איור ושירה על קירות בניינים בירושלים

לפני זמן מה הזדמנתי למרכז העיר בירושלים ולהפתעתי גיליתי ברחובות העיר ציורי קיר ענקיים ולצידם שלטים מהם למדתי על פרוייקט מעניין בשם "עיר סיפור", פרוייקט שמבקש לשנות את תפיסת ציורי הקיר המסורתית במרחב הציבורי, ומפתח אותה באופן המייצר שוטטות וסקרנות לקראת המוצג הבא בסדרה.
זו מטרה נהדרת בעיני, לעודד אנשים לצאת לשוטט ברחבי העיר ולחפש את הסיפור המאוייר על קירות הבתים.

עיר סיפור #1
איך הופכים שיטוט ברחובות העיר למסע בין דפים של ספר?
הסופרת גַּיִל הראבן נקראה לחבר יצירת מקור לכבוד העיר ירושלים.
בהקראה חגיגית הקריאה הראבן את הסיפור "הצעה", קומדיה רומנטית בשבעה חלקים, בפני שבעה מאיירים ירושלמים. המאיירים הפליגו על כנפי הדמיון, מילים עטו צורה וצבע והתגבשו לכדי איורים מופלאים: כל מאייר התייחס לפרק אחד מתוך הסיפור, על פי הסגנון הייחודי המאפיין את יצירותיו.
האיורים הודפסו על משטחי ענק והוצבו על שבעה קירות בניינים במרחב הציבורי במרכז העיר ירושלים.
עוברי האורח יישבו בקסמם של הסיפור המלווה באיורים, וביחד עם קסמה של העיר ירושלים – נרקם סיפור אהבה.
השילוב בין טיול ברחובות העיר ובין טיול בין דפי הספר קסם לי וככה הלכתי מרחוב לרחוב, מעמוד לעמוד, מחפשת את הציור הבא לקרוא את הפרק הבא בסיפור.
מביאה כאן את הסיפור המלא בליווי התמונות שצילמתי, סיפור שכעת ניתן לראות בתמונות בלבד כיוון שהכרזות הגדולות הוסרו והוחלפו באחרות.

הצעה – מאת גיל הראבן
פרק 1 – רחוב ההסתדרות פינת הלל
"מה יש לי נגד ירושלים? אני, כנראה, מעדיף את הערים שלי צעירות יותר…"
עידו חייך את חיוך היהלומים שלו, ובפעם הזאת הוא לא נראה לאפי מקסים. שבעה חודשים טיילו יחד. תושבים בשלוש יבשות נכנעו לחיוכו. אך משהו קרה, ומאז ששבו לארץ מופע הקסם של פניו הלך ונעשה מעצבן.
"רומא נראתה לך צעירה?"
"רומא. ברומא יש בתי קפה, ברומא אנשים לפחות מתלבשים יפה."
"טוב, אף אחד לא הכריח אותך לבוא ללמוד דווקא כאן."
אפי חשבה שהיא יודעת מה יגיד עכשיו – "שסעים", "לכלוך", "מועקה" – והטענות המוכרות נגד עירה אכן הושמעו.
עצוב קצת לגלות שהידיד הטוב שלך משעמם אותך.

פרק 2 – רחוב בן יהודה 16
"למה לא יכולים לחמם כאן כמו שצריך?" החורף סיפק לעידו עילות נוספות להתלונן: על המעיל שאף פעם אי-אפשר להסיר ועל מטריות שנשברות רגע אחרי שיוצאים מהבית, על הרחובות השוממים ועל מנהרות הרוח שמתעמרות בו בזדון.
אפי היתה עסוקה בלימודיה ובחבר חדש מהפקולטה: בחור גבוה מאוד שלא התיירא גם מהרוח על גשר הסינמטק, אך כשפגשה בכל זאת את עידו, קרובה היתה להשתכנע שמכל הסטודנטים – ירושלים בחרה דווקא בו לענותו. אפו נזל, עיניו דמעו, ובקול צרוד לחש לה ביעותים: נבוכדנצר מרוקן לו את המקרר, סנחריב מחריב את חדרו. בלילה חלם שסלג'וקים משליכים אותו לבור כלא רק משום שבילבל אותם עם ממלוכים.
אפי השתדלה להיות סבלנית. היא גדלה בעיר, הוא היה זר. ובחורף – ידעה – בדידותם של הזרים מחמירה.

