סיפור מסע בהמשכים: נסיעת התאווררות לאיטליה (2)

הטיולים האורבנים שלי בארץ מחוצה לה מזכירים פורמט של טירונות: השכמה מוקדמת, זמן קצוב לארוחות, אם לא ממש גוועים מרעב, אפשר לדלג על אוכל (חוץ מקפה), "אוכל זה לגרגרנים", ללכת, ללכת, ללכת. רק אם הרגליים ממש כואבות אפשר לעצור למנוחה. ואז כשהחושך יורד, בין ארבע לחמש, בבת אחת מפלס האנרגייה צונח, כמו נפילת סוכר דרמטית.

היות וזה לא "מסע טירונות" ראשון שלי, אני מנווטת ככה שלקראת חשיכה, אהיה ברדיוס הקרוב של החדר.
אתמול בערב ניסיתי "לגנוב" עוד רחוב.
"אלך עד קצה הרחוב ואז אסתובב ואחזור".
"אל תהיי חזירה, זללת היום כ"כ הרבה מראות, עכשיו את בקושי רואה ממטר. מייד לחדר!"
זו הרס"רית שבי שמחלקת פקודות וטוב שכך.
וככה קרה שבחמש בערב נכנסתי ללובי, גונבת הצצה בגלריה לאמנות מודרנית בקומת הכניסה. מזל שהמסיכה מסתירה חצי פנים ומטשטשת את ההערות הנבזיות של מבקרת האמנות שבי.

"אוכל זה לחלשים", חוץ מקפה וקרואסון וניל…

אנשים נורמלים נוסעים לחו"ל לבלות. האוכל, כלומר הארוחות במסעדות הן חלק משמעותי בבילוי. בוחרים מסעדה טובה, עושים מיני-דוקטורט על קריאת ביקורות על המסעדה ותחקיר עומק על התפריט, מזמינים יין, מנה ראשונה, שנייה, קינוח. הבלוגרית מיכל מנור כתבה שארוחות הערב באיטליה הן הארוחות המשמעותיות ביום ויכולות להימתח על פני כמה שעות.
שחלילה לא ישתמע שאני שופטת לרעה את האנשים הנורמלים, חובבי המסעדות. זו אני הלא נורמלית, ולכן טוב שאני מטיילת לבד, כך שההחלטה שלא לשרוף זמן וכסף במסעדה ובמקום להיכנס לסופר – חלה רק עלי. בסופר אני מלקטת מהמדפים לחמניה, גבינה צהובה, יוגורט, סלט ארוז ולקינוח ופלים בטעם וניל, פרודוקטים לארוחת ערב פשוטה בחדר.

אחרי הסעודה הקלה ומקלחת חמה שאוששה אותי, הגיע הזמן לשיעורי בית. כלומר לקרוא את הדפים המודפסים. למרקר מקומות וכתובות, לחפש אותן בגוגל מאפס ואח"כ לאתר אותן במפה הארד-קופי ולסמן במרקר.
השלב הבא יהיה לתכנן מסלולי הליכה עבור כל יום, משני עד שישי, כולל גיחה למודנה ואולי גם פארמה. רק שעדיין לא היגעתי לשלב הזה…

אני מתבוננת בחלק הדחייני שבי ונוזפת בו, מה נסגר איתך? למה את לא מתכננת? לא חבל שתפספסי איזו אכסדרה יפה? רחוב מעניין? גלידה טובה?
ת'אמת? לא. לא חבל. ה-"לא חבל" הזה מריץ ומתזז אנשים שנוסעים לחוץ לארץ בצורה גרועה פי כמה וכמה ממסע הטירונות שלי. לפחות אני נהנית ללכת, לגלות הפתעות, להציץ בכל מיני סימטאות שנקרות בדרכי ושבכלל לא ידעתי שיהיו שם.

אני בסדר גמור עם זה שתיכף יוצאת מהחדר לעוד יום ברחובות בולוניה, בלי לתכנן בדיוק לאן ומתי.
מה שכן, אני יודעת שבסביבות חמש, אחרי שיחשיך אשוב לחדר אחרי שהלכתי והלכתי וצילמתי וצילמתי.
רוב התמונות היפות נמצאות בכרטיס הזיכרון של הקנון הותיקה שלי. פה ושם אני גם מצלמת בסלולרי, אבל בעיקר משגיחה על הבטריה שלא תתבזבז מדי.

