יומיים על השביל בכרמל, מיגור לצומת שפייה

למזלי מזג האוויר בסוף השבוע הצמוד ליום הזיכרון ויום העצמאות גילה התחשבות וסידר לצועדים בדרכים טמפרטורות נוחות, רוח נעימה, שמיים מעוננים ואפילו גשם קל בבוקר השבת. מנצלת את חלון ההזדמנויות שנפתח לי ויוצאת ליומיים על השביל, והפעם מצפינה לכיוון הכרמל. זו הנקודה הצפונית ביותר אליה היגעתי בשביל עד כה.
התיכנון ליומיים הקרובים היה לטפס על הכרמל, לסיים את היום הראשון בעין הוד, להתארח אצל מלאך שביל ולמחרת לצעוד עד לצומת שפייה שם טיילתי בתחילת נובמבר. מה שנקרא, להשלים רצף. מקטע בן יומיים שהתחיל מוקדם מאוד בשישי בבוקר והסתיים כשנכנסתי הביתה במוצ"ש, לקראת עשר בלילה, "מפורקת" מעייפות. עייפות שאני סוחבת עד היום, שני בלילה, מהליכה רצופה של כ-40 ק"מ, כולל טיפוס לגובה מצטבר של למעלה מקילומטר.

ההר הירוק כל ימות השנה,
אני עוד חולם ושואל 
לנשום רוחותיך כבראשונה, 
לשכב בצילך כרמל.

יורם טהרלב

המעבר בין השהייה בטבע, בתנועה, לרוב לבד, לעיתים עם מטיילים שפוגשת, לבין השגרה שמכתיבה שהייה במקומות סגורים, נסיעה איטית בכבישים, ישיבה ממושכת מול מסך המחשב, ריכוז גדול במשימות טכניות, אנליטיות – הוא חד מדי. קשה מדי. אפילו שכמעט חלפה עונה שלמה של צעידה בשביל עדיין לא התרגלתי. לא מתלוננת, רק מצביעה על המקום הזה כ-"קשה", קשה פי אלף מהטיפוס להר שוקף למשל, עלייה אנכית של כ-160מטר, אחרי בוקר שלם בו טיפסתי מיגור (0 מ') עד לרום הכרמל (520 מ').

"חשוף את עצמך לפחד העמוק ביותר שלך; אחרי זה, לפחד אין כוח, והיראה מהחופש מתכווצת ונעלמת. אתה חופשי."
ג'ים מוריסון

הקושי בשביל הוא לרוב פיסי, קושי שניתן להתגבר עליו ע"י האטת הקצב או מנוחה. קושי שאני מכירה בו, מכבדת אותו, כי הוא מצביע על היכולות הגופניות שלי, על הכושר שלי, שם לי גבול, למעשה, בא להגן עלי, שלא אזיק לגוף. הקושי שאני פוגשת כשאני שבה הביתה לשגרה הנוחה והמוכרת הוא בעיקר מנטלי ורגשי. כי עמוק בפנים אני רוצה להיות במקום אחר, מסרבת לקבל את הדין שהטיול נגמר, שעכשיו זה זמן לכל מה ש-"צריכה/מוכרחה" לעשות. ההתנגדות שיש בי להכרח הזה היא זו שמגדילה את הקושי, יחד עם העייפות הפיסית המובנת מאליה אחרי יומיים מאומצים, מה הפלא שאני מרגישה מרוקנת מאנרגייה, מותשת. מתבוננת בתחושות הללו ועל פניו לא מבינה איך זה קורה. הלא השהייה בטבע אמורה להטעין אותי, למלא אותי. יש ציפייה שטיול הוא משהו שמחזק והינה מתברר לי עכשיו שטיול, ואם להיות מדוייקת, הטיול בכרמל, חיסל את רזרבות האנרגייה, הותיר אותי עייפה ומרוקנת.

"כשאגלה מי אני, אהיה חופשי."
ראלף אליסון, האדם הבלתי נראה

אני יודעת שאני כותבת דברים שלא מקובל לדבר עליהם. לא בגלל שאני מוצאת הנאה גדולה בניפוץ מיתוסים, אלא כי יש לפעמים טיולים שסוחטים את המטייל, מרוקנים אותו מכוחותיו. במקטע הזה על השביל, בין יגור לצומת מאיר שפייה, נהינתי מאוד אבל גם התעייפתי מאוד. ואולי עדיף במקום לכתוב ולהקדיש זמן לעריכת התמונות פשוט לנוח. לנהוג כמנהגי בשביל, להקדים לישון. זו ההתחלה וההמשך יגיע כשאתאושש.