פרק 3 – רחוב קינג ג'ורג' 9
"אתה יודע מה לא עשינו מזמן? מזמן כבר לא הצעת לי נישואים."
במהלך הטיול המשותף עידו ביקש את ידה שלושים פעם. בניסיון הראשון שניהם היו שיכורים ולא הפסיקו לצחוק, אך משגילו את ההנאה שבדבר- הם המשיכו. חתונות נראו להם מבדחות. מחשבה על קשר רומנטי ביניהם היתה מגוחכת, ודווקא משום כך התאפשר להם לשכלל את אמנות ההצעה ואת אמנות ההיעתרות.
בשערי בית האופרה בסידני הוא שר לה. בכיכר סנט מרקו כרע לפניה על שתי ברכיים, ובפלאס דה לה קונקורד על ברך אחת. קהל נוסעים בשלוש טיסות ג'מבו מחא כפיים לשמע המילים שקברניט מסר בשמו ברמקול, ואת השמפניה שהטייס הספרדי שלח להם, חלקו עם העדים הנפעמים שלידם.
ככל שהשתפרו מחוות הבקשה של עידו ומחוות ההיענות של אפי, רבו הטובות שהרעיפו עליהם. וביום משבר במדריד, כשארנקו של עידו נגנב, הצעת נישואים עזת מבע זיכתה אותם במגש של טאפאס על חשבון הבית.
התשורות היו נחמדות, אך בקבוקי שמפנייה וארוחות חינם לא היו מטרתם. המופעים הרומנטיים שובבו את לבותיהם. באשר היו – הם שימחו גם אחרים, ולמה לא לשמח?

פרק 4 – רחוב קינג ג'ורג' 4 קדמי
"מאז שחזרנו לא הצעת לי נישואים. אפילו פעם אחת לא …" אביב הגיע. תלמידים חשפו כתפיים ורגלים בשמש, אך הזעפנות של עידו לא פגה, ואפי קיוותה שהצעת נישואים מוצלחת תשיב את עליצותו.
"זה לא ילך. את עסוקה מדי עם השרוך הגבוה. אין לך זמן לזה." הוא העווה את פניו. היא נסוגה לרגע, ואז התעקשה: החורף נגמר ומוכרחים לבלות קצת. היא אכן עסוקה, לימודים, עניינים, פרנסה, אבל זמן להצעת נישואים אחת יחידה – בכל זאת יש לה.
"בעיר קטנה כמו ירושלים ממילא עדיף שלא נגזים בזה, אבל בוא, תציע לי פעם אחרונה ודי. סתם לזכר הימים…"
כלבלב התגלגל כשיכור על הדשא. צמד פעוטות התרוצץ מסביב לו. עידו הרחיק את מבטו אליהם, ואז, מכונס במעילו, חיווה תנועה של "בסדר."

פרק 5 – רחוב קינג ג'ורג' 4 אחורי
תכנון של הצעות נישואים היה חלק מהבילוי, משעשע לא פחות מעצם המופע הרומנטי, אך דומה שירושלים השכיחה מעידו איך מבלים.
אפי טענה שהצעה אחרונה ביותר – חייבת להיות אדירה. על זה לא התווכח, אבל הרעיונות שהעלה נראו לה דוחים. שיתחפש לליצן? שיצאו למדרחוב, ושמה, עם ורד בין השיניים, הוא יחליק סביבה על גלגליות? שיתייצב בקומה השנייה בתחנה המרכזית ויזעק את בקשתו למטה במגפון? לא? אז בבניין כלל, אולי?
הבעיה רק שמישהו שהם מכירים עלול לראות אותם ולחשוב שהם ברצינות…
"תודי שזה יהיה מביך, אם מישהו קרוב יחשוב חלילה ששנינו …"
אפי הבינה שלעידו אין מושג איפה הוא חי. קרוב לשנה הוא מתגורר בעיר, וברור שלא התחיל אפילו להתוודע אליה. סקרנות של תייר לא ניצתה בו. כמו עיוור הוא נע מדירתו לקמפוס, אבל למה אפשר לצפות מבחור שסובל מקור ומסיוטים על סלג'וקים?
כשטיילו יחד בעולם הוא היה קרוב לה כאח, וכעת הרגישה אשמה קצת שלא עזרה לו להיקלט.

