ציור ביום – אפריל 2020

תם החודש השלישי לאתגר הצבע. (כמעט) כל הציורים המוצגים כאן למכירה. לפרטים מוזמנים לפנות אלי בהודעה פרטית.
מוזמנים לדפדף בציורים הנבחרים בעמוד הבא המוקדש ל"ציור ביום" של חודש מאי 2020

חמישי, 30.4.20, היום הסוגר את הציור היומי לחודש אפריל וגם היום האחרון לסגר

היום סוף-סוף אפשר לנשום לרווחה. נגמר הסגר! אפשר לצאת להסתובב בחוץ ללא הגבלה של 100 או 500 מ'. הקלה גדולה מאוד.
אני מתלבטת להיכן לנסוע, הרי ירושלים, חוף הים, בסוף נוסעת מרחק נסיעה קצר לפארק נחל אלכסנדר, פנינת טבע חמודה. העברתי ארבע שעות בחיק הטבע, חלק מהזמן ישבתי על ספסל, מאזינה להרצאה ורושמת במחברת ואח"כ צעדתי עד לגשר הצבים ובחזרה. טיול קטן. רגיל. וכל כך מהנה ומרחיב את הלב.
לפני כמה ימים קיבלתי במייל "שאלון אורחות חיים בעקבות מצב הקורונה" עם מספר שאלות שחיבר גיא שחר, מהנדס, גיאוגרף ואדריכל שעוסק בהיבטי העידן רב התמורות בו אנו נמצאים, השפעתו על חיינו והקשר בינינו לבין הסביבה. "אירועי נגיף הקורונה עדיין משפיעים עלינו ומעניין לבדוק כיצד" הוא כותב ומבקש שנקדיש כמה דקות למילוי השאלון. אתמול שלחתי את התשובות ומעתיקה אותן לדו"ח היומי ביומן "ימי קורנה" שלי

הסגר שהוטל הגביל את השהות למרחק מוגבל מהבית. ממה היית מרוצה/מה שמחת שיש בסביבה שבמרחק זה?
שעדיין יש כמה שדות בקרבת הישוב שלי, שעדיין לא יצקו יסודות ובטון בכל מ"ר, שיש שבילי הליכה שמחברים בין המושבה לבין המושבים הסמוכים לה. השדות נותנים אווריה של מעט טבע קרוב לבית. לפחות זה. פה ושם היו גם כמה ספסלי ישיבה נחמדים.
הסגר שהוטל הגביל את השהות למרחק מוגבל מהבית. ממה לא היית מרוצה/מה הרגשת שחסר בסביבה שברדיוס זה?
חורשה גדולה למשל, מקבץ עצים עם פינות ישיבה. שבילי הליכה שמקיפים את היישוב, לא רק המדרכות בין הרחובות הקטנים.
האם בזמן הסגר גילית דבר מה שלא הכרת בסביבה שליד הבית? אם כן מהו?
בזכות הסגר חציתי את הגשר להולכי רגל מעל כביש 4 כמה וכמה פעמים, מה שלרוב אני לא עושה בימי שגרה וגם אילתרתי ומצאתי שבילונים קטנים בשדות, בעיקר סמוך לבית הקברות בקצה היישוב. מאז הסגר אני עוברת ליד בית הקברות כמעט כל יום, בעיקר בגלל שהוא בקצה הישוב, קרוב לשדות.
בזמן הסגר, האם עשית פעילויות שלא עשית לפני כן או שלא עשית הרבה זמן? אם כן מה?
הליכה איטית, ארוכה. לא בשביל כושר וגם לא "טיול שטח" שדורש קצב אחר של הליכה. הליכה יותר משתהה, כדי להאריך את השעות בהן אני מחוץ לבית, במסגרת ההתאווררות היומית המותרת.
מה היה הדבר הכי קשה עבורך בזמן הסגר?
ההגבלות על חופש התנועה, שנמנע ממני לצאת לטיולים בטבע, לנסוע למדבר. שלא לדבר על מפגש עם חברים ומשפחה. מאז שהתחיל הסגר לא יכולתי להגיע לבקר את ההורים הזקנים שלי. הקשה עלי מאוד ההגבלות שהוטלו על האוכלוסיה הזקנה, הגבלות שגבלו בהתעללות באוכלוסייה שהיא חלשה גם ככה.
איך היה מצב הרוח שלך ברוב תקופת הסגר?
נדנדה רגשית שנעה בין "בסדר" ל-"על הפנים". מצב רוח הפכפך, לא יציב, לחלוטין לא שגרתי.
האם השתמשת באפליקציית מפגש וירטואלי כגון "זום"? אם כן לאילו שימושים ואיך הייתה חוויית השימוש מבחינתך?
כן וודאי. נכנסתי למפגשים חברתיים וקבוצות לימוד בנושאים שונים, השתתפתי בסדנאות יצירה וגם נפגשתי עם חברה בזום פרטי
ככל התלוי בך, האם יהיו שינויים באורחות החיים שלך אחרי סיום מצב הקורונה? אם כן מה יהיו השינויים?
אחרי שיסתיימו ימי קורונה אנסה להטמיע את השימוש בזום לתוך העבודה שלי עם אנשים, במפגשים אחד על אחד וגם בהדרכה של מפגשי יצירה, אמשיך להמעיט בצריכה כפי שעשיתי בימים אלו, אמשיך בהליכות הארוכות על בסיס יומי, גם כשהימים יתחממו ויעשה הביל ובלתי נסבל לשהות בחוץ.

אקריליק על נייר, ציור ישן משנות ה-90 של המאה הקודמת

רביעי, 29.4.20, יום העצמאות

ישראל חוגגת היום 72 שנות עצמאות. בדיוק בעיתוי בו הקורונה מככבת ומשמשת תירוץ בגללו מצרים את צעדינו, מצמצמים משמעותית את חופש התנועה, על פניו פוגעים בתחושת העצמאות שלנו.
בעיני יש הבדל בין חופש לעצמאות. אלו לא מילים נרדפות למרות שהן קרובות מאוד במשמעות שלהן.
חופש הוא הלך רוח, מצב בו אני יכולה לבחור, להחליט לפי הרצון שלי
עצמאות מתייחסת למצב הפיסי, אדם עצמאי שמתפקד בכוחות עצמו, מדינה עצמאית ריבונית ששולטת בשטחיה ובתושביה.
חופש הוא בחירה, עצמאות הוא מצב נתון.
אני יכולה לחיות במדינה עצמאית ריבונית, להיות בריאה בגופי, מפרנסת את עצמי, עונה לכל הקריטריונים של "אדם עצמאי" ועדיין להיות כלואה במחשבות, באמונות ודיעות שמצמצמות את חופש הבחירה שלי. להניח לפחד לשלוט בי ולמעשה לוותר על החירות הפנימית.
יש לא מעט אנשים שהחירות האישית שלהם מאוד מצומצמת, שהולכים בתלם, שעושים מה שכולם עושים, שלא מעזים לפעול אחרת.
ויש אנשים שגם כשנמצאים במסגרת ששוללת מהם את העצמאות, דוגמת צבא, עדיין יש להם חירות מחשבתית ורגשית, לחשוב, להיות מי שהם רוצים. המסגרת מציבה בפניהם אילוצים חיצוניים, אבל היא לא שוללת מהם את החירות. היו סיפורים כאלו גם על מדינות קומוניסטיות עם שלטון טוטליטארי נוקשה שלא שבר את הרוח האנושית שהאמינה בחירות.
כשעצמאות הולכת עד ביד עם חירות וחופש פנימי, אזי לאדם יש חופש בחירה מתוך כל האפשרויות שעומדות בפניו. ומדובר במרחב מאוד גדול ומאפשר.
ברוח מהות החג שאנו חוגגים היום, תרשו לי להציע סדרת שאלות שנוגעות במושג "עצמאות" להתבוננות פנימית:
* מהי המשמעות של "עצמאות" עבורכם?
* מהי החשיבות של "עצמאות" עבורכם?
* באילו אזורים של חייכם אתם עצמאים יותר ובאילו פחות?
* מה ההיפך בעיניכם מעצמאות?
* האם חוויתם פעם על בשרכם את הקצה ההפוך?
* האם אתם יכולים לראות את החיים מנקודת מבט הפוכה לעצמאות?
* האם תהיו מוכנה לוותר על העצמאות שלכם? ובעבור מה?
* מה אתם מרוויחים מזה שיש לכם אותה?
* מה יקרה אם תקטינו אותה?
* מה תרוויחו אם העצמי שלכם יצטמצם ויתפוס פחות מקום?
* אנשים שונים חווים "עצמאות" בדרך אחרת, התבוננו בקרובים לכם ושימי לב מה אתם רואים. מה אתם לומדים מזה עליכם ועל הבחירות שלכם.

