לשוב הביתה

עבר בדיוק שבוע מאז שבתי הביתה.
שישי שעבר היה יום בהיר וחם, נכנסתי בפתח הבית עם ערימת ציוד מאובק שסיפק לי תעסוקה: לכבס, לנקות, לאוורר, לצחצח גם את המכונית.
השבוע שחלף אופיין בעיקר בשהייה בבית, בצו הסגר הנוכחי ובפעולות שיגרתיות של בית: קניות, ניקיון, כביסה. חזרתי לבשל, להתקלח במים חמים, לישון במיטה חמה, לשבת שעות ארוכות מול מסך המחשב, להיות מחוברת נון-סטופ לאנטרנט, לצפות בסדרה מתחילתה ועד סופה, לקרוא ספר, להכין קולאג'ים חדשים, לסיים יומן אמנות ישן ולכרוך יומן חדש.
לא עוד השכמה עם אור ראשון, לא עוד נסיעות ארוכות, לא עוד מסלולי הליכה של יום שלם, לא עוד צילום של עשרות ומאות תמונות חדשות מדי יום, לא עוד אלפי מילים שמוקלדות מדי יום לפתקים סלולרים ומתעדים את המתרחש בחוץ ובפנים, לא עוד פרסום פרקים ממסע הנדודים דרך היישומון של וורדפרס בנייד.
הרגלים של בית שונים מאוד מהרגלים של שטח.
גם הכתיבה שינתה צורה ועברה בעיקר לפייסבוק, שם העלתי בשבוע האחרון מדי בוקר פוסט יומי עם מקבץ תמונות.
בפוסט לפניכם שבעה קטעים קצרים עם תמונות מן המסע.

(1) שבת, 9 ינואר 21

"איך לחזור הביתה?" אני נשאלת הבוקר ועונה שכמו בבקרים בהם ישנתי באוהל, גם בבית אני ממשיכה לקום מוקדם, לפני השעון המעורר שמכוון לשש וחצי ואז שמחה לגלות ש…
* יש מים חמים בברז כששוטפת פנים, להבדיל מהמים הקפואים בבקבוק עם הפייה לשתייה על תקן של ברז.
* המים לקפה רותחים תוך כמה שניות אחרי הלחיצה על הכפתור בקומקום, להבדיל מההמתנה ליד הגזייה גם כששמה בפינג'אן כמות מדודה של בדיוק כוס, לחסוך במים ובגז.
* אפשר לשתות את הקפה כשאני עדיין בפיג'מה ולא מסורקת, שהבגדים נקיים, אבל ממש, בלי ריח של מדורה או זיעה.
* את המבחר המצומצם של מוצרי המזון שהיו בסל הקניות בתא המטען במכונית בימי המסע מחליף המקרר שחזר לתפקד והתמלא במוצרי חלב, ירקות ופירות ו… גם בוטנים.
* המפות חזרו למקומן על המדף, אין צורך להתייעץ איתן ולבחור באיזה מסלול ללכת, כי בלאו הכי אין לאן.
* האינטרנט זמין ובאיכות מעולה, הבטרייה של הנייד מתמלאת בקלות ומהירות ורוב הזמן על 100%.
זו רק הבטרייה הפנימית שלי שקצת התרוקנה. וגם אז, אפשר להיכנס למיטה בצהרי השבת למנוחה קלה, מה שלא יכול היה לקרות בדרכים, בנדודים.

כייף להתענג על הדברים הפשוטים והמובנים מאליהם שזמינים לכולנו בבית, להעריך ולהבין ששום דבר אינו מובן מאליו.
נכון, בחוץ יום נפלא, אבל היום אני בפנים.

שבתי הביתה לתקופת סגר נוספת, וורסיה 3 או 4.
כך או כך, כעת כשאלפי התמונות שצילמתי במסע הנדודים מתוייקות במחשב, חושבת לפצוח באתגר "#מטיילת_בתמונות" בהשראת אתגרים דומים שראיתי בקבוצות טיולים.
מדי יום במהלך ימי הסגר אעלה סט תמונות מהמקומות בהם ביקרתי, לאו דווקא לפי הסדר.
כדי להיזכר, כדי לשטוף את העיניים בנופים היפים, כדי להעביר הלאה את יופייה של הארץ לכל מי שמעוניין לצפות.

