"לזרום עם השינוי"

בפוסט זה אתאר את תהליך העבודה על יומן האמנות "לזרום עם השינוי" שהכנתו הסתיימה באוקטובר 2018.
במהלך העבודה על הספר, בזמן שחיכיתי שהצבע הלבן שצבעתי דרך הסטנסיל יתייבש לפני שעוברת להטביע חותמת בעמוד הבא  – ישבתי לכתוב כמה מילים על תהליך העבודה.
זה בעיקר מה שאיפיין את העבודה על הספר, עיכובים, עבודה איטית, התמהמהות.

ההתחלה דווקא היתה מהירה ונעשתה בנחישות.

באותו יום בתחילת יולי 2018 שהודיעו בעבודה שהפרוייקט בו אני עובדת יסתיים בסוף השנה, שהלקוח סוגר את הפעילות בארץ והמשמעות היא שאמצא את עצמי מחוץ למקום העבודה הנוכחי שלי – בערב כששבתי הביתה שלפתי מהספרייה הפרטית שלי את הספר "מי הזיז את הגבינה שלי".

את הספר קיבלתי במתנה ממקום העבודה הרציני הראשון שלי בתעשיית התוכנה.
המנכ"ל השתתף באיזו סדנא, התלהב מאוד מהקונספט ורכש ארגז שלם של ספרים לחלק לכל אחד מהעובדים. קראתי אותו אז, בקייץ 99 של המאה הקודמת, כשהייתי בתחילת הקריירה שלי בהייטק, ולא קראתי בו שוב עד יולי 18, כשהודיעו לי חד משמעית שהחל מינואר 2019 עלי לחפש את "הגבינה" שלי בתחנת האכלה חדשה.

קראתי את הספר שוב ותוך כדי קריאה הרגשתי דגדוג באצבעות "להחריב" את הספר. כלומר, "לטפל" בו, לצייר בו, להתכתב עם הסיפור על השינוי שנכפה על ארבעת העכברונים, כשהגבינה אליה הורגלו הוזזה ממקומה.

בלי הרבה סנטימנטים תלשתי את ההקדמה והבלה-בלה שבסוף הספר ונותר רק הסיפור עצמו, המשל עם מוסר ההשכל. בשלב הבא עטפתי את הספר במפת השבילים משמורת תל דן, שמזכירה צורה של מבוך. זה היה בדיוק בעיתוי שחזרתי מטיול בצפון. המפות מתל דן והשניר היו בהישג יד, מתאימות בצורה ובצבעוניות לשמש כעטיפה פנימית וחיצונית.

אח"כ הספר נזנח בצד לתקופה ארוכה. ציירתי את הדמויות בעמוד הראשון והאחרון ולא ידעתי מה לעשות עם הסיפור עצמו. לא רציתי לעלות עליו עם שכבת צבע, רציתי שישאר קריא.
לקחתי את הספר והקלמר איתי לסיני ושם בא לי הרעיון לצבוע את הרקע מסביב בצבעי מים ועפרונות צבעוניים.
הגוונים בהם השתמשתי הם של טורקיז, ירוק, כחול וסגול. הצבעים שאני הכי אוהבת. במיוחד הטורקיז שמסמל יצירתיות, הכחול שמסמל תיקשורת, הירוק שמסמל צמיחה והסגול שמסמל טרנספורמציה.

אח"כ הוספתי רקע עדין בעיפרון צבעוני מעל הטקסט.
מה עוד? עדיין נותר חלק נכבד של הדף פנוי לתוספות. נזכרתי בסטנסילים ישנים שמעולם לא השתמשתי בהם. הינה הזדמנות להתנסות במשהו חדש ולהטביע דוגמאות של פרחים בשולי הטקסט. הסטנסיל נותן קווי מתאר ברורים של הצורה, אבל אני, עם חוסר היכולת המולד שלי לצבוע בדיוק בתוך הקווים, מקבלת צורות קצת מרוחות, לא מדוייקות. אולי מרמז על חוסר היכולת שלי להשתלב במסגרות נוקשות, על הרצון שלי לצאת מהקווים, לזרום עם קווים מעוגלים, משורטטים ביד חופשית.

הספר טייל איתי במקומות רבים, ירושלים, סיני, הר שגיא שבמדבר. מזל שעטפתי את הכריכה ששומרת עליו כי עם הזמן הוא נעשה קצת ממורטט.
אני נהנית לקחת אותו בשתי הידיים וללוש את הכריכה, מין תנועה של קדימה-אחורה. כייף. וכל הזמן תוהה – מה הסיפור הזה בא ללמד. הרי מדובר במשל עם מוסר השכל.
את המשפטים החשובים העכברונים כותבים על קיר המבוך ובספר הם מופיעים בעמוד שלם. עם מרקר כחול וירוק הארתי את המשפטים שקפצו לי לעיניים מתוך הסיפור.

היות וזה סיפור על שינוי והיות והתבקש לתת לספר המטופל שלי את השם "לזרום עם השינוי" החלטתי לזרום עם אסוציאציות חופשיות על המילה "שינוי".
הדפסתי את המשפטים הללו והדבקתי ככותרת עליונה בכל עמוד.

את מספור העמודים החדש כתבתי בכתב יד, כי באותו הזמן השבלונה לא היתה בהישג יד.

כמעט סיימתי… נותר עמוד מס. 27 ריק. יש לו רקע, אבל במה אמלא אותו? אולי בסיפור משלי. וככה נולד הסיפור על "שמורת הרי ההייטק הגבוהים". הוא כמובן הוקלד באחד הלילות במחשב. התלבטתי אם להדפיס ולהדביק או לכתוב בכתב יד. בסוף לקחתי טוש שחור וכתבתי, בכתב היד שלי, את הסיפור על אותה צעירה שהיא אני.
אח"כ ערכתי במחשב את הסיפור ויצרתי ממנו 3 תמונות שהעלתי למדור "תמונה ביום" ובהמשך הטקסט התעבה והפך לפוסט שסיכם 12 שנות עבודה (אפשר לקרוא כאן: שמורת הרי ההייטק, מחוז הרצליה פיתוח )

העבודה על הספר, המקומות אליהם לקחתי איתי את הספר, האינטראקציה עם אנשים שהתעניינו ושאלו על הספר, הניסיון להקריא חלק ממנו לשני בחורים צעירים בסיני שלא מכירים אותו ובכלל, העיסוק האישי שלי במה שקורה עם "הגבינה" האישית שלי שהולכת לזוז ממקומה גרמו לי ל-"outing" – לעלות על הכתב את הסיפור על "השמורה" ולפרסם אותו ברבים.

בזמנו כתבתי: "השינוי קרב ובא. איזו התרגשות…"
כעת, אחרי שחלפה חצי שנה מאותו מועד בו קרה השינוי, אני ממשיכה להתרגש. זו עדיין תקופה של התחלות חדשות.

אלו התמונות מתהליך העבודה

אלו התמונות של העמודים בספר. להנאתכם.