יומן אמנות: שחור על שחור

בקייץ לקחתי כמה בריסטולים שחורים, קיפלתי, חתכתי וכרכתי ליומן.
זו הפעם הראשונה שעובדת על רקע שחור.
נתתי ליומן את השם הלא מקורי "Black על שחור", מה שגם התאים לצבע הדומיננטי של אותה תקופה בחיי.

שבוע שעבר סיימתי את היומן. כשבין הקייץ לחורף היתה הפסקה ארוכה בה הנחתי את היומן השחור בצד ועבדתי ביומנים אחרים.
בינואר שבתי אליו במרץ גדול, שעות ארוכות שהקדשתי לכפולות מורכבות ותוך חודש וחצי נגמרו הדפים השחורים הריקים.
אם בקייץ היה נדמה לי שכרכתי יותר מדי דפים ושהיומן הזה לא יסתיים לעולם, עכשיו כשנגמר, אני קצת מצטערת…

אחרי שנגמר הנחתי את הדוגמן על השולחן לסשן צילומים. הסרטתי שני סירטונים, האחד קצר, בו אני מדפדפת במהירות בין הכפולות. והשני ארוך,  בו אני מדברת תוך כדי דיפדוף.

במקום להכביר במילים על התהליך אני מניחה כאן בפוסט את הקישור לסרטון הארוך ביוטיוב. לקראת הסוף הוא נקטע, כנראה דיברתי יותר מדי.
בסרטון אני מזכירה את ה"שמד" שעשיתי הקייץ לציורים ועבודות ישנות שלי ואיך כדי "להציל" עבודות ישנות מפח הזבל אני מדביקה עם המון דבק ביומן.
יש ביומן השחור כמה כפולות משמעותיות עבורי שבזכותן יומן זה לעולם לא יזרק או יושמד. ולהלן שימוש נוסף של היומן, לא רק כאמצעי לביטוי אמנותי, אלא גם כסוג של "ספר זיכרון" שמתעד אירועים בחיי, לא בצורה מפורשת, אלא דרך דימויים, צבעים וצורות.

"אמנות היא עוגן כ"כ חשוב ומשמעותי ואני שמחה שיש לי את היכולת, הידע, ההבנה, החומרים והתנאים לעסוק בה. בבית, ביני לבין עצמי. בלי לפרסם ברבים, בלי לעניין שיבואו ללמוד ממני", אני משתפת חברה טובה במחשבה שהגיעה, "כרגע אין לי שום צורך לחלוק את רזי היומן עם אחרים. זה היומן שלי ויש בו כמה כפולות משמעותיות מאוד שיצרתי בעקבות מה שקרה לאחרונה".
"אין ספק שיצירה זה כלי נפלא וטיפולי. ואכן בורכת בו וביכולת לנצלו כעוגן עבורך." היא כותבת לי חזרה.

זה המקום לעצור רגע ולכתוב כמה הודיות על מה שיש לי, שקיבלתי, שהשגתי, שעבדתי בשבילו.
לומר תודה על האמנות שהיא כמו חברה טובה, מציעה כתף מנחמת, מכילה את כל מה שיש לי לומר או לצבוע, על היכולת שלי להיות קשובה לאמת שלי ולבטא אותה, במילים, בדימויים, בצורות, בצבעים. על הסבלנות שיש לי לשבת שעות ארוכות, לגזור, להדביק ושוב, לגזור, להדביק. על הכוח התיראפויטי שיש במלאכות הפשוטות הללו, בחומרים הנגישים הללו.

פוסט זה שונה מקודמיו בכמות המלל והתמונות. לפני שאניח כאן את הסירטון עבור מי שמעוניין להקשיב למה שיש לי לספר על היומן, על תהליך ההכנה – תמונה שמראה איך הכל התחיל.

חומרים: ערימת בריסטולים שחורה, מספריים, סכין חיתוך, סרגל, דבק, טושים, צבעים וערימת דימויים גזורים

וזו הכפולה הסוגרת את היומן, עם הכיתוב "לא טוב היות האמן לבדו".
אבל הוא לבדו בין כה וכה, כמו השורה מתוך השיר המוכר. ואולי בבלוג או בסירטון, כשאני מראה את היומן ומספרת עליו, ועלי כיוצרת היומן, לכמה רגעים לא נהייה לבד.

29 דקות על היומן השחור

לסיום, פסקה מספר שסיימתי לקרוא לאחרונה, על השחור הכי שחור:

"אני מספרת לה על ונטבלאק, השחור הכי שחור שנוצר אי פעם. "פיתחו אותו מחלקיקים של פחם לכל מיני שימושים צבאיים, אני לא יודעת בדיוק, אולי לחקר החלל." השחור הכי שחור בולע 99.96% מהאור שמוקרן לעברו, אני מסבירה, ופירושו של דבר שכל עצם שמכוסה בוונטבלאק נראה כאילו איד מימד. "נשארים רק הגובה והרוחב," אני מסבירה, "העומק נעלם."
.."ואז בא פסל מפורסם," אני ממשיכה, "מיליונר, וקנה אותו. קנה מהחברה שייצרה את ונטבלאק את הזכות הבלעדית להשתמש בו ביצירות שלו."
"את ממציאה."
"ממציאה? הלוואי. אומנים אחרים כעסו נורא, תדעי לך. אחד מהם סיפר בעיתון שהרבה אומנים גדולים בתולדות האנושות רצו להגיע אל השחור הטהור הזה – טרנר, מאנה, גויה – והנה, סוף-סוף זה קרה, השחור הכי שחור ישנו, אבל אי אפשר להשתמש בו. רק מי שקנה אותו יכול. תגידי, אם מתכסים בשחור הכי שחור, זאת לא נראית לך דרך מושלמת להיעלם?"
מתוך "איך לאהוב את בתך" רומן מאת הילה בלום, עמודים 194-5