האיטלקים, להבדיל מהאמריקאים או אפילו אנחנו הישראלים לא מציבים שקעי חשמל זמינים לטובת מכורי הטכנולוגיה.
תעזבו שקעי חשמל להטענה, מה עם שירותים רגילים להתרוקנות טבעית. בולוניה מקבלת ציון גרוע מאוד בכל מה שקשור לרווחת התייר: אין מספיק שירותים ציבוריים, אין ספסלי ישיבה, אין שקעים להטענת הסלולרים, אין תרגום לאנגלית לשלטי ההסבר על מבני ציבור, אין שלטים עם מפות ענקיות וסימון בולט של You are here. מה כן יש? מיליון מאפרות, כי מעשנים ברחובות מיליוני סיגריות.

התחזית צדקה, גשום היום, בינתיים זה נראה כמו טיפטוף עדין, מה גם שהאכסדראות נותנות הגנה מהגשם, אבל לא מהקור. כשארזתי בגדים לא ידעתי כמה קר זה 10°, אז הבאתי שכבות. כל עוד אני בתנועה הקור לא מציק מדי, בכל אופן עדיף על פני טיול בחמסין ובשיא הלחות.

אלו מילים שנכתבות בקפה הראשון של הבוקר, בבית הקפה הצבעוני שמעבר לפינה. נראה לי שהצחקתי הבוקר את הבחורה בדלפק. אני מבקשת אמריקנו, "איטליאנו קופי"? כן, שימי בכוס גדולה ועוד כוס עם מים רותחים. ככה גם אני בהשראת האמריקאים "מקלקלת" קפה איטלקי משובח, או במילים שלי, מוהלת מעט את המשקה המר. כך או כך, כמות הקפאין נשארת דומה.
האיטלקים שותים את האספרסו שלהם בעמידה, בספל קטן ולצדו כוס מים קטנה. הם לא מסתובבים ברחוב עם כוסות חד פעמיות בגודל XL כמו בניו יורק או תל אביב. מי שממהר שותה בעמידה ומי שזמנו בידו יושב על אחד הכיסאות בתוך/מחוץ לפסטיצ'ריה, מילה שלמדתי ממיכל והכוונה לבית מאפה-קפה.

תודות לבלוגרית אורה גזית שטיילה ופרסמה את ההמלצות שלה ותודות לחריצות שלי אתמול בהכנת שיעורי בית, היגעתי לרחוב שכל חובבי הז'אנר היו מתים עליו. ב-"ז'אנר" אני מתכוונת לאמנות רחוב. נכון שבולוניה מפורסמת בדברים אחרים כמו קילומטרים ארוכים של אכסדראות, הצבע האדום הדומיננטי של הביניינים, הגסטרונומיה המשובחת. ועדיין, הסטריט-ארט הפכה להיות תופעה נפוצה בעולם כולו.
גם בבולוניה יש ציורי קיר, רק שממה שראיתי אתמול, הרוב לא מעניינים. אבל מסתבר שצריך לדעת איפה לחפש. ההמלצה של אורה על הרחוב הכי מפתיע בבלוניה, ויה דל פראטלו, הביאה אותי ללכת בו הבוקר לכל אורכו, לשלוף את שתי המצלמות, הקנון והסלולרית, לעצר, למצוא קומפוזיציה יפה ו… קליק ועוד אחד ועוד.

הדבר האחרון שאני עושה כשאני בשוטטות חוצלארצית זה לספור כמה פריימים אני מצלמת וגם למדוד זמן, ככה שלא יודעת כמה זמן הלכתי ברחוב, אולי שעה, אולי יותר. בסוף הרחוב גרפיטי של דמות שיורה קורונות סגולות עם המסיכה על תקן רוגטקה והיה שם גם בר/בית קפה/מאפייה, מקום נהדר להפסקת קפה ומאפה שנייה ליום שני. כל פעם אני מופתעת מחדש שלווניל באיטליה באמת יש טעם של וניל. מי שלא מאמין שייסע לאיטליה ויזמין מאפה עם קרם וניל.
בינתיים לא ראיתי אנשים יושבים בבתי קפה ועובדים במחשב הנייד שלהם, כמו בתל אביב. הם קוראים עתון, מעשנים, תקועים במסך הסלולרי כמוני, אבל יחי ההבדל הקטן בין מחשב כף יד למחשב של עבודה…

