ימי קורונה: להיפגש באמצע של הדברים

בתוך הרצף הלא נגמר של "ימי קורונה" יש ימים בהם הראש מרגיש עייף, הגוף מרגיש מותש, רעש חיצוני מחלחל פנימה. אני לא ביחסי ידידות עם עצמי.
ויש ימים שחווה סוג של סינכרון בין מעט הדברים שעוברים עלי, כשאני בתוך הבית, למעט שאני רואה ושומעת מבחוץ.
הימים הללו הם ימים לאימון רצוף בלבטוח, בלתת אמון ביקום. להאמין שהיקום הוא אכן מקום ידידותי, כדברי איינשטיין.
זו עשייה מסוג אחר, מינורית יותר, כמו ללכת על שביל צדדי וחבוי, הליכה איטית, משתהה.

ובקצב האיטי, הלא מתחשב של ימי קורונה, כמעט כמו מילות השיר של דניאלה ספקטור, לפעמים קורים מפגשים מעניינים.
אני פוגשת מילים שכתבתי פעם, ששכחתי שצרפתי אותן זו לזו. בימי הקורונה לפעמים המילים נתקעות והינה אני מוצאת שבעים שורות של הוויות במילים מדוייקות.
הוויות שאני מאמצת אלי ממרחק הימים ההם, מקלידה אותן באותיות גדולות על גבי מעגלי צבע שנצבעו לפני שנים.
החיבור בן המילה הכתובה לצורה המעגלית הצבועה מוגש כאן לפניכם.
עד כאן ההקדמה. מכאן ואילך, פותחת מעגל, סוגרת מעגל.

מוזמנים להצטרף.