ימי קורונה: טיול קרוב לבית

בהתלבטות איזה שם לתת לפוסט נוסף בסדרת "ימי קורונה" -"טיול קרוב לבית" או "מצבים של חוסר וודאות בחיים" בחרתי ב"טיול", כי אלו ימים בהם כל מה שאני יכולה לעשות זה לצאת מהבית למרחק של עד 100 מטר ו… להיזכר בטיולים קודמים…
אל הפוסט הזה צרפתי תמונות שצולמו חודש שעבר, כשעדיין היה אפשרי לצאת מהבית להליכות לשם "פעילות ספורטיבית".
רוב האנשים צועדים במסלולים קבועים וכשיצאתי מהבית לצעדה, בחרתי כל פעם במסלול מעט שונה. תודות לגיוון היגעתי לראשונה לגשר להולכי רגל מעל כביש 4, סמוך לצומת דרור, חציתי אותו כמה פעמים וצילמתי כמה תמונות סוריאליסטיות למדי של כביש 4 ריק מתנועה, כמו ביום כיפור.

בבליל הפייקניוז וההמלצות ללימונדה שאופפים אותנו מכל עבר, אביא כאן מעט מחשבות משלי. אלו ימים בהם כולנו זקוקים לכל הנחומים והנחמה שבנמצא. נחמה שלרוב אני מוצאת בטבע, וכעת לצערי, בגלל צו השעה, הטבע פחות ופחות נגיש לי.
לקח קצת זמן עד שהבנתי והפנמתי שלא התקנות של משרד הבריאות וממשלת ישראל מצמצמות אותי, אלא הדאגה המיותרת, כי בסופו של יום, אין לי שום יכולת לשנות או להשפיע על "מה יהיה". לכל היותר אני יכולה לשלוט על הדרך בה אני מגיבה אל המציאות שהשתנתה כ"כ לאחרונה.

צילצול עדין של פעמוני הרוח שתלויים בחצר הקטנה בכניסה לדירה שלי גורם לי להרים את הראש מהמקלדת, לקום, להיפרד מהמחשב לכמה רגעים , לצאת לחצר, להתמתח, להרים את המבט לשמיים. אולי משם יבוא עזרי.

שמש של סוף מרס-תחילת אפריל זורחת על איזור השרון, רוח נעימה נושבת, עושה חשק גדול לצאת אל השדות. אל הטבע שמתעורר, לראות מקרוב את ההתפרצות המטורפת של כוח החיים, להסתכל עליו ולהגיד: זה הדבר החזק מכל.
את הטבע אי אפשר לעצור. גם לא הקורונה.
ימים של אביב 2020, ימים שזכו לכינוי ולתיוג כ-"#ימי_קורונה" או "#זמןקורונה" ומי שכותב בימים אלו את הגיגיו האישיים מתייג אותם כ-"#יומני_קורונה" או "#שפיות_בימי_קורונה" או התיוג החביב עלי "#יצירה_בזמן_קורונה".

"קשה בבידוד?" שואלים אותי, שאלה שגם אני שואלת חברים
המתח בין הציווי להישאר inside לבין הרצון לצאת outside.
לפעמים עולה איזו תחושה שאולי אני חייה באשלייה סיוטית, שעוד מעט אתעורר ואמצא את עצמי במקום אחר. בבקשה, הרי לך דוגמא לשאיפה אסקפיסטית חסרת כל אחיזה במציאות. הקורונה כאן ונראה שתישאר כאן לעוד הרבה זמן. כמה זה הרבה? לאף אחד אין מושג.
ובינתיים כמה מתח. כמה לחץ. כמה דאגה. כמה חרדה. כמה בהלה. כמה פאניקה.
ובתוך שלל התחושות המלחיצות הללו, לנוכח הדיווחים על מספרים הולכים ועולים לשמור על מצברוח שפוי, יציב, מאוזן.
איך לעזאזל עושים את זה?

"מה שלומך היום?" שואלת חברה בהודעת וואטסאפ. "לא משהו" אני עונה.
כמה כבר אפשר לדבר על המצב, על מה נדרש ממני לעשות כדי להרגיש טוב.
הינה לך שפע של פנאי להטליא חורים בהשכלה, ללמוד דברים שרצית לדעת ולא הספקת, להקשיב להרצאות מקוונות, לצפות בהצגה באורך מלא שזמינה לציבור הגולשים ביוטיוב. או לחילופין את יכולה לטמון את הראש בתוך ספר, לצלול לעלילה בדיונית שמתרחשת אי-שם. או אולי לעלות על הכתב סיפור משלך, לנסות למצוא תרופה שתפתור את הבעיות שלך בחיים, לעבור שינוי תודעתי משמעותי כשתחליטי חד משמעית להפסיק לאמלל את עצמך.

