ימי קורונה: מה עושים המכורים לטרקים בעולם?

חודש יולי הוא חודש המסעות שלי
אני מדפדפת אחורה בזכרונות ונזכרת איך הכל התחיל בטרק לרומניה בקייץ 2014, אז התנסיתי לראשונה במסלולי הליכה ארוכים, כמו הטיולים הנודדים ברחבי מדבר, רק שהנוף היה של הרי הקרפטים. בהמשך אותו הקייץ היגעתי להרי הטטרה בסלובקיה.
בקייץ 2015 יצאתי לטרק פיילוט עם קבוצה מאורגנת לחבל טושתי שבגיאורגיה. הטיול המאורגן האחרון שלקחתי בו חלק.
בקייץ 2016 ארגנתי בעצמי חבורה קטנה וטסנו לדולומיטים האיטלקיים, פורמט של טיולי כוכב באחד האיזורים המרהיבים והמרשימים שיש לאלפים האירופאים להציע.
בקייץ 2017 הצטרפתי לשני חברים לטיולים, שלושתנו ילידי 67, לכבוד יום ההולדת העגול הקפנו את רכס המונבלאן ב-11 יום. אחד הטרקים היפים והחווייתיים שעשיתי בחיי.
בקייץ 2018 הצטרפו לחבורה גבי ועינב ויצאנו כחמישיה פותחת למסלול הליכה ארוך נוסף בדולומיטים האיטלקיים, AV1. וואו, ואיזה טרק מדהים זה היה.
בקייץ שעבר, 2019, טסתי ל"טיול של אחרי ההייטק", שאמנם לא כלל טרק רגלי ארוך, אבל היה גדוש בחוויות והרפתקאות לא פחות ממסלול הליכה של מאה ק"מ. הטיול התחיל בצפון הודו, כשבשבועיים הראשונים טיילתי עם חברה ואחרי שחזרה הביתה המשכתי הלאה בדרכי לראג'סטאן ובתום חודשיים בהודו טסתי לחודש נוסף ביפן.
והינה הגיע קייץ 2020 ו… אין שום תיכנון לנסוע רחוק. שום כרטיס טיסה לא הוזמן, שום הכנות לא נעשו לקראת טרק נוסף.
הדרכון מאז נובמבר האחרון מאוחסן במגירה, רחוק מהישג יד.

הקורונה משפיעה גם עלי וקוטעת רצף מרשים של 5 קייצים בהם חרשתי מסלולי הליכה ארוכים בעולם.
ההבנה שבקייץ הקרוב לא יהיה שום טיול, שום חוצלארץ, גם לא גיחת התאווררות קצרה ליוון או סיני היא קשה.

הינה אני אומרת את זה.
נעים מאוד, אני אילנה ואני מכורה לשבילי הליכה ארוכים.

בחודשים האחרונים אני חווה תהליך גמילה כפוי. לא מבחירה, לא בגלל שחלילה נפצעתי אלא בגלל "המצב". מצב שאין לי שום שליטה עליו.
וקשה לי. מאוד.
אני אחזור על זה שוב.
ק ש ה  ל י. מ א ו ד.

בחודשי האביב, בזמן הסגר, היה נדמה לי שהרע מכל קורה, כשהוטלו מגבלות גורפות על חופש התנועה. בינתיים הסגר הוסר וחופש התנועה הוחזר לאזרחים, ושוב הוגבל. תסכימו איתי שהמצב הנוכחי אינו כפי שהיה בימים שלפני עידן הקורונה.
אני מרגישה שנלקח ממני משהו שאני מאוד אוהבת, משאב טבע שבעבר היה נגיש לכולם – שבילי הליכה ובמיוחד שבילי הליכה ארוכים. מזל שיש את שביל ישראל ושביל הגולן ושבילים נוספים בארץ. רק שכעת בלתי אפשרי לי לצאת למסלולים ארוכים. חם מדי. לח מדי. אפשרי לי בעיקר טיולי יום קצרים, קלים, כדי לטעום ולנשום מעט טבע.

ק ש ה  ל י מאוד להתבונן בלוח שנה ולראות את 31 הימים של יולי מונחים לפני בלי שום סימן לטרק או נסיעה לארץ רחוקה. כלום.
ברור לי שאני לא היחידה שמתמודדת עם הקושי הזה. אבל כפי שהתוודיתי קודם, אני מכורה. ו…
ק ש ה  לי. מ א ו ד.

