי באג'נדה. שירשורים מטיולים אהובים ומיוחדים אני מעבירה לבלוג שלי, כי כידוע אג'נדה איננו יציב במיוחד לאחרונה…
      הזקיף הזה אכן מרשים, ללא ספק, ויפה ששביל סובב הרמון עובר דרכו.

      1. תמונת פרופיל של הופאק
        הופאק

        כן, גם אני משתדל לשמור גיבוי של פרסומים שלי. אני פחות מעביר שרשורים מהעבר אבל פרסומים חדשים בפורומים או בפייסבוק מגובים אצלי.