אלו ימים שמלמדים אותי שיעור חשוב בקבלה, קבלת המתרחש, קבלה שלי את עצמי, ואת האחר. וגם שיעור בפרופורציות, בלהסתכל על השגרתי, היומיומי, הרגיל – ולהוקיר תודה. במיוחד הבריאות, מערכת החיסון שלי. להיות בדיבור קרוב איתה, להבין שהעומס שהתקופה הזו מייצרת לא מיטיב איתה, מזיק לה. זה עומס שמכביד עלי, מוריד אותי למטה. מקשה עלי להיות בטוב, לבחור בטוב.
ומה בסה"כ אני רוצה? שיהיה טוב, לגלות אורך רוח לעצמי, כלפי המצב שמציב בפני אתגר מאוד לא פשוט. אתגר הבידוד, ההסתגרות, ההתכנסות פנימה. בגלל זה אני ממננת את כמות האינפורמציה שמקבלת מכלי התקשורת. לא, אני לא מוכרחה להתעדכן 5 פעמים ביום. הם עושים את תפקידם, למכר אותי לאייטמים חדשותיים ואני בוחרת במידה שלי, בצריכה של "חדשות" שמתאימה לי. יש ימים שפשוט לא. לא רוצה לדעת כמה נדבקו, כמה נפטרו, כמה החלימו.

בשיעור ימימה דרך ה-zoom אתמול בערב אמרה המורה שהשימחה היא כמו אור, היא קיימת תמיד. אם אני לא שמחה זה רק בגלל שהתרחקתי ממנה ואני תמיד יכולה לבחור לחזור אליה. להבין שאם אני לא בשימחה, אני מחסירה מעצמי. לשאול מה אני יכולה לתת לעצמי כעת. האחריות למצבי היא שלי. ככל שאתחבר לטוב שבי, אתחזק וארגיש טוב יותר.
כעת זה הזמן לבדוק מאיזה "מיותר" מתאים לי להיפטר, מאיזו עבדות לצאת, האם אני יכולה להשתחרר מהעבדות הזו או שהיא עדיין מנהלת אותי (למשל העבדות לצריכת חדשות אינטנסיבית או עבדות לצריכה אובססיבית של מוצרי מזון ששולחת אנשים לסופר לקניות בלתי פוסקות כדי לאגור בבית עוד עוד מוצרי מזון/נייר טואלט וכו')

"ללא ספק המשבר הקשה שאנו בעיצומו מביא לחיינו גם מן החיוב, הוא מעורר למחשבה ואני חושבת שהוא יביא לשינוי גם אישי וגם עולמי", מצטטת תגובה שחברה השאירה באחד הפוסטים שכתבתי השבוע בפייסבוק ב"יומני קורונה" שלי.

איזה שינוי אני רוצה שיקרה?
מהו השינוי הנכון בשבילי?
איך לגרום לו לקרות?
האם יש לי אומץ לעשות מעשים שיורידו אותו למציאות?
האם אני באמת עומדת מאחורי ההבטחות שלי לעצמי?

אין בפוסט הזה סיפור עם בשורה גדולה או קטנה, ועדיין, אני רוצה לומר משהו. ואולי לא צריך לומר דבר, להביא צרור תמונות שצולמו קרוב לבית, להביא ציטוט מעורר השראה, שיר, להמליץ על פוסטים מעניינים שקראתי לאחרונה.

משפט אחרון לפני סיום,  מה שהיה – היה, אפשר לתקן רק את מה שכאן ועכשיו. וכעת ניתנה לכל אחד ואחת מאיתנו הזדמנות לבחון איך אנו פועלים בתוך מה שקורה, איך בתוך הכאוס של "ימי קורונה" אני מצליחה לשמור על המקום שלי, על לב רחב, על עיניים מחוייכות שמביטות במתרחש בחיוך.

*/ ישראל אלירז
כַּמָּה זְמַן עוֹד נִשְׁאַר אֵינֶנָּה שְׁאֵלָה אֶלָּא דֶּלֶת
(מתוך:"כמה זמן עוד נשאר איננה שאלה אלא דלת")

*/ ישראל אלירז
פחות ופחות יש מה לומר
על יותר ויותר
(מתוך ספרו " דו״ח מודד הקרקעות", הוצאת "הקיבוץ המאוחד\ ספריית פועלים")

לסיום – ארזתי את שלל התמונות שצולמו בטלפון הנייד בשיטוטי השונים פה ושם קרוב לבית בסירטון הקצר לצלילי השיר של דני סנדרסון – "אל הלא נודע"

קריאה נוספת

Comments

8 תגובות על “ימי קורונה: טיול קרוב לבית”