אקריליק על בד

שלישי, 28.4.20, יום הזיכרון

יום זיכרון בימי קורונה.
אם יש טקס אחד בשנה שאני מקפידה להשתתף בו זהו הטקס של יום הזיכרון. לא משנה היכן אני גרה, אגיע לרחבת הזיכרון, אטמע בקהל, אקשיב לשירים ולקטעי הקריאה עד לשירת התקווה שחותמת את הטקס.
אתמול היה שונה, הצפירה תפסה אותי ליד אולם הספורט הסגור, בדרך חזרה הביתה מהליכה.
לפני כן השמיים בערו בשקיעה מטורפת בגוונים עזים של כתום בוער.
אלו ימים בהם הכל מתערבב ונחווה בווליום מאוד גבוה.
תחושות מוכרות של עצבות, לבדות נחוות בבידוד בעצמה גבוהה יותר. כנ"ל לגבי השייכות, או המילה שנשלפה מהבויידם ומרבים להשתמש בה בימים אלו – "סולידריות" או בעברית "תחשוה של אַחֲוָה".
יום הזיכרון הוא היום היחיד בשנה שאני מגישה אותה, את ה-אַחֲוָה, באמת מרגישה אותה.
ביום הזיכרון אני בוחרת לראות את היפה שבנו. ויש הרבה מה לראות.
לא בכאילו וללא טיפת ציניות. מרגישה שאני חלק קטן מאותה "רקמה אנושית אחת חייה", הרקמה המורכבת של העם שלתוכו נולדתי.
 
"כי כולנו, כן כולנו, כולנו ריקמה אנושית אחת חיה" (מתוך שיר שכתב מוטי המר)
 
מנדלת מגן דוד, עפרונות צבעוניים על נייר

שני, 27.4.20

אילנה בר, אז מה שלומך?‎
אילנה בר, ראיתי שאת מתעניינת בהגדלת השפע בחייך
אילנה בר, זו ההזדמנות
אילנה בר, תקראי את זה כי…
אילנה בר, מתי צילמת בפעם האחרונה?
אילנה בר, האם את אוהבת ליצור‎
אילנה בר, אני די בטוחה שזה יענין אותך…‎
אילנה בר, מתנה לקראת שבת והזמנה ממני‎
אילנה בר, אני רוצה לוודא שראית את זה לפני כולם‎
אילנה בר, חשוב!‎

כל הנ"ל הם ציטוטי כותרות מיילים שקפצו לעין כששוטטתי הבוקר בתיקיית ה-Promotions העמוסה לעייפה בג'ימייל שלי.
תודה לכל המתעניינים בשלומי, לכל מי שמציעים הצעות ומנסים לפתות בעיצות טובות. פה ושם פותחת מיילים אקראים ומצטטת כמה משפטים:

"על מה לכתוב פוסטים שנמאס כבר לשמוע על "משבר הקורונה‎, כולם כותבים על הקורונה וכבר נמאס לשמוע על זה! אז על מה אני ארשום פוסטים?"
"איך את עוברת את הימים האחרונים? אני יכולה לספר שאצלי בסדר. כן, לא מצוין, אבל בסדר… תני לגיטמציה לעצמך – כן, תני לעצמך חופש להיות כל מה שבא לך ברגע נתון גם אם בא לך רק להיות מתחת לשמיכה ולראות טלויזיה, בלי רגשות אשמה, בלי שיפוטיות – מה שבא לך תעשי." (עדי פז)
"העולם משתנה ואנחנו איתו ואם פעם חשבתי שפגישה באונליין היא ממש לא כמו פגישה פיזית אז צדקתי, אבל מה שכן אפשר בהחלט לעבור תהליכים עמוקים, להפגש במבט עיניים , לצחוק , להזדהות ולהיות יחד." (קרן דרורי)
"רבות נכתב בימים אלו של הקורונה. כולם מחפשים תשובות או נחמות ומרגוע, חיבור, אדמה או איזושהי וודאות. דרך המילים אנחנו מנסים לצייר את העולם מחדש. הרבה שאלות עולות, חלקן שאלות של דאגה איך ייראה העתיד וחלקן, למי שלפתע התפנה מרחב הזמן בחייו, שאלות של משמעות. מי אני והיכן אני בעולם?
'היכן אני בעולם' היא שאלה של התעוררות. היא שאלה מכוונת. והיא מזמינה אותנו להיזכר. מה באמת חשוב? מה העיקר? מה הטפל? מה אני מחפש ולאן אני הולך. תשובות נולדות מתוך ההליכה ומעצם השאלה כתהליך. מההסכמה להמתין ולא לדעת." (יואב אפטוביצר‎)
"תוהה מה למדנו מהמסע הזה של 40 שנה במדבר ומה אני אקח מהמסע האישי שלי בימי הקורונה, כשהימים הללו יחלפו מה ניקח אתנו מחוויית הסגר, מה נאמץ ומה נשנה בשגרת החיים?" (יואל שתרוג)
"לא חשוב מתי ובאיזה מצב של המשק, אחד המנגנונים החשובים שכל עסק צריך זה סיסטם – מנגנון שייצר לו זרימה קבועה של לקוחות לעסק. אם אין לך כזה זה הזמן הכי נכון לבנות כזה." (סימונה זלישניק)
"אני מקווה שאת מנצלת את הזמן שנפתח לכולנו, כדי לעשות את כל אותן פעולות ומשימות בעסק, שעד היום מצאת את עצמך דוחה ליום אחר. אם את מנצלת את הזמן לבצע פעולות שדחית, אני מאמינה שאת יוצרת לעצמך תחושת סיפוק ומשמעות, שכידוע, הן המפתח לאושר." (סיון סניור)

עיסוק שלקח למעלה משעה הבוקר, ניקיון יסודי של תיבת הדואר ממיילים ישנים, מרשימות תפוצה שאני כבר לא פותחת, הודעות שאם לא נקראו עד כה, לא יקראו לעולם.
אני מודעת היטב לעובדה שבצד השני ישב מישהו אל מול מקלדת המחשב, חשב מה לכתוב, ניסח, הפיץ. ואני? מדפדפת בין למעלה מאלף מיילים, החלופה של שנות האלפיים למכתבים, מרגישה הצפה. את החשובים מתייקת, את הרוב הגדול מוחקת, מסירה את כתובתי מרשימות תפוצה רבות (וסליחה ממכרי שקוראים כעת ונעלבים. זה לא אתם, זו אני שפצחתי במבצע ניקיון).

