חימר, כשרעיונות לובשים צורה בתלת מיימד

שנה שעברה קראתי סידרת פוסטים תחת הכותרת "יוצרת את עצמי" שכתבה הקרמיקאית רחלי אלון, תיאור של מסע אישי מרתק, ממחלה וכאב גדול ליצירה שהכניסה שמחה גדולה לחייה והבריאה אותה. ממליצה להיכנס לבלוג שלה ולקרוא ממקור ראשון.
תוך כדי קריאה ראיתי בעיני רוחי את עצמי. מי לא מכיר את זה? את קוראת סיפורים של אחרים, מגיעה למילה, משפט ו… נעצרת… היי… זה מזכיר לי את עצמי… וזה מה שרחלי בסדרת הפוסטים המרגשת שלה עשתה לי. שלחה אותי לטיול במשעולי הזכרונות, כי גם אני בתקופה מסויימת בחיי חייתי חימר מבוקר עד ערב.
בפוסט הזה אני אספר מה קורה כשמלכלכים את הידיים בחימר, כמה בהירות נכנסת לחיים.

את הפוסט מקשטות תמונות של עבודות שלי מפעם, מתוכן מעט מאוד שרדו עד עצם היום הזה.
ולמה פוסט כזה מתפרסם בבלוג שעוסק במסעות? כי אצלי האמנות קשורה לחיים, למעברים, לזמנים, למקומות. תספרו כמה שמות של מקומות מוזכרים בהמשך ותבינו…

איך ומתי זה התחיל? למרבה ההפתעה הרבה אחרי שסיימתי את לימודי התואר הראשון בבצלאל שבירושלים. באותן ארבע שנים הסתובבתי בעיקר במחלקה לאמנות ובחדר החושך במחלקה לצילום. פעם אחת בלבד ירדתי למחלקת הגרפיקה לחדר המקינטושים לבקש שידפיסו לי משפטים. כל השפע היה מונח אז בפני, יכולתי לבחור כל קורס בין-מחלקתי שרציתי, אבל כנראה שלא רציתי או שלא נמשכתי אז לקרמיקה, לזכוכיות או לצורפות.
אלו חומרים וטכניקות שנכנסו לחיי בתקופה מאוחרת יותר.

אחרי שסיימתי תואר שני, אחרי שמצאתי עבודה בהיי-טק, אחרי שהתפנה לי זמן רב שלא הייתי צריכה לדגור על עבודות סמינריוניות, אחרי שנגמלתי מההתמכרות לפאזלים, חיפשתי מה לעשות בשעות הפנאי שלי. גרתי אז במודיעין וראיתי פרסום על חוג קרמיקה. אמרתי לעצמי, למה לא, ננסה.

הסיפור של רחלי החייה לי בזיכרון את הפעם הראשונה שנכנסתי לחדר-מוסך שעבר הסבה לחדר קרמיקה בביתה של אותה מורה.
זו היתה הפעם הראשונה שנגעתי בחימר. מה עושים עם הדבר הזה? בשיעור הראשון ניסיתי לעשות מאפרה. יצאה עקמומית, בוסרית מאוד אבל אהבתי אותה. באותה תקופה עישנתי, אז כשהבאתי אותה הביתה זה היה ייעודה. כבר לא זוכרת מה עלה בגורלה. נשברה? נזרקה?
למדתי בחוג את הטכניקה של בנייה ביד באמצעות חוליות ומשטחים (hand building). התחלתי להכין כלים, קערות, דברים שימושיים או לקישוט.
המגע בחומר החייה אצלי את הרצון ליצור, פתח את התיאבון לעשות עוד ועוד. השעתיים השבועיות לא סיפקו אותי אז קניתי בלוק חימר, יריעת ניילון וכמה כלים בסיסיים והייתי עושה לי "חוג קרמיקה" על שולחן האוכל במטבח בשעות הפנאי או בסופי שבוע.

התאהבתי בחומר ובאפשרויות ליצור ממנו כ"כ הרבה דברים.