(3) שני, 11 ינואר 21

בשנה וקצת שחלפה מאז שבתי ארצה מיפן, הדרכון אוכסן במגירה ונותר ללא שימוש עד עצם היום הזה.
כשההבנה שלא צפוייה שום נסיעה אל מחוץ לגבולות הארץ חילחלה לאט, קיבלתי החלטה לשנות כיוון. אם כך, אסע אל גבולות הארץ מהצד שלנו, מתוך ישראל. זה עדיין מותר ואפשרי.
במסע הנדודים היגעתי הכי קרוב שאפשר לכמה מגבולות הארץ:
הגבול הדרומי עם מצריים, הגבול עם ירדן והחומה המצויירת בשתולה שנוגעת בגבול הצפון.
תודה לאל שבימים טרופים אלה הגבולות שקטים ואפשר לנוע לאורכם בביטחון. ולא רק לנסוע, להגיע לביקור, לצלם ולהמשיך הלאה. אפשר גם לישון.
באילת, העיר הדרומית ביותר, היגעתי אל החוף הצפוני, ושם במפרץ השמש, בפיסת חוף קטנטנה סמוך לגדר של בסיס חיל הים, הקמתי את האוהל שלי למשך שני לילות.
מרחק של פחות מקילומטר מהמצופים האדומים שמסמנים את קו הגבול הימי בין ישראל לירדן.
כשעזבתי נאמר לי חד משמעית ע"י פקח עיריית אילת שהחל מה-1.1 הקמת אוהלים והצבת קרוואנים סמוך לקו המים תהיה אסורה.

(4) שלישי, 12 ינואר 21

בדיוק לפני חודשיים, ב-12.11.20 יצאתי מהבית למה שקיבל אח"כ את השם "מסע נדודים".
לא ידעתי אז כמה זמן אשהה בדרכים, אם אשוב הביתה כעבור שבוע או שבועיים, אולי חודש.
"נראה" אמרתי. מילה שהפכה למילת המפתח.
"כל לילה חשבתי עלייך, איך את עושה את זה, איך את הולכת לישון באוהל בקור הגדול הזה", ככה חברה מספרת לי בגילוי לב בשיחה ארוכה אתמול. "סיפרתי עלייך ועל המסע שלך לאנשים והם אמרו ומה יהיה אם יקרה לה משהו".
משום מה הנטייה הטבעית של רוב האנשים היא לחשוב קודם כל על הסנריו הגרוע ביותר. היא ענתה להם שהיא מכירה אותי, שאני מכירה את השטח, שיש לי מצפן בבטן ושאדע לחלץ את עצמי גם ממצבים לא פשוטים.
וכך היה. וטוב היה שהמסע זימן לי לצד הרגעים היפים גם רגעים קשים. לו היה זה רק מסע של יופי, happy & joy, מה הייתי לומדת על עצמי, על התושייה, על היכולות להתגבר על קשיים, לבקש עזרה, לדעת שאני מסוגלת, שאני חסונה מבחוץ ומבפנים.
קרוב לחודשיים אני והמכונית שלי היינו On the Road ובעיקר Off the Road. כמו שלקחתי את עצמי לקצה, כנ"ל המכונית שירדה מהדרך הראשית, מכביש האספלט הנוח לדרכים צדדיות עם בורות ומכשולים שהיתה צריכה לצלוח.
"מה המקום הכי עמוק שנכנסת אליו במדבר?" מתעניין הג'יפאי בעל הדיפנדר הכל-יכול.
"הר ברך, אני עונה, מכביש 12 נסעתי מרחק של 7 אולי 8 קילומטרים בדרך סבירה, אבל כזו שהייתי צריכה לנהוג לאט-לאט, ממש לזחול"
ומה אם יקרה למכונית משהו, למשל פנצ'ר, מה תעשי? שאלה שנשאלתי לא אחת.
פנצ'ר לא קרה, מה שקרה זה שהיא נתקעה בעלייה בעייתית בחניון לילה של נחל מנגן. בעייתית לרכב פרטי בעל הנעה קדמית, לא לג'יפים כל יכולים ששמים גז ומתקדמים כאילו כלום. את הירידה הצלחנו, אני והמכונית, לרדת בזהירות, אבל למחרת בבוקר בעלייה, נאדה. הצמיגים מתחפרים במקום.
מה אני עושה? מוציאה את הראש מהחלון ו…"היי, אני צריכה עזרה. מישהו יכול לבוא לעזור לי? לכוון אותי?" הכיוון ימינה-שמאלה, אחורה-קדימה לא עזר, "נמשוך אותך", הם מבטיחים לא לפני ששותים עוד קפה מול הדיונה היפהפייה של נחל מנגן.
אותה חבורה עשתה את המעשה הטוב לאותו יום, ואני והמכונית חולצנו ולמדנו לקח חשוב. יונדאי היא אמנם לא דיפנדר כל-יכול, אבל גם היא יכולה.
כן. יש אנשים טובים באמצע הדרך, במיוחד אם אחד מהם נוהג בדיפנדר כל-יכול.
ובעיקר יש אותי, שחילצתי את עצמי מבור ענק שצללתי לתוכו בנפילה חופשית בימי הקורונה, עד אותו יום לפני חודשיים כשנכנסתי למכונית, איפסתי שעונים ואמרתי: אני יוצאת לדרכים.
המסע הסתיים כעבור קרוב ל-3000 ק"מ ו-84 שעות נהיגה במצטבר.
למתעניינים בשלום המכונית, היא כעת נקייה, מצוחצחת מבפנים ובחוץ, נחה בחנייה.