 את המילים הבאות כתבתי ביולי 2017, ימים ספורים לפני שיצאתי לטרק "סובב מונבלאן" הידוע בכינוי TMB. טרק שמקיף את הרכס כולו ב-11 יום במסלול שעובר בשטחן של צרפת, איטליה ושווייץ. יש האומרים שזהו הטרק היפה באירופה ואחד היפים בעולם כולו. טרק שמיועד למיטיבי לכת, יש שיגידו קשה אבל אפשרי. לא טרק במקום הנידח ביותר או הקשוח ביותר או עם הנוף הדרמטי ביותר: 

"אני יושבת אל מול צג המחשב בבית, עוצמת עיניים לרגע, מנסה לדמיין איך זה יהיה לצעוד בנופים רבי הוד, במרחבים ירוקים מנוקדים אגמים ופסגות מושלגות. בעבודת ההכנה שעשינו, בהזמנת מקומות הלינה בדקנו את המפה, ראינו תמונות, אבל זה אחרת לגמרי ל ה י ו ת שם ולראות בשתי עיניי את המקום שעד כה ראיתי רק בתמונות מצולמות.
את הפער הזה בין מה שרואים בתמונה לעומת מה שמרגישים כשנמצאים במקום עצמו מכיר כל מי שיוצא לטיול.
זה הפער בין "וואוו! איזה יופי!" שאומרים כשמביטים בתמונה לבין "וואוו! איזה יופי!" שאומרים כשנמצאים בתוך התמונה. וזה מה שכ"כ מרגש בעיני ביציאה לדרך, שמצופה מהצד אני הופכת להיות הולכת רגל בתוך הנוף. לוקחת חלק, משתתפת. הדברים קורים לי.

למען האמת, הדברים קורים לי כל הזמן, אלו החיים, הם קורים, בין אם אני בישראל או בשביל לקורמאייר שבאיטליה. ונכון לרגע כתיבת שורות אלו, קורים לי הדברים שבטרם היציאה לדרך. לארוז תיק, לבדוק כמה קר או חם יהיה שם, ובעיקר לחכות בסבלנות למועד הטיסה."

נכון לרגע כתיבת שורות אלו, יולי 2020, אחרי פרסום ההנחיות המגבילות אמש, אני שוב מרגישה שדברים קורים לי.
גם אם אלו הדברים שלא בהכרח רציתי שיקרו.

פרסמתי את הטקסט הנ"ל בעמוד הפייסבוק שלי וביקשתי ממי שקורא את דברי, אם יש לכם עיצה טובה איך להתמודד עם הגמילה הכפוייה והמכאיבה הזו, אנא שתפו.
מה אתם עושים כשאין אפשרות לטייל או כשהדבר שאתם אוהבים נלקח מכם?

"כולנו חווים געגועים לטרקים, לנסיעות ולנופים אחרים וזה מובן וטבעי ומותר ורצוי להביע את זה בקול רם", כתבה לי אחת הגולשות.

קיבלתי תגובות נוספות שנעו על הרצף בין הזדהות מוחלטת עם מצבי הנוכחי לבין עיצות פרקטיות מה כן לעשות.
לטובת קוראים נוספים אני מביאה את שלל העיצות הטובות שקיבלתי כלשונן.

"המצב הנוכחי והמגבלות מקשים עלינו מאוד במובנים רבים, ומי שחדוות המרחבים זורמת בעורקיו מרגיש כלוא בדל"ת אמות.
אני אוהבת מאוד לטייל וגם לתכנן את הטיולים. עכשיו אי אפשר לטייל אבל זה הזמן לחלום ולתכנן טיולים, לטייל בינתיים במרחב הווירטואלי ולקוות שנוכל במהרה לטייל בפועל."

"כן, קשה, ולא אין לי באמת עיצות טובות ויעילות. אין חו"ל ויש רק את הארץ שלנו. אני הייתי עולה צפונה ומחפשת שבילים באזור החרמון. אני יודעת שיש כאלו ויכול להיות שהם ארוכים ומספקים. חוץ מזה, בשביל ישראל כבר היית, אז לא נשאר הרבה – הארץ שלנו קטנה. תלכי לטיולים קטנים, בסוף זה יוצא הרבה. תחפשי מקומות בארץ שלא היית בהם מעולם. אני בטוחה שיש כאלו, או כאלו שלא היית בהם שנים רבות. צריך לצאת מהקופסא בנושא הזה."