לקראת אפריל 2001 עלה רעיון הרילוקיישן לארה"ב על הפרק, בעלי לשעבר רצה מאוד לעבור לעבוד בסניף האמריקאי של החברה ולאחר מאמצים רבים פתאום זה התאפשר בהתרעה קצרה מאוד. החלטתי שאני מכינה כמתנת פרידה לחברים ולמשפחה פרחים מקרמיקה. עיצבתי סדרה ענקית של פרחים, הם עברו שריפה ראשונה ואז צבעתי אותם באקריליק והדבקתי אותם למקל. לא זוכרת כמה פרחים "ייצרתי" לקראת הנסיעה לאמריקה, את רובם הגדול נתתי כמתנה, חלקם שרדו כמה מעברי דירה ומכל הזר הצבעוני הזה נותרו היום רק שלושה.

כשנחתנו באטלנטה חוויתי את מה שאז החשבתי ל-"אכזבת חיי". הייתי אמורה לקבל תפקיד במשרד של אותה חברה, ככה הובטח לי לפני שיצאנו את ישראל, רק שהבטחות לחוד ומציאות לחוד. בפועל גייסו מישהו מקומי לפוזיציה שהיתה אמורה להיות שלי ואני נותרתי מובטלת. במדינה זרה, עם אשרה לשהייה בלבד. והימים היו ימי התפוצצות בועת היי-טק, כשהתעשייה צימצמה גיוסים, על אחת כמה וכמה גיוסים של אנשים זרים, בלי ויזה וכו'.
ככה מצאתי את עצמי בגיל 34 בפנסייה מוקדמת שנכפתה עלי. הרגשתי שהשמיים נפלו עלי. נכון, אמריקה, אבל לעזאזל האמריקה הזו אם אני לא יכולה לעבוד ולפרנס את עצמי. היתה בי התנגדות עצומה לקבל את המצב שנכפה עלי. לא ידעתי מה לעשות באינספור שעות הפנאי, מבוקר עד לילה. הרגשתי איך אני מטפסת על הקירות מרוב שיעמום.

למעשה יכולתי לעשות כל מה שאני רוצה, אבל רק רציתי לעבוד… היגעתי לאמריקה ללא רישון נהיגה ועד שעברתי את המבחן ועד שקנינו לי מכונית הרגשתי כלואה בבית, תלוייה בבן הזוג שייקח אותי מפה לשם. מאדם עצמאי שמתפקד, שעובד הפכתי לאישה שתלוייה בבן הזוג שלה בהכל. תקופה קשה. מאוד.

ואז יום אחד עלה הרעיון אולי אחזור לחוג קרמיקה. ביררתי איפה יש חוגים בקרבת מקום מגורי והיגעתי למרכז אמנות קטן בהמשכו של אותו רחוב בו גרתי, כמו מתנ"ס שכונתי. נכנסתי ונרשמתי. חוג של שעתיים וחצי פעם בשבוע, בשעות הבוקר. והיו גם שעות של open studio שאפשר היה להגיע כדי לצייר על הכלים השרופים ולמרוח עליהם גלזורה. גם לשעות האלו הייתי מגיעה ואח"כ המשכתי לעבוד גם בבית ולהביא את הכלים שיתייבשו לשריפה בתנור.
באמריקה גרנו בבית עם שתי קומות ובקומה השנייה בחדר השני היה לי שולחן משלי, רק שלי, שולחן עץ מאסיבי שקנינו ב-home center והרכבנו בבית. זה היה שולחן העבודה שלי, עד שפרקתי אותו לפני כמה שנים בדירה ברעננה אחרי שהתפרקו לי הנישואין. אבל זה כבר סיפור אחר.

מה שאני רוצה לספר כאן זה שהעיסוק בחימר החזיר אותי לחיים, כי חוץ מהחוג לבנייה ביד השתתפתי בחוג על אובניים וחוג לשריפת ראקו שהכי אהבתי, כי בתור פירומנית מוצהרת אלו היו השעות שהכי נהינתי, לשרוף כלים בתנור המיוחד הזה. נזכרתי במורה, Ed שמו, מעיירה קטנה צפונית לאטלנטה, היה נוסע מדי יום שישי בבוקר כשעה כדי ללמד קבוצת בנות קטנה את הטכניקה המיוחדת הזו. חוג שהתחיל בשעות הבוקר עד אחר הצהריים, הייתי חוזרת הביתה מריחה כמו מדורה, עם הכלים המוכנים בגוונים מתכתיים, חד פעמיים ועם כזה ניצוץ בעיניים.