"נראה שאת נהנית" כתבו לי אתמול, כן, ברור! גם הבוקר, שהתחיל גשום, אמרתי לעצמי "בקטנה!" וכמה טוב שיש בעיר הזו רחובות מקורים. יש לי בתיק גם מטריה וגם משקפי שמש, בינתיים שניהם לא בשימוש. אחרי קייץ ישראלי ארוך, בוהק, מסנוור, העיניים שמחות לאור האפור והרך של בולוניה. בתמונות השמיים נראים כמו כתם לבן שרוף או אפור. הייתי רוצה גם תמונות עם שמים כחולים, אבל היגעתי בכזו עונה שככה נראה ומרגיש מזג האוויר.
עשר מעלות ואני לבושה בחולצת טיולים קצרה, עליה חולצת טיולים טרמית, סוודר דק, מעיל וצעיף.
לא קר לי. נעים לי. וכן, אני נהנית. אני כותבת את זה הכי פשוט שאפשר. שהמילים ינציחו את ההרגשה הטובה, יזכירו לי מתישהו בעתיד, כשההרגשה הטובה תסתלק. ממה שלמדתי עד כה, מצב הרוח דומה לעננים בשמיים. ההרגשה הטובה באה, הולכת ושוב באה, נשארת לזמן מה ואז מגיע ענן קודר ומסתיר אותה. עד ששוב מגיעה השמש ומסלקת את הענן. אם יש משהו קבוע בחיים זו המחזוריות, ההשתנות. תסתכלו על הטבע, הוא המורה הכי טוב שיש.

הייתי נשארת בבית הקפה הנעים הזה עוד שעה ארוכה, אבל הדרך קוראת לי. פני מועדות אל מחוץ לכביש הטבעת שעוטף את העיר העתיקה. לכיוון האכסדרה הארוכה שעולה במעלה ההר, עם 666 קשתות, שבסופו של טיפוס מובילה לכנסיית סנטה לוקה. מחצית מכמות הקשתות נמצאות במפלס הרחוב, כלומר הליכה מישורית ומחציתן מטפסות לגובה של 270 מ'
בתחילת העלייה פושטת מעיל וצעיף, נהיה לי חם, הזיעה נוטפת מהפנים. שילוב לא ברור של קור ולחות. ככל שהעלייה מתקדמת, הגוף דרוך במאמץ, לווסת את הנשימה. שאיפה, נשיפה, מדרגה ועוד אחת. הקשתות ממוספרות, הינה היגעתי ל-400, 500 עוד מאמץ, עוד נשיפה, שאיפה. המאה האחרונות הן הקשות ביותר לטיפוס. לא עוצרת, ממשיכה הלאה, על פני חולפים מקומיים בריצה קלה, זה מסלול הג'וגינג שלהם.
כעבור 45 דקות העלייה מסתיימת בצלב גדול ובמרפסת גדולה הפונה לגן. ביום בהיר אפשר לראות מכאן את קו הרקיע של בולוניה. הערפל הסמיך חוסם את הנוף, מכסה את הכל בשמיכה לבנה ורטובה.

ההר / יאנג סאן יון
אֲנִי הִנְנִי
בִּגְלַל שֶׁהָהָר שָׁם
אֲנִי צוֹחֶקֶת
בִּגְלַל שֶׁשִּׁירַת הַצִּפּוֹרִים נִשְׁמַעַת מִשָּׁם
לֹא חָשׁוּב מַה יִּקְרֶה
לֹא חָשׁוּב מַה יַּגִּידוּ
כְּמוֹ שֶׁהַכּוֹכָבִים נוֹבְטִים חֶרֶשׁ בַּשָּׁמַיִם
מְעַרְסְלִים חֲשֵׁכָה
כָּךְ נִפְתָּחִים הַפְּרָחִים עַל צֶלַע הָהָר
אֲנִי הִנְנִי בִּגְלַל שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת כָּל זֹאת.

לא חשוב שהראות היום אפסית, לא חשוב שהשילוב של קור ולחות מבלבל את הגוף, לא חשוב שאני מזיעה וחם לי. לא חשוב. אני צוחקת בגלל שטיפסתי בדרך הצליינים בעלת 666 הקשתות. בגלל שהיגעתי לראשו של עוד הר. עוד הישג, אחרי ימים רבים של דישדוש מתיש במקום. באמת שלא חשוב מה יקרה, לא חשוב מה תגידו, חשוב שברגע זה, אחרי שהדופק חזר לערכים נורמלים, אני צוחקת. יושבת על ספסל בכנסיה בראש ההר ומתחת למסיכה צוחקת.

מעניין לשמוע את ההסבר למה האיטלקים בחרו להקים את הכנסיה דווקא על ראש ההר. לפעמים ההר פשוט שם וזה רק אנחנו, בני האנוש, שמבקשים "לכבוש" אותו, לטפס לפסגה, לנכס את הפסגה לאלוהים זה או אחר.
האכסדרה הארוכה נמתחת לאורך של כ-5 ק"מ, חלק קטן מאוד בתהליך של שיפוץ, אבל רוב הקשתות עומדות מאות שנים במקומן, וורודות-כתומות-אדומות. ישנות, יפות, מסמנות את כיוון ההתקדמות, כמו שערים שהצליין עובר דרכם, בעולם הפיסי ובתוכו, עד שמגיע אל המזבח הקדוש. אני הנני מי שאני, לא צליינית, הולכת דרך פשוטה.