"גם אנחנו אוהבים טרקים ועשינו בדומה אלייך, אבל אם זה המצב, נותר רק לחשב מסלול מחדש.
יש המון מסלולים יפים בארץ, תעשי התאמה למזג האויר, תאלצי להשכים בגלל החום, אבל תספקי את הסם המוכר והאהוב לגופך."

"עבורי, ברגע שזה לא אפשרי, או אפשרי תחת מגבלות – זה כבר לא נחשק. זה יצא לי מהראש. כשזה לא אפשרי עבור כולם זה יותר קל. זה לא שאין לך כסף או חולה חלילה או שאילוצים משפחתיים מונעים ממך ואת נאלצת לראות את כולם נוסעים ולהרגיש צביטה בלב. זה פשוט לא קיים.
זו ממש לא קבלה עצובה. אני שמחה על היש. מודה קודם כל על הבריאות והפרנסה. זה לא מובן מאליו. אנשים כאן רעבים. אני מרגישה שלא ראוי להתבכיין על היעדר הטיולים לחו״ל כשהמדינה בקריסה כלכלית כזאת, כשרבים כל כך איבדו את עולמם. מברכת ונהנית מכל טיול קטן בארץ. הבעיה שכעת מצבנו מדרדר לאין שיעור. מקווה מאוד שהגל השני החמור שתוקף אותנו יחלוף ושגם כאן יתעוררו קבוצות המטיילים ויתחדשו הטיסות. שתהיה נורמליות."

"מסע לילי בארץ (לא לבד ובאזורים בטוחים להליכה בלילה)."

"הפתרון שלי לגמילה מהתמכרות הוא התמכרות אחרת."

"כל כך מבין אותך, אני בדיוק במצב שלך אבל אני לא מחפש גמילה. אני מכור שרוצה להישאר מכור."

"עוד נשוב לטרק זו הפסקה זמנית, בינתיים אפשר להתפתח ולהתמכר (בעיני אין שום רע בעצם המושג התמכרות …) לדברים אחרים …"

"אני מאמינה שהטיסות לחו"ל יחזרו. אולי לא בחודש הבא, אבל יחזרו כשהאנושות תשתלט על הקורונה. בטח חרשת את ישראל לאורכה ולרוחבה, אבל תמיד יש עוד מקום מעניין לגלות. זה הזמן."

"גם לי בפיד עולות התמונות מהטיולים המשפחתיים שלנו בחול ואכן זה מדכא שהשנה לא יצא לנו טיול כזה וגם האופק לא הכי ברור…איתך בקושי."
"תנסי להכין הרצאה מלווה במצגת תוכלי להרצות גם בזום"

"לעבור על התמונות למיין לבחור את הטובות והמייצגות ולהכין אלבום. זה בעיני הדבר הכי קרוב לחוויה עצמה שאפשר עכשיו.
עשיתי את זה עם סובב אנפורנה במשך חודש שלם שחזרתי את החוויות."

"בתשובה לשאלתך, שמים את הפוקוס על מה שיש. מוקירים ומכירים תודה."

חשבתי לצרף לפוסט תמונות מטרקים "Pre-COVID-19 memories" אבל בסוף בחרתי בתמונות שצולמו בחופי הים התיכון בימי הקורונה
מוזמנים לשתף בתגובות איך אתם מתמודדים עם המצב החדש שנוצר הקייץ ומשפיע על הטיולים שלנו, במיוחד למי שאוהב לצאת לטרקים ארוכים בעולם.

Comments

6 תגובות על “ימי קורונה: מה עושים המכורים לטרקים בעולם?”

  1. תמונת פרופיל של עטרה
    עטרה

    מתחברת אל הקושי שהעלת.. גם אני בגמילה והסובבים אותי לא מבינים ממה.. בנתיים מטיילת כאן בקטנה..גיליתי מלון בוטיק בחיפה על הים..קסם.. גיליתי מחדש את סמטאות עכו והמסעדות שבה.. שבוע הבא נוסעת לגולן.. כל פעם מספר ימים.. טעימה..שלא יהיה חסרה ונשכחת ההנאה..בהצלחה

    1. תמונת פרופיל של הילה
      הילה

      קטע, גמני ילידת 67. כל כך מזדהה! קשה לי מאוד!
      בין גל לגל נותנת גיחות פה בארץ. אמצע שבוע ים, ממש איפה שצילמת ◡̈ סופשים שבילים פה בארץ, בעיקר עם מים. יש לנו ארץ המהממת!!!
      לא לוותר על הטבע. הוכח מחקרית שהוא מסייע לנפש ותורם לבריאות טובה!