הקרמיקה החזירה לי את התשוקה לאמנות, או ליתר דיוק לאומנות, עם שורוק, למלאכות יד, למיומנויות טכניות, לעשייה של דברים יפים, דקורטיבים. לקח לי זמן מה להפנים שאין שום דבר נחות או נמוך בדברים יפים. זה חלק משטיפת המוח שמרצים בבצלאל עושים לסטודנטים שם. תודה לאל שעם הזמן גיבשתי לי דיעה משלי והייתי פחות מושפעת מהסנוביזם המסרס הזה.

התמסרתי לעשיית הדברים היפים בכל מאודי, ושם, באמריקה, זה כ"כ נגיש ובמחיר שווה לכל נפש. מצאתי עוד Art Center ונרשמתי לחוגים בצורפות, ויטראג'ים, פיוזינג, הכנת חרוזי זכוכית. נפתח לי התיאבון לגעת בכל החומרים האפשריים, ללמוד הכל, לעשות הכל. וכל זה בזכות החימר.
התמדתי עם החוגים עד היום בו עזבנו את אמריקה וחזרנו ארצה, כעבור שלוש שנים ושליש. אוגוסט 2004 נחתנו חזרה למודיעין, שם נרשמתי לסדנת פסיפס ואח"כ כשעברנו לרמת השרון חיפשתי סטודיו לצורפות ולאורך תקופה עסקתי בצורפות בשעות הפנאי שכבר הצטמצמו, כי עם החזרה ארצה חזרתי גם ל-Day Job שלי בהייטק.

ב-2006 ארזנו שוב את כל הבית לקרטונים כולל כל הכלים והחומרים שצברתי ונסענו לאוסטרליה. בחצי השנה ביבשת הרחוקה ניצת בי מחדש ניצוץ הצילום וחזרתי ארצה עם קילומטראג' מכובד של קליקים במצלמה הדיגיטלית החדשה שלי. כשהרכבתי שוב את שולחן העבודה שלי ב-"חדר השני" בדירה ברעננה (היום אני קוראת לו ה"סטודיו") במשך זמן מה לא היה מונח עליו דבר מלבד מחשב נייד, עד שחזרתי לציור והוא החל להתכסות בצנצנות אקריליק, צבעים, מכחולים, דפים, בדים.

והקרמיקה? ננטשה. גם הצורפות, הויטראג'ים, הפיוזינג, החרוזים – גם הם ננטשו. את מקומם תפסו עיסוקים אחרים כמו הציור, הצילום, הכתיבה.

היום הקרמיקה לא זמינה לי, למעט ביקורים ספורים בסטודיו לקרמיקה של ג'ני בענתות. כשאני מגיעה לסופי שבוע אנחנו נכנסות לסטודיו "לעבוד". היא כל הזמן מציעה לי, בואי, שבי, תכיני לך איזה כלי. ויש לה בסטודיו הכל, כל מה שחובבת קרמיקה יכולה לרצות. חותמות, טקסטורות, מרדד, אובניים. הכל. אבל אני נכנסת לסטודיו עם המצלמה, מחטטת במדפים עם העדשה ומוצאת לי פריימים יפים למסגר שמספקים את תאוות הצילום שלי. או עם קלמר הצבעים שלי ומציירת מנדלות. לכל היותר אני מסכימה למחזר, כלומר ללוש את שאריות החימר לגושים גדולים, שזה אקט תירפוייטי שמי שלא מיחזר מימיו לא יבין על מה אני מדברת.

אני אסיים את הסיפור על הקרמיקה בחיי עם אנקדוטה משישי האחרון כשניגבתי אבק מהמדפים בדירה הנוכחית שלי באבן יהודה ושטפתי במים את אוסף הכלים שהעלו אבק. ואז כשהרמתי את העלה הירוק שעשיתי בזמנו בחוג באטלנטה ועבר איתי כ"כ הרבה דירות, הוא החליק מהיד הרטובה, חטף מכה בשיש ונשבר בקצהו.
עוד לא החלטתי מה לעשות. להרפות, לזרוק, להיפרד? כמו שנפרדתי מהחימר בחיי, או להדביק ולהשאיר אצלי? מזכרת מאותה תקופה.