(5) רביעי, 13 ינואר 21

בגלל שנגמלתי מההרגל לספור קילומטרים של הליכה, קשה לי להשוות בין המרחקים שנהגתי לבין המרחקים שהלכתי. האם זה בכלל משנה?
מה שמשנה שתוך כדי מסע גם נסעתי על ארבעה גלגלים וגם הלכתי בשתי רגליים.
והלכתי המון. כמעט כל יום. הניסיון לרווח בין מסלולי הליכה קשים ותובעניים לקלים יותר היה מאתגר, כי הפיתוי ללכת לפה או לשם היה גדול.
זה היה מסע אחד גדול שהורכב ממסלולי טיול רבים, חלקם טיולים שארכו 7-8 שעות הליכה וחלקם טיולים קצרים. חלקם טיולים קשים ותובעניים וחלקם קלים. וכולם יפים-יפים.
הבוקר אני נזכרת בטיול הרגלי בתלם עשת ביום רביעי שעבר, סמוך למושב פארן בערבה, מקום מקסים, שקט, מקום עם עוצמה.
מסלול ששייך לקטגוריה של המסלולים הקצרים והקלים. עלייה חדה אל ראש המצלעה היפה, הליכה על קו גובה ולבסוף ירידה והקפת המצלעה מגובה הקרקע חזרה למכונית שהמתינה ליד עץ שיטה.
יש אפשרות להאריך את המסלול ולטפס אל ראש כיפת עשת, עשיתי זאת בעבר, הפעם בחרתי בורסיה המקוצרת והיפה לא פחות.
למי שמזדמן לערבה אחרי הסגר, ממליצה בחום להגיע לפארן ולצאת למסלול המסומן של תלם עשת.

(6) חמישי, 14 ינואר 21

קמתי הבוקר לשמיים אפורים, כהים, קודרים.
הצבע הכחול שאפיין את הימים האחרונים נעלם וכעת מה שרואים זה אפור אטום. עם עננים של גשם.
סוף-סוף גשם.
זו לא חוכמה להינות מגשם שיורד כשנמצאים בבית, מקום מוגן, יבש, חם.
בימים של המסע הגשם היווה סוג של "מטרד", משהו שהעדפתי שיירד בצפון הארץ ובמרכז ושלא יגיע למקומות בהם אני מסתובבת.
מניסיון שלי ובעצם של כולנו, למזג האוויר יש נטייה לא לגלות התחשבות ברצונות הפרטיים שלנו. יש לו דינאמיקה משלו וכשמגיעה סופה, היא פשוט באה, מורידה גשמי זעף, משחררת רוחות חזקות וממש לא איכפת לה מהמטיילים בשטח.
זו אחריות שלנו, כמטיילים להתחשב במזג האוויר, ולא הוא בנו.
בטיול במדבר יהודה עשיתי טעות גדולה כשהתעלמתי ממזג האוויר החורפי שהגיע לביקור קצר ואינטנסיבי. היתה לו כמות גדולה של גשם להמטיר דווקא באיזור ערד ואגן הניקוז של נחל צאלים בו טיילתי באותו היום.
ואני, פסיק קטן במדבר הגדול, שראיתי את הסימנים שמזג האוויר אותת ובכל זאת התעלמתי, נקלעתי למצב ביש לקראת סוף הטיול, כשהתקרבתי לקרקעית הנחל ומי שהקדים אותי זה השיטפון…
מכל הסיפורים הקטנים שמרכיבים את הסיפור הגדול של מסע הנדודים, זה הסיפור שצבר הכי הרבה "רייטינג"… לולא היה יורד גשם באותו היום, ללוא נקלעתי בעל כורחי לשיטפון ונזקקתי לחילוץ, הייתי מסיימת את הירידה במעלה נמר, מגיעה לעין נמר להפסקה קצרה ומשם צולחת את הבולדרים הענקיים שעל קרקעית הנחל. הייתי מן הסתם יוצאת מהנחל באור אחרון, מגיעה למכונית ומזיזה אותה לאחת הגומות בחניון הלילה המשודרג, מקימה אוהל ומתמוטטת בתוכו בשקט, כי זה ללא ספק מסלול ארוך ותובעני.
נחל צאלים היה מצטרף לסדרת טיולי הבדד הקורעים שעשיתי. לא ביג דיל.
אבל קרה מה שקרה ולא יכולתי לרדת למטה כשמי השיטפון זורמים. מה עושים בסיטואציה כזו, כשהחושך מתקרב, כשאני ללא בגדים חמים ופנס בתיק?
עוצרים במקום ו… נותנים למבוגר אחראי להחליט במקומי….
ושוב, התודה ליחידת חילוץ ערד שלקחו את המושכות לידיים, ניהלו את הארוע וחילצו אותי מהנחל.
מביאה כאן סט תמונות מאותו יום טיול שהתחיל במעלה צאלים, הליכה על רמת המדבר, ירידה לנחל הרדוף, עלייה עד לראש מעלה נמר, הירידה במעלה נמר לכיוון נחל צאלים ובעקבות אותו מפל שזרם בשצף, עלייה לראש המעלה.
שם הפסקתי לצלם, כי ירד החושך ושם גם פגשתי את שלושת המחלצים. יחד הלכנו שלוש שעות נוספות עד לחניון של ברכת צפירה ומשם לערד.