  1. תמונת פרופיל של סאקרה
    סאקרה

    אילנה, התמונות שאת מצלמת שופכות אור גדול על אפלולית המילים.
    כנראה שהעיניים שלך רואות את מה שהמוח טרם הצליח לנסח..
    שיש גם המון טוב ב"כיתור" הכפוי
    למשל-הסולידאריות… כן..זו שהוספדה בעבר פעמים רבות ונטען שהוקרבה על מזבח האגואיזם ההדוניסטי.
    פתאום אנחנו רואים את הדור הצעיר ,אנשים ללא מחלות רקע, שיודעים שהקורונה רק תגדגד להם את מערכת החיסון ומקסימום יחטפו שפעת, מסתגרים בבתים , מוותרים על החופש האישי,לטובת חולי הסרטן, לטובת הקשישים,לטובת כל מי שחלש ועלול למות מהוירוס.
    הסולידאריות הזו איננה רק ישראלית, היא בינלאומית. זו נקודת אור של המין האנושי.
    אני מרגישה שטבעת הכתר שמקיפה אותי, גרמה לי לחדש קשרים רופפים עם בני משפחה וחברים.
    וממה שאני רואה, זה קורה כמעט לכל אחד.. כן..פתאום יש לכולם המון זמן פנוי..ובמקום לשלוח ברכה משוכפלת לפסח עם סרטון של צוות הקריאטיב של חברת פרסום,אנחנו ממש מדברים.. כן..כמו פעם.. מרימים טלפון,שומעים את הצד השני מתנשף בין המשפטים, שותף לפחדים,לחששות לתקוות..
    הקורונה גם הזכירה לנו שאין באמת הבדל בין אירני לאמריקאי,בין חמסניק לקיבוצניק,בין איטלקי לסיני.
    כולנו רקמה אנושית אחת,פגיעה מאוד..זקוקה זה לזה כמו אויר לנשימה. תרתי משמע.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה סאקרה. מסכימה שאיתך שבכל "רע" יש גם "טוב". מזכיר את האין-יאנג הסיני שיחד יוצרים שלם. מתכתב עם התרגיל שדוד הציע לערוך רשימה של "בזכות" ובגלל" הקורונה. יש גם דברים טובים שקורים כתוצאה מהמצב.
      הבידוד מאידך יכול להיות חווייה מאוד הרסנית למשפחות שחוות אלימות, ניצול מיני, לאנשים שסובלים מטראומות וחרדות ברמה קלינית.
      לאור הדברים שנאמרים על החרדים אני תוהה להיכו נעלמה הסולידאריות הישראלית. אנו חווים כרגע סוג של מצב חירום ויש אנשים שהוא מוציא מהם א הצד היפה ויש כאלה שמתנהגים בגסות ואטימות.
      יש ויש ובתוך הסיטואציה הבלתי אפשרית הזו אם את מצליחה למצוא נקודת אור, דיינו!

  2. תמונת פרופיל של אביבה
    אביבה

    יופי של תמונות… לא ידעתי שיש גשר להולכי רגל מעל כביש 4..
    אשמור לי לטייל כשהכל יעבור👏👏

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה אביבה. כן, זהו גשר יחסית חדש, מקווה שכשהכל ייגמר ואפשר יהיה לחזור לטיולי יום קצרים ליד הבית תגיעי לאיזור שלנו. אם תרצי אשמח לתת לך הנחיות והמלצות.

  3. תמונת פרופיל של ניני אטלס
    ניני אטלס

    אילנה, מתוך המילים מבצבצות המון טיפות זוהרות של הכלה ושל תקווה.
    צילומי הגשרים, מראים שיש אופק והוא מסקרן ומרתק
    והפרחים שמראים לנו שאף על פי כן – העולם נוהג כמנהגו מתמיד.
    אהבתי מאד

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה ניני, נראה שעולם הטבע אדיש לחלוטין לבהלת הקורונה, הפרחים, היתושים הענקיים בשלהם. וטוב שכך.
      משתדלת לגלות אופטימיות ולהאמים שבקרוב ההיסטרייה תחלוף, הדברים יירגעו והחיים איכשהו יחזרו למסלולם ו…כביש 4 יחזור להיות פקוק כהרגלו משכבר הימים

  4. תמונת פרופיל של זיוה
    זיוה

    אלה זמנים משונים ולא מוכרים לנו עם הרבה לא נודע. את מבטאת בצורה מדויקת וכואבת את הלא נודע הזה. וברור שיש טוב ויש שמחה שרק צריך להתחבר אליה, אבל אני מאמינה שההסתכלות בעיניים אל החששות והפחדים זה משהו שיש לתת לו מקום. את כנה ומדויקת. אני אוהבת לקרוא אותך.

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה זיוה. בסופו של יום, כולנו אנשים וכולנו מגיבים די דומה לזמנים המשונים הללו שנחתו עלינו. זו תקופה של גם וגם. גם שמחה וגם עצב, גם הזדמנות ליצירתיות וגם תסכול גדול בגלל מה שנלקח מאיתנו. וכמו כל דבר בחיים, גם זה יעבור…