פנדה על נייר, חצי גיליון, שכבה ראשונה בתהליך של ציור אינטואיטיבי


ראשון, 26.4.20

ברישום הנוירוגרפי שמשרבטת הערב אני רושמת בתוך אחד המעגלים "סגר" ובמעגל אחר מחליפה את הג' ב-ד', "כלומר "סדר". הסגר יצר סדר חדש, סדר שהוא לחלוטין לא בסדר. אם בתחילת הסגר גיליתי הבנה, צייתתי, הסתגרתי, עשיתי מה שמצופה ממני, כעת, כעבור 43 ימים (אתמול מישהי ספרה 42, ככה התעדכנתי במספר הימים), אני לחלוטין לא בסדר עם הסגר.
הדבר שאני הכי הכי זקוקה לו הוא אוויר נקי, בלי חציצה של חלון ביני לבינו, וקו אופק ארוך-ארוך-ארוך, כזה שלא נגמר בין גגות של בתים.
פרסמתי היום פוסט בבלוג בנושא רשימות והיצעתי תרגיל למבוגרים. לרשום כמה דברים בכל רשימה או בחלק מהרשימות.
לפני שיום 43 בבידוד נגמר, לוקחת על עצמי את אתגר הרשימות ואציין דבר אחד מכל רשימה, ברוח ימי קורונה.

דברים טובים שקרו לי לאחרונה – "יצירה_בימי_קורונה"
המטלות היומיומיות שאני צריכה לבצע על בסיס קבוע – פוסט יומי עבור המדור "ציור ביום", בבלוג ובדף הפייסבוק (#אתגר_הצבע_של_אילנה)
דברים שאני רוצה לעשות, למען ההנאה שבהם, בשבילי – לטייל במדבר
דברים שמשמחים אותי – גבים מלאי מים במדבר
דברים שאני אוהבת לעשות – לצבוע/לצייר/לגזור/להדביק
דברים שמכעיסים אותי, שמוציאים אותי משלוות נפשי – הקורונה וההתנהלות הפושעת שקורית כאן לאחרונה בגללה (אם לתמצת את זה למשפט אחד)
דברים שאני מביטה בהם במבט מעריך, כזה שלא לוקח אותם כמובן מאליו – הבריאות הפיזית של הגוף שלי
דברים שקורים לי ולוקחים ממני כוחות, דברים שהם זוללי אנרגיה נפשית, מנטלית ופיסית – הבידוד,כלומר ההימנעות מקרבה אנושית וממרחבים פתוחים
דברים שקורים לי ומטעינים אותי בכוח, מחזקים וממלאים אותי – שיחות משמעותיות עם חברים/ות, התמיכה הרגשית שלי
דברים שנותנים לי את הדלק להמשיך ולסחוב את משא החיים, שעוזרים לי להטעין את הבטרייה הפנימית מחדש, מדי יום – האמנות שלי
דברים שמלהיבים אותי, שמציתים זיק קטן של התלהבות, שובבות, שימחה ילדית, תחושה פשוטה של כייף – כשאני מדגימה לבנות את הסט של 9 תנוחות טאי-צ'י ומגיעות לתרגיל האחרון, כשמותחות חוט של זהב וכסף ממרכז הבטן לשמים ומשחררות ואז הן מבקשות עוד צבעים וכל אחת בוחרת חוט בצבע אחר
דברים שהצלחתי לעשות ושאני גאה בהם מאוד – לרוץ כמעט הקפה שלמה של היישוב עד שהברך השמאלית התחילה לכאוב לי מאוד והפסקתי
דברים שמצחיקים אותי – סירטונים שמעבירים בקבוצות וואטסאפ, חלקם קורעים מצחוק
דברים שאני מבקשת – שהחרא הזה ייגמר כבר!
דברים שמדאיגים אותי, טורדים את מנוחתי – מה יקרה ביום שאחרי הקורונה
דברים שמפחידים אותי – מה יקרה אם המעקב אחרי האזרחים יימשך גם כשנחזור לשגרה
דברים שאני רוצה לשנות בי, בחיי – [אישי, לא לבלוג/פייסבוק]
דברים שאני חולמת עליהם – ח ו פ ש
דברים שאני מתביישת בהם – שלא מרדתי ושמתי קצוץ על ההנחיות המופרכות ולא נסעתי למדבר עוד קודם
הדברים היפים שבי – נתינה
דברים שאני הכי לא סובלת – הפוליטיקה הישראלית הרקובה והמושחתת
הדברים הכי משמעותיים בחיי – [אישי, לא לבלוג/פייסבוק]
הדברים הכי סתמיים עבורי – להקשיב לחדשות שטוחנות את אותן מעשיות בלופ אינסופי
דברים שאם לא אעשה עכשיו אתחרט עד סוף חיי – [אישי, לא לבלוג/פייסבוק]
דברים שאני לא מעיזה לעשות – לצפצף על ההנחיות, לנסוע דרומה ולישון כמה לילות באוהל שלי לבד במדבר
דברים שמאוד מעניינים אותי – לראות איך כל אחד מתמודד אחרת עם משבר הקורונה
דברים שהם מאוד "אני" – היצירתיות שבי
דברים שמאוד ברורים לי, שאין לי שום ספק לגביהם – הצבע הכחול והירוק
דברים שיש לי סימני שאלה לגביהם – [אישי, לא לבלוג/פייסבוק]
דברים שהכי טבעיים לי – מרחבים של טבע פתוח
דברים שבאים לי בקלות – לישון באוהל באמצע שום מקום במדבר
דברים שמאוד קשה לי איתם – להיות סגורה לבד בין ארבעה קירות כ"כ הרבה ימים ולילות (43 ימים נכון ל-26.4)
דברים שזקוקים לתשומת לבי ואני לא נותנת – ברך שמאל ששולחת אותות של כאב ואני מתעלמת
דברים שאני רוצה להתגבר עליהם – הרצון שככה יהיו הדברים או מציאות שאני רוצה שתתנהג לפי הדרישה שלי והיא לא
דברים שנותנים טעם לחיי – רק אחד? טיול טבע

אקריליק על קנבס

שבת, 25.4.20

במקום להשכים קום לטיול שבת בחיק הטבע, אני שוב ספונה בביתי.
מקיצה מחלום על הודו, חלמתי שאני חוזרת לאותה עיירה מדברית בראג'סטאן, לא ברור כמה ימים נשהה שם, מי מוביל את החבורה ולמה לא התייעצו איתי קודם, אני הרי מכירה את המקום. חושבת על ההודים שפגשתי במסע שלי בהודו, על מי שמתפרנס מתיירות. בעלי הגסטהאוסים, המסעדות, החנויות, סוכנויות הנסיעות. מאז שהודו הכריזה על סגר כללי, אין יוצא ואין בא. תת היבשת התרוקנה מתיירים. התנופה התיירותית שהכניסה המוני רופי לכיסים של נותני השירותים נעצרה. עולות לי במחשבות הפנים של הבחור המוסלמי מהכפר קורי שהקים עסק משפחתי לאירוח תיירים בכפר, מתחם של בונגלוסים וחדרים, ספארי גמלים. כמה תקוות היו לו שהעונה יגיע זרם של תיירים, שהעסק ישגשג. או המלצר הנפאלי בגסטהאוס שליד הנהר בקאסול שעובד ושולח כסף למשפחה בכפר נידח בנפאל. שלא לדבר על עונת האביב בנפאל, אחרי החורף, כשאפשר לצאת לטרקים בהרי ההימלאיה בעונת הפריחה. ובאפריל הנוכחי? אף תייר לא מגיע. בבת אחת המקומיים שעיקר פרנסתם מתיירות איבדו את מקור ההכנסה שלהם.
הקורונה מגיעה גם אל מי שגר בכפרים המרוחקים למרגלות ההימאליה וגם אל מי שגרה במושבה קטנה באיזור השרון בישראל.
הבוקר מגיע אלי סרטון בוואטסאפ, קטע ששודר בחדשות, יוזמה של כמה גורמים שעשו מעשה של חסד והביאו מנוף לאחד מבתי האבות בארץ. הצוות הוציא את הזקנים על כיסאות גלגלים למרפסת, המנוף הרים לגובה המרפסת את בני המשפחה – וככה התקיים לכמה דקות מפגש משפחתי קורע לב. מצד אחד אין סוף לדימיון, למקוריות ולנדיבות. מצד שני הכאב, האכזריות הזו לתלוש את החום האנושי שהם מקבלים מבני משפחתם לקראת סוף החיים. למנוע את זה מהם לזמן כ"כ ארוך.
הסרטון הזה הרג אותי.
מייד עלו בראש דמויות שאני פוגשת במחלקת התשושים במוסד הסיעודי שאבא שלי נמצא בו. זו בלאו הכי מחלקה סגורה, רק שמאז הקורונה היא סגורה גם בפני ביקורים של בני משפחה. מישהו חשב מה עובר על אותם זקנים דנמנטים שמפסיקים לבקר אותם, הם בכלל מבינים מה זה "קורונה", מה קורה בעולם בחוץ. ועד שהעולם בחוץ יירגע מבהלת הקורונה ויאפשר למשפחות להגיע לביקורים, הם בכלל יזכרו מי זה שבא לבקר אותם, ומה זה הדבר הזה על הפנים ולמה שמים אותו.
לא אמרו שיירד היום גשם? שייגיע כבר וישטוף את האבק והעצבות, זו שלי, וזו של אותן משפחות כמו בסרטון שמבקרות את אבא/סבא מהמנוף.