"לא אהיה 'מפורסמת', 'גדולה'. אמשיך להעיז, להשתנות, לפתוח את אופקי ועיניי, אסרב להיות מתויגת ונידונה לסטריאוטיפים. הדבר הוא לשחרר את העצמי: לאפשר לו למצוא את ממדיו, לא להיות מנוע."
וירג'יניה וולף, A Writer's Diary

השבוע חלף במהירות ולא מצאתי את הפניות לשבת ולסיים את הפוסט ובינתיים קרו דברים נוראים בארץ, טיול גיבוש של נוער לקראת גיוס ממכינה קדם-צבאית הסתיים במותם של עשרה נערים ונערות שנקלע לשיטפון בנחל צפית. לרוע המזל טיול יכול גם להרוג, לחסל חיים כשלא נזהרים, כשלא מכבדים מספיק את הטבע ועוצמתו. אני נזהרת מלהעביר ביקורת, רק מרכינה ראש בצער גדול מאוד על אובדן חיים.

"אל תסתפקו בסיפורים המגלים כיצד דברים קרו לאחרים. חשפו את האגדה של עצמכם."
ג'לאל א-דין רומי

מה שאני מכנה "פרוייקט השביל" שלי מתקרב בצעדי ענק לסיומו אם כי אני עדיין רחוקה מרחק של כמה מאות קילומטרים מקו הסיום. חסרים לי עשרה ימי צעידה למקטע הצפוני, מדן ליגור, יומיים למקטע בין לטרון לשוהם ועוד "חור" קטנטן בין תל לכיש לתל קשת. ובדרום – יומיים או שלושה ללכת מנחל ברק לשחרות, תלוי אם מדלגים על המקטע המשעמם בין צומת ציחור לשיזפון. ככה זה כשצועדים בשביל לאורך זמן, כשפותחים מפות על בסיס קבוע, בסוף מגיע הרגע שיודעים לדקלם בע"פ את כל המקטעים לפי הסדר. ואגב, אני לא מקרה יוצא דופן, כל השביליסטים מפגינים בקיאות במקטעי השביל.

"חירות: לבקש כלום, לצפות לכלום. להסתמך על כלום."
איין ראנד, כמעיין המתגבר

עולה לי המילה "באעסה" לתיאור התחושה שהקייץ מגיע, הימים מתחממים ובקרוב מאוד לא אוכל להמשיך לטייל, ו…עדיין לא סיימתי הכל. מצד שני, השביל כאן, לא בורח לשום מקום, אוכל לחזור לטייל בו בעונה הבאה כשמזג האוויר יתקרר שוב. זה נכון, ועדיין… חלמתי לעשות את שביל ישראל במלואו, תיכננתי, הכנתי אקסל עם חלוקה למקטעים, בצבעים שונים שיבצתי תאריכים ו…אז קרו החיים והכל התבלגן, שום דבר לא יצא כמתוכנן. ככה שמה הפלא שאני מתקרבת לסוף העונה עם קילומטראג' מכובד שעדיין לא מסתכם באלף קילומטרים של שביל.

"כדי לגלות את עצמך, חשוב בעצמך."
סוקרטס

השביל מלמד אותי שיעור בגמישות, מכריח אותי להתבונן על הפער בין הרצון לבין מה שקורה בפועל וממליץ לי לשנות גישה ולקבל את המתרחש. להשלים איתו. לא להתנגד לו. נכון, לא תשלימי העונה את ההליכה בשביל במלואו, אבל בואי תסתכלי על מה שכן הלכת ותתגאי במרחקים שעברת עד כה.
הסטת המבט ממה שלא הספקתי לעשות למה שכן עשיתי היא חשובה, חוסכת ממני את ההלקאה העצמית, מאפשרת לי לקבל את הנוכח בלב שלם.

יש אנשים שמעולם לא חלמו
יש אנשים שחלמו אבל שכחו
יש אנשים שחלמו אבל לא מאמינים שזה אפשרי
יש אנשים שעייפים מלחלום, שוויתרו
ויש אנשים שעדיין חולמים ופועלים להגשמת החלום שלהם
כמו למשל, החלום שהיה לי, להיות "שביליסטית", לטייל בשביל ישראל לכל אורכו
זה חלום שאני עדיין מגשימה אותו בכל מקטע שאני צועדת.