פרק 6 – רחוב יפו 70
הם החליטו שלא למהר. חופשת קיץ לפניהם, ובמהלכה יוכלו לחקור מהו האתר הנאה ביותר להצעת נישואים.
מגדל דויד? מגדל אחר, אולי? מסעדת גג – במזרח העיר או במערבה? ידוע לכול שאתרי תצפית הם רומנטיים, אבל נוף ירוק רומנטי לא פחות. "מה תגיד על הגן הבוטני?" אל מול הזריחה? לאור השקיעה?
עבודת התחקיר שהחלה בנחת, הלכה וצברה תאוצה. אך סיימו לבדוק בוסתן שבעמק, ותכף עלתה מחשבה על מלון שבהר. אפי אמרה שאת שלל הרעיונות הצצים עליהם לכתוב ולמיין: בתים היסטוריים, תפאורה דתית, פינות חן במוזיאון… תחקיר דורש סדר. אך בתום ימים של שיטוט, כשרגליהם יגעות מטיפוס וראשיהם סחרחרים ממראות ומחום, לא נותר בהם כוח אלא לבירה בשוק.
"מחנה יהודה. על סצנה רומנטית כאן – לא חשבנו." אמרה לו.
והוא הביט בעיניה וציין שבלילות כמו זה – השוק אכן די רומנטי.

פרק 7 – רחוב אגריפס 29
ראש השנה התקרב, והשניים ישבו על ספסל ברחוב שמואל הנגיד. קירות האבן נצבעו בוורוד של סתיו, ואפי תפסה שהנה, החופשה כמעט נגמרת וכלום לא הוחלט. הנרגנות של עידו נעלמה. הוא שפע רעיונות ומרץ, אך להתחייב לאחד מהם – סירב. באותו יום, כשטיילו בגן החיות, דחה את האפשרות שיציע לה נישואים מול כלוב השימפנזים, וגם על הפינגווינים טען שעליו להרהר עוד.
חברים טובים צריכים לדבר בכנות. "נראה לי שאתה לא הולך לעשות את זה." אמרה לו. ועידו בכנות השיב לה שלא, היא צודקת, נראה שלא. לבקש את ידה בצחוק היה כיף בחו"ל, במקומות שלא היו שייכים, אבל פה, עכשיו, בעיר הזאת – המעשה הזה פשוט לא שייך.
" את לא מבינה?" הוא שאל.
אוטובוס תיירים נתקע מולם והרעיש, ורק כשהסתלק הוא המשיך:
"איך אפשר לבקש בצחוק את הדבר שאני רוצה ברצינות?"
אפי לא מיהרה להשיב לו, אך חיוכה הקדים את תשובתה.
איש לא הבחין בבני הזוג כשהשתהו שם, ולא כשקמו והמשיכו לשוטט עוד בעירם.

עיר סיפור #2
חורף שעבר, לגמרי במקרה הזדמנתי שוב למרכז העיר ושמחתי לגלות את היצירות החדשות שהחליפו את הסיפור הקודם. היצירות החדשות המודפסות על משטחי ענק החליפו את איורי השנה הקודמת, ומוצבים היום על ארבעה קירות בניינים במרחב הציבורי במרכז העיר ירושלים.
הן עדיין שם, כך שממליצה בחום למי שבאיזור להרים עיניים לקירות הבתים ולמצוא שם את השירים המאויירים הללו, עד שמתישהו יתחלפו בסדרה 3#

שיטוט ברחובות העיר הוא מסע בדמיון.
המשורר אלכס בן ארי נבחר ונקרא לחבר שירה מיוחדת לכבוד העיר ירושלים, כזו המקבלת השראה מן הרחוב ומצליחה להעביר לנחשף אליה ערך ועניין באמצעות מספר מצומצם של מילים הנבחרות בקפידה. המאייר הירושלמי אסף קרס נבחר אף הוא, ונענה לאתגר ליצור יצירה משותפת עם המשורר – איור מחובר לשיר, מחובר לעיר.
דמויותיו המאוירות של אסף מיישרות אלינו מבט ממרומי קירות הבניינים. האם הן כאלה שהיינו יכולים לפגוש ברחוב?

הַהוֹוֶה
גָּבוֹהַּ
מִן הַקִּילִימַנְגָ'רוֹ
זֶה אֲנִי כָּתַבְתִּי
לֹא שַׁבְּתַאי

בְּכָל בָּתֵּי הֶחָזֶה
הַלֵּב פּוֹעֵם
מֻקָּף
בְּחָמֵשׁ יַבָּשׁוֹת

הָיוּ לָנוּ הַמִּדְרָכוֹת הָאֵלֶּה
אָז הָלַכְנוּ
לְאָן מַמְשִׁיכִים עַכְשָׁיו?