גירים על בריסטול שחור

שישי, 24.4.20

אתמול שטף אותי גל עכור של כעס.
משעות הבוקר השכן הלא מתחשב קדח, ניסר ודפק, רעשי רקע חיצוניים שזלגו אל תוך הבית, ביום בידוד/סגר-מי-סופר-כמה. למרות שסגרתי חלונות, הפעלתי מוסיקה, לא הצלחתי לסנן את רעשי הרקע והם קדחו לי בעצבים עד שבארבע אחה"צ משהו פקע בי ויצאתי החוצה לצעוק ש… די! חלאס!
עוד לפני שאמרתי מילה, התנצל על הרעש, הצביע על הגדר ואמר שהיה מוכרח לסיים. ואני, שכבר הייתי פקעת עצבים, נכנסתי למכונית ונסעתי לכיוון חוף הים. פאק-דה-סגר. יש גבול כמה אפשר לסגור אנשים בבתיהם, כמה אפשר להרחיק אנשים ממשאבי הטבע שעד הקורונה היו נגישים לכל מי שרק רצה.
על קו המים עשיתי לעצמי טיפול בשחרור כעסים, אוספת אבנים מלוא החופן וזורקת לים. פאק-דה קורונה. פאק-דה-בידוד. פאק-דה-סינים-אוכלי העטלפים. פאק-דה-ממשלה. פאק-דה-כלכלה. פאק-דה-פקחים שמחלקים דוחות. פאק-דה-עוצר.
לא היו הרבה אנשים בים, וככה יכולתי לזרוק אבן – קללה, אבן – קללה. ובקול רם. עד שפרקתי את כל הזעם מהסיסטם.
כן. לשחרר קיטור.
מפתיע איך לא עשיתי זאת קודם. מפתיע איך תוך חודש הפכתי לאזרחית צייתנית שעושה בדיוק מה שאומרים לה, שמאמינה לעוסקים במלאכה שהם יודעים מה הם עושים, שהסגר הוא לטובתינו. נא באוזן. סלחו לי על השפה הבוטה, אבל מה שאני רואה שקורה כאן עכשיו זה סוג של "טימטום מדיטטיבי" של ההנהגה ושלנו, המונהגים.
אני שומעת קולות של יותר ויותר אנשים שנקעה נפשם. גם נפשי שלי. וחלאס להיאחז בקורונה כתירוץ לטמטום הגורף שהולך וגואה. שמישהו יקום וייקח אחריות על התחלואים, השחיתות, הריקבון בהנהגה הכושלת שלנו.
כן, אתמול ממש כעסתי.
"תזכרי שגם לכעס חשוב לתת מקום, להסתכל לו בעיניים, לשחרר אותו ובעקבות זה לצמוח ולהתחזק." כותבת לי חברה. ברור שיש לו מקום, ברור שצריך להשמיע אותו, לבטא אותו.
תוהה מה יקרה כשעוד ועוד אזרחים יבטאו את הכעס שלהם כלפי הממשלה, שהבטיחה הבטחות וכרגיל לא עומדת בהם, שעושה בדיוק הפוך מלתת דוגמא אישית, שממשיכה לעשוק את הקופה הציבורית, להטיל גזירות, קנסות.
חלאס. נמאס.
וכן, אפשר לצאת מהבית. אם אנשים נעמדים בתורים ענקיים בכניסה לאיקאה לקנות עציץ או מה שלא יהיה, אני יכולה לשוטט לבד לאורך החוף כדי להרגיע מעט את העצבים.
ו…פאק-דה-סגר. ופאק-דה-קורונה!

אקריליק על בד

חמישי, 23.4.20

מה לא נאמר על "המצב" שנקלענו אליו בלית ברירה, או "זמן קורונה". זמן שדורש מאמץ.
האזנתי אתמול לפודקסט בו הקריאו שיר שהזכיר את המילה "מאמץ" ובעקבותיו כתבתי את סוגי המאמצים השונים שהימים הללו תובעים, ממני ומכל אחד אחר.
זו רשימת המאמצים שלי, וכן באופן מפתיע שמתי לב שגם באי עשייה כרוך מאמץ

המאמץ להתמודד עם תנודות מצב הרוח, בין יאוש לתקווה
המאמץ להתגייס למשימה המופרכת של "התמודדות עם משבר ימי קורונה"
המאמץ להישאר בבית יום אחר יום
המאמץ לא לעשות שום דבר
המאמץ להעביר את שעות היום משמונה עד חמש בלי להרוויח שקל
המאמץ לראות את הטוב גם ברגעים שהפכו לעיסה דביקה של עייפות מעורבבת ב"נמאס"
המאמץ לא להתלבש יפה, לא ללבוש חזייה, לא לענוד תכשיטים יפים, לא לנעול נעליים
המאמץ לא לצאת החוצה
המאמץ לא להתעקש על עשייה
המאמץ לוותר על תחושה של ביטחון, של וודאות להבין שזו אשלייה
המאמץ למצוא לפחות דבר יפה אחד ביום, להתעכב, להתענג עליו לרגע
המאמץ למצוא פרספקטיבה כשהכל משתנה ואני לא יודעת איך יראה מחר
המאמץ להתכונן ללא נודע, אם בכלל אפשר להתכונן
המאמץ לא להיות תגובתית, אלא לייצר עיניין עבורי, כל יום, כל שעה, או לפחות כמעט
המאמץ למצוא הנאה גם בעבודות הבית הפשוטות, החדגוניות
המאמץ להתאפק לא לנעול נעלי הליכה, לא לארוז תרמיל טיולים, לא לנסוע דרומה
המאמץ לא לשבת לקפה עם חברה, לא להתגעגע לקרבה אנושית
המאמץ לצאת מאיזור הנוחות, להתגמש, לוותר, להיות אדפטיבית
המאמץ לא לדעת מתי זה ייגמר
המאמץ לשחרר שליטה, להסכים להיות עם מה שיש
המאמץ לקבל שאין ממי ללמוד, ללמד את עצמי לפעול ולהיות בתוך "המצב"
המאמץ לא להיות ביקורתית כל כך, כלפי האחרים וכלפי עצמי
המאמץ לא להדוף את הגעגוע לבחוץ, לים, למדבר
המאמץ לא לקוות שיגיעו בשורות טובות, הקלות
המאמץ לא לכעוס על מה שאינו בשליטתי
המאמץ להקשיב למשפטים חלולים כמו "זה הזמן הטוב ביותר להתחבר פנימה, להתעצם, לצמוח"