במקטע זה כמו רבים לפניו נעזרתי בתחבורה ציבורית: רכבת מבית יהושע ללב המפרץ, אוטובוס עד מרכז יגור, טרמפ עם אח שלי מצומת שפיה לזיכרון ומזיכרון לבינימינה לתפוס את הרכבת הראשונה במוצ"ש לבית יהושע. אנו רגילים לראות חיילים עמוסים בתיק גדול שחולפים על פנינו ברציפי הרכבת ובאוטובוסים. אבל בחורה כבר לא צעירה עם תיק גדול ושני מקלות הליכה? לא חיילת וגם לא סטודנטית, שביליסטית. לרוב המאבטח בכניסה לתחנת הרכבת מסתפק בהצצה ברישיון נהיגה, מניח לי לעבור עם התיק הגדול ורק שואל שאלות סטנדרטיות כמו: "יש לך נשק או משהו חד?", השומר בתחנת האוטובוס בחיפה מתעקש להציץ בתיק הגדול, יש שם מים, אוכל ליומיים, כובע שמש וורוד, סווצ'ר, מעט בגדים להחלפה, כלי רחצה, שק שינה, קרוקס. ולכבודה הזו הוספתי כמה גרמים נוספים של דגל ישראל שמצאתי זרוק בכניסה לקיבוץ יגור.

"העובדה שאני אני ולא אף אדם אחר היא מהגדולות שבנכסיי. פגיעה רגשית היא המחיר שאדם צריך לשלם בכדי להיות עצמאי."
הרוקי מורקמי, על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה

הרבה סיפורים אפשר לספר רק על מה שקורה בדרך לשביל ובדרך חזרה מהשביל. כיוון שאני לא מטיילת ברצף, כל פעם נדרשת לתכנן איך מגיעה ואיך חוזרת, לבדוק לוחות זמנים, לשאול, להצטופף בקרונות רכבת עמוסים, להצטרף לקהל הנוסעים, כשיוצאת אל המסע וחוזרת ממנו. הינה מקום נוסף בו השביל מסיט אותי מאיזור הנוחות שלי, מהמכונית היקרה והאהובה שלי שלוקחת אותי למחוז חפצי, כי לא תמיד כדאי להגיע עם רכב פרטי והיכן שמתאפשר רצוי להיעזר בתחבורה ציבורית, גם אם אינה אופטימלית. ובל נשכח טרמפים.
השביל מכריח אותי לסמוך על טוב לבם של אנשים. לבקש "טובות", לבקש עזרה. להתקשר לאחי ולשאול, "תהיה בבית בשבת אחר הצהריים? אגיע לצומת שפייה ואשמח אם תאסוף אותי משם, ואם זה בסדר שאהיה אצלכם עד הרכבת של תשע מבינימינה." ובטח שזה בסדר. וככה נתתי לאחי הזדמנות לשמש לי "מלאך שביל", שמקפיץ אותי, מאכיל אותי, נותן לי מקום לנוח כמה שעות. כשחיכיתי בצומת הסואנת שיגיע עייפתי מלעמוד, אז מתיישבת על המדרכה, נשענת על התיק. בהמתנה לרמזור שיתחלף הוא מצלם אותי ושולח לקבוצת וואטסאפ של המשפחה ואני זוכה לכינוי שהדביקה לי אחותי הקטנה: "אילנה השאקלית"…

"הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לדעת כיצד אדם יכול להיות שייך לעצמו."
מישל דה-מונטן, מסות

ואולי אחרי כל המילים שנאמרו עד כה אכתוב מילה או שתיים על הכרמל עצמו? ההר הירוק כל ימות השנה. כמה שהוא יפה ומרשים ושונה מהנופים שהורגלתי בהם עד כה. כשפעם כתבתי "סיפורי דרך" הייתי מקפידה על תיאור מדוייק של הדרך, אבל כעת אני לא שם, הכתיבה שלי הולכת למקומות אחרים, אסוציאטיבים יותר. כמו למשל ארגז ספרים נוסף שראיתי בדרך, "ספריית השביל" שאני תמיד ניגשת לפתוח בסקרנות אולי תהיה שם מחברת עם סיפורים חווייתיים של מטיילים.

מתוך הדף המנויילן שמסביר על משמעות הפרוייקט: "ספריית שביל ישראל היא ספרייה חופשית המאפשרת שאילת ספרים והחזרתם במספר נקודות לאורכו של שביל ישראל. המיזם, המשותף לרשות הטבע והגנים, למרכז אקדמי שלם ול"נפגשים בשביל ישראל" הוקם באוגוסט 2015, במטרה להעשיר את שיח השביליסטים ולאפשר למי שמעוניין בכך, להוסיף למסע הפיזי גם מסע נפשי מלא במחשבה וברגש", וכמה מילים לסיכום: "לפעמים ספר, משפט או שורה משיר יכולים להאיר לנו ולהעיר בנו את מה שחיפשנו."
וזה לגמרי המשפט שמנחה אותי כשאני מפזרת בפוסט זה עשרה ציטוטים בהקשר של חופש ועצמאות ברוח החג שנחגג יום לפני שיצאתי לדרך.
"בתקווה שנצא אנשים טובים יותר מהמסע".