      1. תמונת פרופיל של אילנה בר

        תודה הילה. כן, הפיתרון של טיולי מים הוא המתבקש ביותר לעונה זו של השנה.
        מסכימה איתך, מילה במילה, "לא לוותר על הטבע". לא מוותרת, אלא מטיילת במסגרת המגבלות, גם של חום הקייץ.

    2. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה עטרה, מבינה ללבך. וטוב את עשה כשיוצאת לדגיחות קצרות וקטנות ברחבי הארץ. יש בהחלט מה לראות ומה לעושת כאן. בורכנו בארץ יפה ומגוונת, ראק שהחום הכבד והמעיק של הקייץ הופך את הטיול בחלק מהמקומות לקצת מאתגר… מצד אני אני זוכרת היטב כמה חם ולח היה גם בפירנצה ביוני-יולי… ככה שרצוי ומומלץ לטייל גם בירושלים, עכו, תל אביב וכל מקום שמתחשק. כל עוד לא סוגרים אותנו שוב בבתים…

  2. תמונת פרופיל של שני
    שני

    אילנה, התמונות מדהימות!! לפני עשרים שנה עשיתי את שביל ישראל, אחותי ואני.. למה אני מספרת לך את זה? התחלנו בצפון ב- 11.7. הגענו לדרום בשיא החום… אז, אנשים עוד לא הכירו את השביל (לא היו מלאכי שביל ולא מטמיני מים..) והיינו חייזריות גם ככה בפני כל מי שפגש אותנו, ועוד יותר בגלל תקופת הקיץ שבחרנו לעצמינו (שכמובן נבעה מאילוץ אבל היה בסדר). התחלנו את ההליכות כל יום בערך בשש או שבע (לא תגידי עם קרני השמש הראשונות) . בשעות הצהריים הלוהטות תמיד (!) עצרנו במקום מוצל (וכן חוץ ממקטע אחד במדבר, תמיד מצאנו צל לשנו"ץ ולהתקרר) ומאד מאד נהנו. מאז, התמכרנו למסעות רגליים נודדים ועד היום אנחנו ממשיכות בנוהל במהלך השנה וגם בחודשי הקיץ (לא חודשיים של טרק, אבל כן שבוע עד שבועיים). בשנים האחרונות עם ילדים קטנים על הגב וימי הליכה הרבה יותר קצרים המותאמים לילדים הגדולים יותר שהולכים לבד, אבל עדיין נודד וממכר… בגלל המחירים והבירוקרטיה שמתלווים לנסיעות לחו"ל, אנחנו כמעט תמיד בארץ. ולכן אני חושבת שהכל אפשרי רק לא לוותר על ההתמכרות המדהימה הזאת של לגמוע קילומטרים עם הציוד על הגב רק את והטבע!! במקרה כן תכננו לנסוע השנה לחו"ל (למונגוליה) אבל אני מקווה שזה רק יידחה בשנה או שנתיים ובינתיים פשוט נמשיך לטייל כאן ועכשיו. יכול להיות שיותר קל לי לקבל את זה, כי אני רגילה לזה שחו"ל זה לעיתים רחוקות, אבל אני חושבת שזה יכול לתת גם לך מענה לפחות חלקי להתמכרות… אז ניפגש בשבילים 🙂 ואל תתני לסגר לדכא אותך ואת האהבה שלך!!

    1. תמונת פרופיל של אילנה בר

      תודה רבה שני! מעריצה אותך שטיילת בשביל בחודשי הקייץ… הגוף שלי לא מצליח להתמודד עם עומס חום, לכן נזהרת. אבל כשיתקרר, בהחלט מתכננת לחזור לשטח. וכן, מסכימה איתך שיש בארץ מסלולים מדהימים לטיולים נודדים שבהחלט נותנים מענה למי שאוהב מסלולי הלעכה ארוכים.
      מקווה שניפגש באחד השבילים…