פנדה על בריסטול, שמינית גיליון

רביעי, 22.4.20

"כתיבה צריכה להיות חסרת מאמץ
באותה מידה כמו שטיפת כלים –
וגם מעניינת באותה מידה."
קנת' גולדסמית'

תוהה עד כמה הכתיבה היומיומית שלי כאן, גם בדף הציור היומי בבלוג וגם בדף האישי בפייסבוק נעשית מתוך מאמץ או רצון לשתף או לעניין אחרים בעולם הפנימי שלי.
האם היא רלוונטית למה שקורה כאן ועכשיו. ולמה לעזאזל שמישהו יתעניין דווקא בסיפור או בציור שלי.
ההקבלה בשיר בין כתיבה לפעולה יומיומית כמו שטיפת כלים היא יוצאת דופן, מפתיעה. כמו בתהליך השטיפה בו אני מנקה את שאריות המזון, מסירה לכלוך וכתמי שומן, מקרצפת בסבון ושוטפת במים עד שהכלי נקי, ככה בדיוק אמורה להיעשות פעולת הכתיבה. פעולה שיש בה איכות של ניקיון, השלת הלכלוך המיותר, שטיפת אבק היומיום עד שמגיעים למילים הנקיות, לחיבור ביניהן למשפט או פסקה שמגלה את הדבר שיש מתחת, את המהות שלו. למשל הדוגמא הפרחונית שעל הצלחת שקודם היה מכוסה בערימה של פסטה.
שטפתי קודם מעט כלים בכיור, מים וסבון, נזכרתי איך בטיולי שטח היינו מנקים כלים במעט אדמה יבשה, כשאין מים מיותרים, אפשר להשתמש בעפר כדי לספוג את השומן ולנקות את הכלי.
איך אני מנקה את ה"כלי" שהוא "אני"?
אני משתדלת לגשת לגוגל על בסיס יומיומי וכל יום לשאול אותו שאלה חדשה. היום הקלדתי בשורת החיפוש את הביטוי "האם היקום ידידותי" מתוך ציטוט של איינשטיין בהקשר ל"יום כדור הארץ" שחל היום.
Hello Earth, מה שלומך בימים אלו. באחת מתוצאות החיפוש קיבלתי אישור שהיקום אכן רוצה בטובתנו, וכיוון שהיקום הוא חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממנו, הוא לא יכול לפעול כנגדנו.
האמנם? אלו ימים בהם נפוצה שמועה על הסינים שהנדסו את הנגיף במעבדה, לא כי סתם בא להם לאתגר את עצמם אינטלקטואלית. זו לוחמה ביולוגית שדלפה החוצה והפכה למגיפה עולמית.
אם אנחנו פועלים נגדנו, איזה בסיס יש לציפייה שהיקום יתגייס לעזרתנו?

גירים על נייר

שלישי, 21.4.20, יום הזיכרון לשואה ולגבורה

הפייסבוק הזה, אגיד עליו מה שאגיד, אשמיץ או אשבח – יש לו פיצ'ר שאני כ"כ אוהבת והוא הזכרונות. בימים אלה שאני רוב הזמן בבית ליד מחשב, נכנסת כמה וכמה פעמים ביום לביקור בעולם הוירטואלי. לפעמים ביקור חטוף לפעמים משוטטת שעה קלה בין פוסטים של אחרים ובין לבין מבקרת גם בזכרונות שלי.
הזיכרון של היום, 21.4 שולח אותי לדברים שכתבתי לפני שנה בעיצומה של החופשה היוונית שלי. קוראת ומגיעה לקטע הזה שמעלה בי חיוך גדול.
מעתיקה שוב את המילים הנלהבות מלפני שנה, כלומר ממחזרת מילים ששייכות לזמן אחר, מקום אחר:

"זה קרה לי קודם, ברגע שירדתי מהמעבורת לרציף, בבת אחת התמלאתי כזו התלהבות גדולה. כזו תחושה טובה של כייף גדול, של הרפתקאות, של גילויים חדשים. ולא היה איתי אף אחד לחלוק איתו את השמחה הזו שמפעפעת בי ויוצאת דרך הפנים בחיוך עצום.
ברעש שהיה על הרציף עד שהמעבורת הפליגה אני שרה לעצמי, איזה יום שמח לי היום. איזה יום! וכמה שהיוון הזאתי יפה אלי ומאירה לי פנים. וכמה שאני שמחה שחוסר התיכנון שלי הביא אותי הלום."

והיום, יום הזיכרון לשואה לגבורה, להיזכר באותו רגע התלהבות, רגע של שמחה. גם בימים הקודמים ליום השואה, שהוא יום עם אווירה עצובה, קודרת, כואבת, היה מאתגר למצוא את השמחה.
"את חייה את החלום ומהווה דוגמה לכל" כתבה לי חברה בתגובה לפוסט ההוא מיוון. תוהה איזו דוגמא אני יכולה לתת היום וממי אני יכולה לקבל דוגמא. דוגמא למה? לאיך לתרגל שמחה גם במצבים שעל פניו אינם משמחים.
אתי הילסום. לקחת דוגמא מאותה אישה צעירה וחכמה שחייתה באמסטרדם בעיצומן של שנות השואה השחורות, 1941-1943, ועל השנתיים האחרונות בחייה קוראים ביומן המרתק בו היא מספרת בגילוי לב על היומיום שלה כשהשואה הולכת ותוספת מקום מרכזי יותר ויותר. עד שנשלחה למחנות המוות, שם מצאה את מותה.
עמוד 23 מתוך "השמיים שבתוכי, יומנה של אתי הילסום":

"יום ראשון, 8 ביוני, 9 וחצי בבוקר. אני חושבת שאעשה את הדברים הבאים: בבוקר, לפני שאתחיל במלאכת היום שלי, אקדיש חצי שעה ל"התבוננות עצמית": להקשיב למה שקורה בתוכי, ללכת לאיבוד. אפשר גם לקרוא לזה מדיטציה, אבל המילה עדיין מבהילה אותי קצת. ובעצם, למה לא? חצי שעה בתוך עצמי. לא די להניע כל בוקר, בחדר האמבטיה, את הזרועות והרגליים ושאר השרירים. האדם מורכב מגוף ונפש, חצי שעה של התעמלות וחצי שעה של מדיטציה יכולות להוות בסיס איתן לריכוז לכל היום.
אבל זה לא כל כך פשוט, מין "שעת דממה" כזאת. צריך ללמוד איך עושים את זה. קודם כל צריך להתנקות מכל הפסולת והזוטות של היומיום. הרי ראשי הקטן חדור תמיד אי שקט שאין לו הצדקה. יש בו אמנם רגשות ומחשבות שמשחררים את הנפש ומרחיבים את הדעת, אבל הם מעורבים תמיד בפסולת, וזאת תהיה מטרת המדיטציה: שתוכי יהיה למשטח גדול ורחב ידיים, שאין בו זכר לסבך השיחים הבוגדני, המסתיר את הנוף."