"אל תאפשרו לרעש הנובע מדעותיהם של אחרים להטביע את הקול הפנימי שלכם."
סטיב ג'ובס, מתוך נאום בפני בוגרי סטנפורד, 2005

שישי בבוקר, אחרי הנסיעה ברכבת, באוטובוס, אחרי הליכה קצרה עד לבית הקפה ברחבת החנייה, אחרי קפה מספר 2 לבוקר, כשסוף-סוף מעמיסה את התיק הגדול המקושט בדגל ומתחילה לללכת לכיון הכניסה לשביל, עוברת דרך שער הבקר ומאותתת לפנייה שמאלה, חוצה את השביל עדר פרות. ובכן, למי יש זכות קדימה על השביל? לאדם או לפרה? המתנתי בסבלנות שתעבור פרה אחת ועוד אחת ועוד אחת. בלית ברירה אני משתלבת בין תנועת הפרות וכולנו זורמות עם השביל. לאן אתן הולכות? אולי תישארו ללעוס את העשב שכאן? מה לכן ולשביל ישראל? מנסה להגביר מהירות ולעקוף אותן, אבל הן רבות במספר וכשהשביל מתחיל בטיפוס הן נעצרות ונשארות ללעוס בנחת למטה. רק אני, שביליסטית חסרת מנוח, מטפסת במעלה הדרך, בזיגזג שמקל מאוד על העלייה.

ככה גם חושבים אלו שבאים מולי ורצים למטה. קודם רצו עד לעוספיא וכעת הם שועטים ליגור בריצה קלה. אח"כ יסופר לי שזה היה הסיבוב השני שלהם לבוקר זה. בקצב שלי, שהוא לא רע, לא מהיר מדי וגם לא איטי מדי, אני מטפסת מעלה, נהינית מהצבע הירוק שעוטף אותי עם פה ושם חלונות לנוף. נכון שהראות לא במיטבה, אבל אין לי שום תלונות למזג האוויר שפירגן לי רוח נעימה שנשבה בכיוון הנכון ועננים שהסתירו את השמש.

אֲנִי רוֹאֶה יַעַר
אֲנִי אוֹמֵר: אֱלֹהִים,
עֲשֵׂה אוֹתִי צְוִיחַת צִפֳּרִים, רוּחַ בָּאֲמִירִים

אֲנִי רוֹאֶה גֶּשֶׁם
וְאוֹמֵר: עֲשֵׂה אוֹתִי צָלוּל וְזוֹרֵם

אֲנִי רוֹאֶה הַר
אֲנִי אוֹמֵר: אֱלֹהִים,
עֲשֵׂה אוֹתִי הַר

עודד פלד

מזמן לא צעדתי ביער והכרמל הוא יער נחמד שמפנק את המטייל במנהרות צל, שביל הליכה נוח נטול קוצים. בהמשך המסלול השביל ייקח למקומות פחות נוחים להליכה, בין הקוצים שצומחים פרא ומאיימים להשתלט גם על הפס הצר של השביל. לפעמים השביל עובר בתוך הערוץ, כמו נחל חייק או הנחל שמתחת למושב עופר, ממש צולל אל בין העצים והסלעים, בהתחלה זה קסם, יש למקום איכות מסתורית, מושכת, אבל כשזה נמשך לאורך זמן, אני כבר מייחלת לדרך רחבה, פתוחה לשמיים. פחות אוהבת את הדרכים הסגורות שעוברות בתוך סבך של צמחייה, דרכים שאופייניות לצפון הארץ ופחות לאיזור המדבר.

"אינני ציפור; אף רשת אינה לוכדת אותי: אני אדם חופשי עם רצון עצמאי."
שרלוט ברונטה, ג'יין אייר

בפסגה של הר שוקף, כשיושבת לנוח אחרי העלייה המתישה, מביטה בנוף צבוע בגוון של אובך אפור, מגיע שביליסט בן גילי פחות או יותר ומתפתחת שיחת מטיילים. עד הנה הדרך טיפסה ועלתה מעלה, מכאן היא יורדת עד לחניון בית אורן לשם מועדות פניו של הבחור, ללינת לילה. אני משכנעת אותו לבוא איתי לחאן יותם שבעין הוד. אני משערת שתהיה שם מקלחת חמה ותנאי לינה טובים יותר. לא ידעתי למה לצפות לכן המקום הפתיע לטובה.