בדרך חזרה, לפני שחוצה את כביש הטבעת ונכנסת אל מרחב העיר העתיקה, נכנסת לגן ציבורי. פורשת שקית על הספסל הרטוב יושבת לנוח. הרגליים זקוקות למנוחה אחרי הטרק הלוך-חזור אל הכנסיה בראש ההר. ביום יפה, מנוחה בפארק היא דבר מתבקש וגם מהנה. ביום מעונן וקר עם שמיים שמטפטפים בעדינות, פחות נעים.
השלכת בבולוניה כעת בעיצומה. העצים משירים עלים בגוונים של צהוב-כתום. ביום אחר, אם מזג האוויר יאפשר, אלך לפארק גדול יותר.

עד כה אני הולכת את בולוניה. יכולתי לקצר מרחקים עם אוטובוס, אבל אני לא יודעת איך משלמים ואם הנהג מקבל מזומן, או שכמו אצלנו, חובה על כל הנוסעים להחזיק בכרטיס דומה לרב קו. לפעמים אני מתגעגעת לזמנים בהם קנינו כרטיסים ממוכר ולא דרך אפליקציה.

מעייף ללכת את בולוניה ברגל. השעה כעת שתיים וחצי ולפני עוד שעתיים וחצי עד החשיכה.
היעד הבא, שוק האוכל, חצי ריק. כנראה היגעתי בזמן של סיאסטת הצהריים. מוצאת ספה ירוקה נוחה ומתיישבת למנוחת תפוח ולקינוח גלידה. מהיום, כל יום גביע גלידה. אין קשר בין הדבר המתוק-הנפלא הזה למזג האוויר.

המנוחה על הספה בשוק האוכל החצי ריק עזרה לאגור כוחות, ובמקום לחזור לחדר בחמש, היגעתי אחרי שש. הבחורה הלבבית בקבלה התעניינה היכן הייתי ואם בולוניה מוצאת חן בעיני. היא אמרה ש-666 הקשתות הן בצורת נחש, כמו הנחש שנמצא לרגלי הקדושה.
היא סימנה במפה כנסיה נוספת מחוץ לכביש הטבעת, ממנה יש תצפית מומלצת על העיר. בתנאי כמובן שהערפל יתפוגג והראות תשתפר. לדבריה מרחק ההליכה מהכיכר המרכזית לכל כיוון לעבר כביש הטבעת הוא כ-12 דקות. היא גם הסבה את תשומת לבי שוב שהמלון ממוקם מעל גלריה לאמנות מודרנית, במסדרון ובחדרים תלויים ציורים מקוריים, שעדיף שלא אומר עליהם דבר.
שאלתי על קישוטי הקריסמס שראיתי ברחובות, למה לא מדליקים את האורות בחושך. היא מייד נכנסה לגוגל האיטלקי לשאול וגם היא לא הבינה מתי בדיוק נדלקים האורות. אולי חודש הבא. בכל מקרה, אתמול בערב/לילה אף קישוט לא דלק, בקושי נדלקו הפנסים הגדולים בחלק מהאכסדראות. סוג של חיסכון בחשמל? יתכן.

מרכז הקניות היוקרתי של העיר גדוש בפרסומות עם הנחות יוצאות דופן לרגל ה-black week. לי דווקא יש שבוע שאם הייתי נותנת לו צבע הוא יהיה אדום, la rossa, כמו הכינוי של בולוניה, "העיר האדומה". אדום הוא גם צבע של חיות וחיוניות, צבע של שמחת חיים שזורמת בדם, צבע של תשוקה ועשייה מתוך התלהבות.
אחד לאחד מה שאני מרגישה מאז שנכנסתי לאולם הנוסעים והיבטתי מוקסמת בלוח ההמראות.
נדמה לי שרבים יסכימו איתי שיש בנסיעות הללו מחוץ לישראל משהו שמרחיק ומנתק בבת אחת מאווירת הכובד והלחץ. ברגע שהמטוס ממריא, אפשר לשמוע אנחת רווחה כללית. ואז, למרבה ההפתעה, כשהמטוס נוחת, מוחאים כפיים.