עיפרון על נייר, 2011

שני, 20.4.20

משבת אני חווה סוג של "הדממת מנועים", מהירות סיבובי המנוע הלכה וירדה עד שהמנוע הפנימי שלי נעצר. "זה בסדר לא לעשות דבר", אני מנחמת את עצמי ומחטטת בקישורי הסדרות במחשב. לוחצת על הקישור של פרק 3 בעונה 3 ("החיים עצמם", This is us), אבל מקבלת שוב ושוב הודעת שגיאה "הפרק אינו זמין לצפייה בגלל עומס בשרתים".
גם אני חווה עומס פנימי ואין לי כרגע משאבים להתמודד איתו, זקוקה להסחת דעת קלילה ואם אפשר משעשעת ומוצאת אותה בעונה II של הסדרה הישראלית "קופה ראשית" באתר של "כאן". לא שמתי לב שזו העונה השנייה, זה ממש לא משנה, העיקר משהו לבהות בו ולאט לאט אני נסחפת לתוך הסיטואציה ההזוייה שמצולמת בחלל הסופר "יששכר-שפע".
נו, הינה אני מודה ומתוודה, גם אני מדי פעם עושה "בינג'" סדרות. ויקום מי שלא נגרר למרתון צפייה מטמטמת חושים בימים אלו…
הבוקר קמתי עם החלטה להתניע את המנוע ויהי מה. נאחזת בפעולות חיצוניות כדי להניע את עצמי לעשייה. כביסה, שטיפת רצפות, ניקוי של ארונות המטבח, מה שהייתי אמורה לעשות לקראת פסח ולא עשיתי, סדר במחסן, החלפת בגדי חורף בבגדי קייץ. משימות פשוטות שלא דורשות מי יודע מה משאבים מנטלים.
ובצד הרגשי – אני מתפנה הבוקר לקרוא לעומק קטע קצר שחברה צילמה מתוך הספר "גוף-נפש" ושלחה לי אחרי שחזרתי ממרפאת השיניים.
היות ואני לא האדם היחיד שסובל מכאבי שיניים/טיפולי שורש/סתימות/עקירות/שתלים וכו' – משתפת במילים שלי תובנות שקשורות לאיבר חיוני בגוף – השיניים שלנו.
תוך כדי קריאה עלו שאלות שכדאי לתת עליהן את הדעת, אם כי רצוי לא בזמן של "הדממת מנועים"…

השיניים מתפתחות אצל התינוק כשהוא מתחיל לזחול וכשמגיע השלב ההתפתחותי בו מעשירים את התזונה שלו גם באוכל מוצק. אם כך, בעיות בשיניים החל מהילדות יכולות להעיד על קושי בעצמאות? תלות? חוס רצון להיגמל מחלב האם? השיניים מאפשרות לנו ללעוס את המזון, להזין את עצמנו. האם המציאות בה אני נוגסת ולועסת אכן מזינה אותי? מיטיבה איתי? אם השיניים שלי נגועות בעששת זה אומר שהסוכר במזון פגע בהן – אולי יש דברים נוספים בתזונה שלי שפוגעים בי במקום להיטיב איתי? זה המקום לשאול האם אני מצליחה להבחין בין מה שטוב לי לבין מה שמזיק לי? אפשר להרחיב את השאלות הללו ולשאול האם אני מבחינה בין טוב לרע, על מה אני מוותרת, מה שאני בוחרת להשאיר אצלי, להכניס פנימה לגוף שלי, לנשמה שלי, לחיים שלי, מה טוב לקיום שלי, מה תומך בו לעומת מה מיותר לקיומי. חשוב לזכור שמגיל מסויים יש לנו שליטה מלאה על כל פירור שאנו מכניסים לפה. השיניים חיוניות ונחוצות גם עבור הדיבור, בלעדיהן המילים שיצאו מחלל הפה יהיו לא ברורות. זה המקום לשאול האם התקשורת שלי ברורה? האם אני אומרת את מה שמתכוונת? ועל מה מצביעה דלקת בשן, מה יכול להיות הגורם לדלקת? ייתכן שאלו נשואים שקשורים לאימא-אהבה-מזון. אפשר לבדוק האם אני חשה דחוייה, לא אהובה, לא מוזנת. ההזנה אינה קשורה רק לאוכל פיזי. יש אנשים שרואים באמנות, בטבע, ביצירה, בטיולים מקור הזנה מאוד משמעותי, ובימים אלו המקורות הללו חסומים בפנינו, לא נגישים. הדלקת היא התפרצות של אנרגיה שלילית. שן דלוקה או במילים אחרת "שן רקובה" יכולה להעיד על רגשות כמו תוקפנות, תסכול, פחד, כעס שגועשים בפנים ואינם מקבלים ביטוי. ומה לגבי שן שנעקרת ממקומה? שן שמילאה את תפקידה ואינה נחוצה יותר. במקומה בונים מבנה חדש, "שתל", הבנה חדשה או רעיון חדש ששותלים בהדרגה. השיניים הן שער רב עוצמה בפה שלנו, מסמלות את הגבולות שלי. אני סוגרת את הפה, מצמידה את הלסתות זו לזו, משמע סגרתי את הגבולות של מה נכנס או יוצא מהפה. בעזרת השיניים אני יכולה גם לנשוך. בשלב התפתחותי של הילד הוא נושך, פוגע לרעה באחר, גם בהורה. בודק את הכוח שלו להיות מסוכן. כמבוגרים אנחנו שולטים בדחף הילדי לנשוך, ואת הצורך לנשוך, לנעוץ שיניים ולהכאיב, המרנו בהערות ארסיות, ציניות, מבטים מצמיתים שמכאיבים לא פחות מאותו "שעון" שיניים על הזרוע. שווה לבדוק איך אני בוחרת להגן על עצמי, איך אני תוקפת, איך אני פוגעת באחר. מכירית את הביטוי "לחרוק שיניים"? ביטוי שמעיד על מורת רוח או כעס תוך הבלגה, שליטה עצמית והתאפקות למרות כעס רב. שווה לבדוק גם עד כמה אני חורקת שיניים, מתאפקת או פוערת פה ושיניים ויורקת אש.

אפשר לכתוב עוד על השיניים ומשמעותם, לחפור במשמעות של טיפול שורש או "סתימה זמנית" כמו זו שעשו לי אתמול. נסתפק בזה כי כאמור הזמן קצר והמלאכה מרובה…
לציור היום מצאתי צילום ישן מ-2008 של שכבה אחת מתוך ציור אינטואיטיבי, שיכבה שדרסתי בשכבת צבע נוספת ועוד אחת ועוד אחת וככה המשכתי בציור האינטואיטיבי עד שהחלטתי לסיים אותו. וטוב שתיעדתי את תהליך העבודה וצילמתי את השכבות התחתונות, כמו זאתי שנראית כמו מקבץ קורונות.

ציור אינטואיטיבי, אקריליק על בריסטול שחור, 2008.

ראשון, 19.4.20

בעקבות הפוסט המתלונן מאתמול מתבקש שאעדכן ואמסור לכל דורשי טובתי שאני בסדר. בהתחשב בנסיבות.
מרפאות השיניים של קופות החולים עובדות במתכונת של עזרה ראשונה ונדרש לתאם תור טלפונית ורק אז להגיע למרפאה השוממת.
במוקד הטלפוני כנראה יש מחסור בכוח אדם, כי לקח המון זמן עד שנציגת שירות ענתה, ואז הציעה לי תור לחצי שעה הקרובה. "כולם יצאו היום מהבתים", ככה רופאת השיניים לאסיסטנטית שלה, בשיח רוטיני על "החזרה לשגרה" מעל הפה הפעור שלי, כשסוף-סוף היגעתי לכיסא העינויים. גם אני שמתי לב שהכבישים שוקקי תנועה ועמוסים בין היתר בניידות משטרה ובקטנועים של פקחים מטעם העירייה, שגם בימי קורונה מקפידה על אכיפת החנייה בתשלום.
החשודה בכאב היא אותה שן שלפני כמה חודשים אובחנה בעששת, הסתימה מאז לא שווה ועכשיו יש צורך לנקות את השורשים. "רגע, את הולכת להוציא את כל השורשים?" אני שואלת את הרופאה שאלה מפגרת והיא עונה לי בסבלנות שבשביל להוציא את השורש צריך לעקור את השן. היא רק תנקה ותשים סתימה זמנית, המשך הטיפל כשתיגמר הקורונה.
אני מקבלת שתי זריקות הרדמה מהרופאה והאסיסטנטית שממוגנות מכף רגל ועד ראש. אם בימים רגילים רופאי השיניים לובשים חלוק ומסיכה בימי הקורונה הם לובשים גם חלוק בד שמעליו מעיל גשם מניילון, כובע לשיער, מסיכה גדולה ומעליה מסיכה עם שקף. רק אני, הפאציאנטית, שוכבת על הכיסא ללא מסיכה, מרגישה כאילו אני נגועה בצרעת.
לא, צרעת היתה המחלה המדבקת של המאה הקודמת. תגידי "קורונה", זו המילה המפחידה של האלף הנוכחי.
תוך כדי קידוח, ניקוי, סתימה המבט שלי נתקע על שני גאלונים של "קונטרול", נוזל משמיד חיידקים שמונחים על אדן החלון.
העולם השתגע. ללא כל ספק.