על "חאן יותם, המקום לאדם ולחברו" אפשר לקרוא כאן – בדף הבית של המקום – מקום שכולו ברוח ההתנדבות, מקום שמעניק פעילויות אירוח ללא תשלום ובסיוע של מתנדבים תושבי חוף הכרמל.

"עלה למעלה כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח!" הרב קוק
מתי בפעם האחרונה אתגרת את אמונה שלך בך? מתי יצאת לאתגר חדש? מסלול זה הינו מסלול מאתגר מאוד ביופיו, בעוצמתו ובעוזו.

"מסלול זה הינו מסלול שבו אפשר להרגיש את האתגר והעוצמה שיש בך. המסלול לא קצר ומאפשר לחוות את הכרמל בכל רבדיו הן גיאולוגיים והן אנושיים. המסלול מאתגר אותך להאמין ביכולותיך ובעוזך להעפיל לפסגה ולהגיע אל המטרה והיעד שלך. בדרך לומדים את הכרמל לראות תופעות מעניינות ומרהיבות במערת שיח ולאחר הליכה בנוף ובצמחיה
ובירוק של הכרמל מגיעים לחרבת רקית ולחפש סימנים של התיישבות אנושית. מסלול זה מיוחד במינו כיוון שכולל בתוכו את ההדרגה והשלבים של כל תהליך בחיי היומיום של האדם מהבסיס= המסלע ועד ההגשמה והיעד= האנושי ובדרך את הצמחייה\הצמיחה=התהליך. המסלול מוכיח שכל דבר עם עז וענווה לעצמך שיש בך את היכולות לגלות אופקים חדשים ולדעת שאין קשיים, יש אתגרים בכל שלב בחיים. השאלה היא האם תוכל למצוא את הדרך ולראות בה את האופק למטרה ולהגשמה."

המלצה על מסלול הטיול שמחניון רקית למערות ישח מתוך כפי שמופיעה בקובץ באתר של חאן יותם. המסלול הזה עובר על התוואי של שביל שיראל והואכאן יפהפה. לא קל, אבל לגמרי מרהיב.

כשהיגענו בשעות הערב המקום המה מטיילים, קבוצה גדולה מקיבוץ בארות יצחק (קיבוץ דתי סמוך לפתח תקווה) שהיגיעו למקום להעביר בו מה שמכונה אצלם "שבת טבע". הם נוהגים פעם בשנה, סמוך לפסח לנסוע ליעד כלשהו בטבע לשבת שלמה ולשהות בו בחברותא, ככה הוסבר לי. הם הגיעו מצויידים בכמות גדולה של אוכל וכמובן שגם אנחנו, השביליסטים החולפים בשביל הוזמנו להצטרף לארוחת ערב שבת.
עוד אחת מהחוויות הבלתי צפויות שהשביל מעניק למטייליו. מפגשים עם אנשים טובים באמצע הדרך, האחראים על תחזוקת המקום בהתנדבות מלאה ואנשי בארות יצחק שקיבלנו את פנינו במאור פנים, הזמינו אותנו לשולחן השבת, התעניינו במעשינו, מאין באנו לאן פנינו מועדות. מתי בפעם האחרונה פגשתם אנשים זרים שממש הקשיבו לכם, שממש התעניינו בסיפור שלכם. ביומיום האינטנסיבי זה כמעט ולא קורה, וכשאני יוצאת אל הטבע, אל השביל, שם מזדמנים לי לפעמים רגעים נדירים של קסם. של שיחות עומק שאפילו שאני יודעת שלא יהיה להן המשך, הן משמחות מאוד את הלב.

וזה מה שאני לוקחת מהמקטע הדו-יומי בכרמל, המפגשים הלא צפויים, עם הנוף הירוק, היפה והפחות מוכר לי, ועם האנשים שפגשתי בדרך, השביליסט איתו צעדתי מצהרי שישי עד צהריי שבת, האנשים בחאן יותם, מטיילי שבת שחלפו על פני ועצרו להתעניין, לשאול, להחמיא, להציע משהו לשתות.
מקווה מאוד שהמקטע הדו-יומי הזה אינו האחרון לעונה זו, שמזג האוויר יאפשר לצאת לטיולים נוספים על השביל לפני שהקייץ יתחיל רשמית.