(7) שישי, 15 ינואר 21

שבוע עבר מאז שבתי הביתה מהמסע. בבית חיכתה לי המיטה, הנוחה, החמה.
שונה מאוד ממיטת השדה שפרשתי באוהל בלילות המסע מהם לנתי בחניוני לילה.
"אני חייבת להגיד לך שהיו לילות שכנכנסתי למיטה חשבתי עלייך, שיתפה אותי אתמול חברה, איך את ישנה, איך לא קר לך"
אכן, היו לילות פחות קרים והיו לילות קפואים שהלכתי לישון עטופה בשכבות של בגדים, צעיפים, גרביים וכובע. ככה זה כשיוצאים לדרכים בחודשים נובמבר-ינואר, הקור הלך והתגבר ולמדתי להסתדר איתו, להתגונן מפניו ולא להפריע לי לישון טוב בלילות.

כדי לא לשכוח רשמתי בצד את שמות 25 חניוני הלילה השונים בהם ישנתי, לפעמים לילה אחד, לפעמים כמה לילות. רובם הגדול חניונים מוכרזים שמיועדים למטיילים ופה ושם העמדתי את האוהל איפה שבא לי, גם אם לא היה שם חניון.
"חניון" למי שלא יודע זו פיסת אדמה שרט"ג הכריזה עליה כעל איזור שמותר ללינה כדי שמטיילים לא יסתובבו בשטח בלילות ויאפשרו לבעלי החיים שפעילים בלילות להגיע למקורות מים וכו'.
לאחרונה חלק מהחניונים עברו שידרוג משמעותי ומשטח אדמה סתמי קיבלו צורה אחרת. האיזורים המיועדים ללינה מוקפים סלעים גדולים. הכי-הכי אלו הגומות העגולות והמאוזנות שמרופדות בחצץ, שמייתרות את שלב סיכול אבנים. הגדר הנמוכה שמקיפה את הגומה משמשת גם לישיבה, להכנת אוכל וקפה וגם להניח חפצים שלא "יתלכלכו".
בחלק מהחניונים יש גם ברז מים, שזה שיפור מאוד משמעותי (למשל החניון בהר יהורם, נחל נקרות, מצפה המכתש)

זו רשימת החניונים למתעניינים היכן בדיוק ישנתי:
חניון נחל אורן, חניון השלוחות, אגם ירוחם, חולות צבעוניים, חניון אורון, מישור ימין, מצפה המכתש, שער אשמדאי, נחל מזר, תצפית עורץ (לא חניון רשמי), מישור עמיעז, נחל דרגה, בורות לוץ, הר כרכום, הר יהורם, בי"ס שדה אילת, מפרץ השמש, נחל שלמה תחתון, הקניון האדום, הר ברך, נחל בוטם (לא חניון רשמי), חולות כסוי, נחל מנגן, נחל ברק, נחל נקרות-מערב.
היו גם חניונים משודרגים שעברתי לידם ולא ישנתי וסימנתי לפעמים הבאות, כמו החניון בנחל צאלים תחתון, החניון בבירכת צפירה שסיפרו לי עליו ועוד אחד סודי שאינו מופיע במפות.