כדי להחזיר תחושה של איזון שמה הערב ציור של מנדלה, תבנית המטטרון, אחת המסובכות ששירטטתי.
צבעי עיפרון על בריסטול שחור

שבת, 18.4.20

עברה עלי שבת מהגרועות שהיו לי בכל "משבר הקורונה" המחורבן הזה. גם סגר ביתי, גם כאב שיניים טורדני שקודח בראש ולא מרפה.
אין לי חשק לכתוב היום, כל מה שאכתוב יהיה צבוע בשחור משחור ולא בא לי להשחיר את המצב יותר ממה שהוא בלאו הכי.

לציור היום בחרתי רישום אחרון מתוך סדרת רישומים על כפולת דפים מתוך ספר אמנות ישן. קראתי לסדרה "התמודדות עם משבר ימי קורונה". זו השכבה הראשונה.
במילה "התמודדות" מתחבאות שתי מילים, האחת "דד" – dead והשנייה "מוות". כדי לצאת מהמשבר הזה יעני מחוזקת, מוארת, עם תובנות מרחיקות לכת על עצמי ועל החיים – משהו צריך למות בי קודם. זו גם דרך להתמודד עם קושי, להבין מה נדרש למות בי עכשיו, כדי לאפשר למשהו חדש לנבוע וללבלב.
כרגע, אני מבקשת מהשיניים להתנהג יפה, שהפעימה הקודחת בשורש או בחניכיים תירגע. קודם שימות הכאב הפיסי, הבאים בתור אחריו הפסימיות, המרה השחורה, העצבות, הדיכדוך, העצבנות, חוסר השקט, חוסר המוטיבציה. שימותו כולם.
מישהו במקרה יודע אם מרפאות השיניים פתוחות מחר?

טושים על נייר

שישי, 17.4.20

אתמול קפץ זיכרון בפייסבוק שהזכיר לי איך באפריל 2017 בתום הפסח סיכמתי "מה נשתנה הפסח הזה מיתר ימי החול?"
כתבתי אז "שבפסח הזה התבלבלו ימי החג עם הימים הרגילים, חג שהצטרף לסופשבוע ויצר רצף של ימי חופשה, פסק זמן מבורך מהשגרה המונוטונית" וציינתי כעובדה "שבפסח הזה ישנתי חמישה לילות באוהל תחת כיפת השמיים".
בפסח הזה שהסתיים סופית אתמול אפשר לומר שגם השנה התבלבלו ימי החג בימים רגילים, רק שאז, באפריל 2017 זה היה פסק זמן מבורך ובאפריל 2020 זו עיסת זמן לא ברורה, בידוד/סגר/הסגר ויתר המילים שמציינות היעדר התנועה החוצה, תנועה שמוגבלת למאה מטר מהבית.
חמישה לילות באוהל תחת כיפת השמיים מתוך שבוע של פסח? השנה, מאז ששבתי מיפן בקושי סופרת שני לילות. האחד בחניון חולית בדצמבר והשני בבורות לוץ, בפורים, לפני שבלאגן הקורונה הכניס אותנו לסחרחורת. אם היו אומרים לי אז, בשנים שטיילתי בכזו אינטנסיביות שיום אחד תנופת הטיולים תיעצר, הייתי פוטרת את נבואת הזעם הזו ב-"נראה לך…."
גם אם לא "נראה לי", זו המציאות של אביב 2020. מטיילים מתבקשים להישאר בבתיהם. אין לצאת לשמורות הטבע ולמרחבים הפתוחים. ואם העזתי לנסוע לפני העוצר של ליל הסדר לחוף הים בנתניה אני מרגישה כמו "פושעת" שהעזה להפר את ההוראות. מספרים לי על אנשים שנעצרים במחסומים ונשאלים אנא פניהם. די כבר.
כעת, כשנגמר הפסח ומתחילים לדבר על "חזרה לשגרה", אני מנסה לעקוב אחרי ההנחיות. מה אומרים לגבי המרחבים הפתוחים? המדבר? הים? היערות? מותר להגיע אליהם? גם אם אני מטיילת לבד, לא מתקהלת, לא נוגעת באף אחד, לא נושמת או משתעלת על אף אחד. תעזבו מלישון באוהל תחת כיפת השמיים, תעזבו ממסלולי הליכה ארוכים ומתאגרים, כל מה שאני מבקשת זה להיות שם, במרחב הפתוח ולנשום קצת אוויר מדברי. הגזמתי?
גיא מעודד אותי באחת התגובות השבוע, "תחזיקי מעמד" ו-"כשתיגמר המגיפה נהיה כל כך מורעבים לטיולים שנצא לטייל בערבה באוגוסט…"
יאללה שתיגמר כבר המגיפה. הבנו את הפרנציפ. חלאס. מספיק. נמאס.
מוזמנים להצטרף אלי ולשחרר מעט קיטור.

צבעי פנדה על חצי גיליון

חמישי, 16.4.20, איסרו חג

מתעוררת לבוקר האחרון-אחרון של פסח תש"פ. יום שרק התחיל ונראה ומרגיש כמו יתר הימים שקדמו לו בחודש האחרון.
אני שואלת אתמול את אחותי בוואטסאפ, "מה אתם הולכים לעשות היום?" היא עונה: "מה עושים? כלום… כמו כל יום…"
נזכרת איך בתאריך הזה לפני שנה, על התפר בין סוף החורף לתחילת האביב, טסתי לבד ליוון, לטייל באתונה ובשני איים נוספים. את חג הפסח/פסחא חוויתי שם, במקום אחר שסיפק לי אינספור גירויים חיצוניים ועיניין גדול. הבוקר, כשהשעון צילצל, תלש אותי מחלום בו הייתי אמורה לטוס להולנד מאוחר בלילה ועדיין לא ארזתי תיק. אומרים לי, איפה את חייה, מזמן ביטלו את כל הטיסות. אההה, בגלל הקורונה… ובחלום אני שוברת את הראש אם חברת התעופה תזכה אותי במחיר הכרטיס כדי שאכרטס מחדש כשהשמיים יפתחו לטיסות. בינתיים בחלום אני מסתובבת בבסיס על גבול הצפון, הנקודה הצפונית ביותר בארץ, עובר טרקטור וחופר, מזיז אדמה ממקום למקום, כחלק מהכנה של ערוגה גדולה בה ישתלו פרחים גדולים. אולי טוליפים. ואז נצא לטייל ליד ערוגת הפרחים על רקע החרמון או הר הצופים ונדמיין שאנחנו בחוץ לארץ.
לאט-לאט אני מבינה שהשיעור הגדול שהקורונה מלמדת אותי הוא ללמוד לחיות בשלום קודם כל עם עצמי. ואח"כ עם הסביבה החיצונית שהשתנתה מאוד לאחרונה.
להסתגל ל"מצב החדש", כלומר למה שהכי מפריע לי וזה היעדר התנועה. פסח הוא הרי החג של יציאת מצריים, וגם אני עשיתי לי מנהג לצאת מהבית למיני-נדודים בימים שערב חג-חג-סופ"ש מתחברים זה לזה ויוצרים רצף של כמה ימי חופשה שיכולתי לנצל למסע קצר, בין אם בארץ או מחוצה לה.
והשנה? שעות רבות של "כלום" בבית שאני מגוונת מדי ערב בהליכה, עוברת ליד בית אבות, בית ספר, חולפת על פני בית קברות ויוצאת לשדות של המושב הסמוך. מגדלים שם ירקות אורגנים. חסה, כרוב סגול, אולי קישואים. מצאתי ספסל שהתחבב עלי ואני מגיעה אליו בערבים האחרונים, מתיישבת, מוציאה מתיק הבד שהבאתי מהודו את ספרון הסקיצות, רושמת נוירוגרפיקה, מקשיבה להרצאה, שותה מים, מחכה עד שהשמש תשקע ואז חוזרת חזרה הביתה.