בְּכָל מָקוֹם
רַחַשׁ הַגַּלִּים

אלכס בן ארי מספר על תהליך העשייה:
"מה זה אומר לכתוב טקסט שמתארח במרחב ציבורי, ברחובות ראשיים, על קירות גדולים? מה נדרש מטקסט שהקוראים שלו הם הולכי רגל שנתקלים בו במקרה, כשסביבם עוד אינספור גירויים אחרים ומצד שני עבור חלק מהם הוא הופך לחלק משגרת היום שלהם במעבר במקטע רחוב מסוים? מה זה אומר לכתוב ארבעה טקסטים שפזורים בארבעה מקומות שונים, לא רחוקים אבל גם לא קרובים מספיק כדי שיראו את כולם יחד? איך ליצור אחידות בלי לדעת באיזה סדר יקראו אותם או שבהכרח אפילו יקראו את כולם? איך לכתוב טקסט אל תוך הנוף המסוים בו הוא יוצג: הבניין, הסביבה הקרובה שלו, זוויות הראיה שמהן הוא עתיד להתגלות? מה זה אומר עבור טקסט להשתלב עם עבודה חזותית של אמן אחר מתחום שונה לגמרי? והשאלה הגדולה והמשמעותית מכולן: מה הפעולה האמנותית והאנושית שאני רוצה לעשות בהזדמנות החד פעמית הזו שבה שירה עולה קירות ענק בלב העיר?
על כל השאלות האלה ענינו, לאט ובהדרגה, כל אחד לעצמו ותוך דיאלוג בין שנינו, המאייר אסף קרס ואני, במשך שבועות העבודה על הפרויקט, במהלך הסיורים בין הבניינים, בהתבוננות בתצלומים, תוך חילופי המיילים הרבים, בדיונים על סקיצות, בתובנות פתאום שנשלחות בווטסאפ באמצע היום באמצע הרחוב.
לא אנסה לפרט כאן את התשובות, היצירות על הקירות עושות את זה, אני מקווה, טוב יותר ממה שאוכל אני בכמה מילים. אכתוב בכל זאת רק מעט על שאלה עקרונית אחת: מה הטעם בשירה הפרושה בענק על ארבעה קירות בלב העיר? האם ולמי היא עשויה להועיל?
טקסטים וציורים שמרוחים בענק על קירות הם כמובן לא עניין חדש. ערים מלאות בגרפיטי למיניו כבר עשורים רבים. גרפיטי מבין הרבה על איך עובדים טקסט וציור בתוך מרחב עירוני. הוא יודע איך להיות קליט, לתפוס את המבט ואת השכל והלב באיבחה מהירה. רציתי ללמוד את זה ממנו. גרפיטי מבין גם מהי דחיפות, איך צריך לגשת ישר לעניין, עד כמה אין זמן לניואנסים וצריך לדבר בגדול, לחתוך מהר לעיקר, להפעיל את מי שנתקל בו. גם את זה רציתי ללמוד ולאמץ ממנו.
אבל לא רציתי ולא רצינו ליצור גרפיטי, אלא דבר שמשתמש בכלים של גרפיטי למטרה אחרת מאוד. ליצור שירה ואיור שיחד יהיו אפקטיביים כמו אמנות רחוב אבל יכוונו לא למחאה כזו או אחרת אלא להגיש לנפגשים בהם את מה שאולי הכי חסר במרחב ובזמן שלנו: השקט והרוחב. היכולת להשתהות, לעצור, להתבונן, להיות קשוב ובעקבות זאת אמפתי, להתרומם מעל ענייני השעה אל ההיזכרות בכך שהדברים אינם מתחילים ונגמרים כאן, בכך שהיריעה היא רחבה והעולם מזמן מעשים גדולים והזדמנויות גדולות והכל פתוח למי שמוכן לפגוש בדברים במלאות ובאקטיביות.
כמו גיס חמישי רתמנו למטרה הזו, ששונה כל כך ברוחה ממרוצת היומיום והשיח הלעומתי שאמנות רחוב היא בדרך כלל חלק ממנה, דווקא את הטכניקות היעילות כל כך שהיא עצמה המציאה."

נעזרתי בפוסט זה בטקסטים שהופיעו באתר של האגף לאמנויות ותרבות של עיריית ירושלים