חברה טובה אמרה לי, צלמי את עצמך באיטליה ותחליפי את תמונת הפרופיל עם הכובע הורוד ומשקפי השמש שמסתירים חצי פנים. אז זה יהיה האתגר שלי להיום. לעשות המון סלפי ומתוכם לבחור בתמונת פרופיל חדשה, עם פנים גלויות.
מזכיר לי קטע מתוך מייל שכתבתי לפני עשור לחברה טובה שטיילה בהודו. השמטתי כמה פרטים אישיים והעתקתי לקבוצת "נשים מטיילות לבד", כי המילים שכתבתי אז עדיין רלוונטיות גם לימינו, במיוחד למי שמטיילת לבד. וכמה אני שמחה שלא התקמצנתי והזמנתי לי חדר ליחיד לשהות שלי בבולוניה.

"… סופסוף התפניתי לעבור על התמונות מנפאל, ביתר נחת ומתחילה בזה ששולחת לאנשים שצילמתי את התמונות שלהם. מתחילה כמובן איתך. אין צורך להציג את המקומות. בדיעבד מצטערת שלא צילמתי אותנו יותר, כי זאת מזכרת שנשארת איתנו אחרי שהזיכרון של אותו מקום, מקדש, רחוב או מה שלא יהיה, שיהיה יפה ככל שיהיה, מתפוגג.
אני רוצה להאיר את עיניך, את לא צעירונת שהשתחררה מהצבא לפני חודש. כבר צברת מיילג' בחיים והטיול שלך הוא לא סתם טיול לראות מקומות יפים ולעשן פה ושם. ממש לא. כמו שאת הגדרת זה "מסע חיים" או "טיול כאורח חיים". אי לכך, ובהתחשב בגילך ובתפיסת עולם המיוחדת שלך, את תהיי לרוב לבד.
אל תוותרי על חדר ליחיד, גם אם הוא יקר יותר. לפרטיות שלך אין מחיר. לא תתרוששי מזה ותחסכי לך את השטויות שממלאות לצעירות בנות עשרים את הראש. את מוכרחה להיות זאת שקובעת לעצמך את הקצב, את תחומי העיניין, את לוח הזמנים שלך לכל יום ויום. את ורק את. כדאי שלא תתחברי סתם לאנשים לשיחות בטלות ומשמימות. תהיי סנובית. אל תבזבזי את החריפות שלך על אנשים שלא מסוגלים לדבר בצורה רהוטה. תהיי לבד. זה ברור, אבל הבדידות הזאת תמלא אותך בשקט שאת זקוקה לו. תחבר אותך לעצמך. תקרב אותך לחוה הילדה הפנימית. ושם תמצאי את השמחה האמיתית. לא בשיחת חולין בטלה עם צעירים שלא מבינים מהחיים שלהם, או מקומיים שרק רוצים למכור לך משהו או לקחת ממך משהו.
קבלי את הלבד שלך בברכה, אל תנסי להילחם בו.
אני זורקת לך שלל עיצות, ותאמיני לי שאני כותבת את הדברים הללו מניסיון החיים שלי. כי גם אני עוברת אותם מכשולים. גם אני רוצה מאוד שיאהבו אותי וירצו בחברתי. אבל רוב הזמן אני לבד. ולומדת להינות מחברתה של החברה הכי טובה שלי, אילנה.
נסי לאמץ את הגישה הזאת ואולי לא יהיה לך כ"כ לבד שם בהודו הרחוקה. אולי עם הזמן תתבהר לך הדרך. וגם אם בסופו של יום לא תמצאי שם את מה שאת מחפשת, בטוח תמצאי דברים אחרים. תחווי התנסויות אחרות. תיחשפי למראות, לתרבות. ואם תחליטי שזהו, נגמר לך העיניין בהודו, אז תעברי הלאה למקום הבא. את לא מוכרחה לאהוב את הודו רק בגלל שכולם אומרים שזאת מדינה מדהימה. לכל אחד יש את המקום המדהים שהוא שלו. והאמת היא שהמקום הזה נמצא אצל כולנו בפנים. אבל לפעמים צריך לעבור חצי עולם עד שמבינים את זה…"

אחרי יומיים של הליכה אינטנסיבית ברחובות בולוניה אני עולה על רכבת שלוקחת אותי לעיר סמוכה בשם מוֹדֶנָה. נסיעה קצרה שנותנת לי את האפשרות לראות ולחוות מקום נוסף. ועל כך בפרק הבא בסיפור המסע.


מוזמנים לעקוב אחר סיפור המסע שלי בהמשכים בפוסטים הבאים: 
נסיעת התאווררות לאיטליה פרק 1 | פרק 2 | פרק 3 | פרק 4


הסלפי האיטלקי החדש שלי