השעה עכשיו עשר בבוקר. היום רק התחיל. מה אתם הולכים לעשות היום?
מסקרן אותי לראות איך נראית ה"קורונה" שבגללה קורה כל מה שקורה. איזו צורה יש לה? באיזה צבע היא? האם היא גדולה? קטנה? היא באה לבד או שיש לה חברים? איך היא מתרבה?
אולי היא נראית ככה, כמו אחת השכבות מתוך ציור ישן מקייץ 2016

אקריליק על בריסטול

רביעי, 15.4.20, שביעי של פסח 

כתבתי לא מעט על נשים מטיילות לבד, מתבקש שאכתוב גם על נשים לבד בימי הקורונה.
זה אחד הנושאים שרציתי לכתוב עליהם בדף הפייסבוק העסקי שלי, עם הכובע של המלווה, זו שמציעה עזרה, הקשבה אמפטית ותמיכה. ועדיין לא כתבתי.
אני בכל זאת רוצה לכתוב כמה מילים שנוגעות בנושא הרגיש הזה, רק בלי שום כובע, כאילנה, אחת מני נשים רבות שחיות לבד. איך הן צולחות את ימי הקורונה הלא-פשוטים הללו? לנוכח הקושי שהבידוד מציב בפני כל אחד ואחת מאיתנו לתהות בקול רם איך הוא נחווה ע"י רווקות, גרושות ללא ילדים או גרושות כשהילדים עם אבא או אלמנות. נשים שחיות לבדן. איך הן מרגישות בבידוד, בסגר שנכפה עלינו?
הן הרי רגילות לחיות לבד, אבל בימים כתיקונם לכל אישה שיגרה משלה בה היא יוצאת מהבית לעמל יומה, באה במגע עם אנשים, מבקרת חברים/ות, משפחה. זה שלאישה אין מערכת יחסים זוגית לא אומר בהכרח שאין לה חיי חברה. והינה בא הסגר שסוגר אותה בבית. בידוד שנמשך כבר חודש ימים.
אם חייה בבית משפחה, הרי שיש הורים, ילדים, יש אינטראקציה, יש עם מי לדבר, לצחוק, לבכות, לצעוק, לכעוס, לפחד.
אם חייה בבית רק אישה אחת, היא לבד. והיא יכולה לצחוק, לבכות, לצעוק, לכעוס, לפחד לבד עם עצמה.
מתי הלבדות הופכת לבדידות מציקה? שעות עירות רבות כל  כך שאין עם מי לדבר, זולת מסכי הטלפון והמחשב. אין מי שישים יד תומכת על כתף, יחבק. תעזבו מגע גוף בגוף, פשוט מישהו להיות איתו, לשפוך בפניו את הלב, לשתף בפחדים, קשיים, במיוחד לנוכח האיום הכלכלי, אם גם היא בחל"ת או פוטרה ולא עובדת ולא יודעת מהיכן ימצא הכסף לשכר הדירה ולחשבונות.
הקורונה המחורבנת גוזרת על הנשים שחיות לבד בדידות גדולה מאוד. מעיקה מאוד.
עלי, למשל, עוברים ימים שאני בקושי מדברת. ולא! שיעור בזום או התכתבויות בוואטסאפ הם תחליף מחורבן ולא מספק לאינטראקציה אנושית. כשהדיבור חסר לי מאוד, אז שולחת יד לטלפון ומדברת עם חברות. שיחות ארוכות. גם עם חברה שנמצאת כעת בניו זילנד או שמבקשת את חברת השכנים. רק כדי לדבר עם מ-י-ש-ה-ו.

אם את קוראת אותי ואת לבד בבית, מחכה בקוצר רוח שתעבור הקורונה ותוכלי לצאת לפגוש אנשים, לשבת עם חברה לכוס קפה, לצאת לטיול חברים בדרום, לראות חברות שמזמן לא פגשת, לחבק אותן, להתחבק – אני כ"כ מבינה ללבך. שולחת לקראתך יד וירטואלית.

במקום הציור היומי מביאה היום את הצד האחורי של הציור, כשאני נותנת שם לציור, מה שעולה לי לראש באותו רגע, וליד חותמת את שמי ומוסיפה תאריך.
כשקראתי את אסופת שמות הציורים מ-2014-15, הם מתארים בצורה קולעת גם את "ימי הקורונה" העליזים והמחורבנים בו-זמנית.
תסכימו איתי שהכותרת "נמאס כבר מכל החרא הזה" מקפלת בתוכה ה-כ-ל.

שלישי, 14.4.20

הערבים אומרים "יום עסל ויום באסל", על הציר בין הדבש לבצל שגורם לי תמיד לדמוע, בין האופטימיות לפסימיות, בין האור לחושך, בין הפוקוס שמונח על היש לעומת האין – איפה אני נמצאת היום?
ערב חג שני של פסח. חג עם כ"כ הרבה סימבולים שאיכשהו הוזזו הצידה והעיניין שהכי תפס את תשומת הלב הוא נושא ה-"חירות".
חג הפסח ידוע גם כחג החירות, היציאה מעבדות לחירות. ומהי אותה חירות עליה מדובר בהגדה?
אותו ציווי "שלח את עמי", שחרר אותו מהעבודה הקשה ותן לו לחזור לארץ כנען.
ולמה מלכתחילה היגעו מצריימה, בגלל אותו רעב כבד ששרר בארץ כנען, בגלל מצוקה, בגלל הקושי עברו למקום אחר שם חשבו שיהיה טוב יותר. וכשהיו במצרים והתרבו מאוד, היו לגוי גדול, והיו לעם של עבדים, עם שלפי התורה בנה את ערי פיתם ורעמסס, (אם כי אין שום אסמכתא מדעית שהעם העברי הוא זה שבנה את הערים המצריות הקדמוניות הללו) – מה שאני לוקחת מהסיפור הגדול זה את העיניין הקטן של "שם" לעומת "פה".
היו בארץ כנען, היה רעב, חשבו ששם, במצרים, ליד הנילוס יהיה טוב יותר. היו במצרים ונהייה עם הזמן רע לתפארת וחשבו ששם, חזרה בכנען יהיה טוב, יהיו חופשיים. יצאו ממצריים בניסים ובאותות ובזמן שהמתינו למשה שיירד מהר סיני עם הדיברות, התגעגעו לסיר הבשר שאכלו במצרים.
אנחנו לעולם נהיה נוכחים רק ברגע הזה. "פה". וכנראה שנמשיך לחשוק, לרצות, לשאוף לאותו "שם" דימיוני. וכשנגיע לאותו "שם" והוא יהפוך לכאן ועכשיו של חיינו, הטבע האנושי שבנו ימצא מספיק סיבות למה לא לא להיות מרוצים ולמה "שם" יהיה לנו טוב יותר.
כמו הקורונה. אנחנו תיכף סוגרים חודש של בידוד/סגר/גזירות קשות על הציבור, בעיקר הציבור הבריא שנקרא לגלות סולידריות ולמנוע הדבקה והתפשטות לא מבוקרת של המגיפה. רע לנו. קשה לנו, לחוץ לנו, גם אם אנחנו בריאים בגופינו. אנחנו רוצים להגיע כבר ל-"שם", לימי פוסט-קורונה, אחרי שהמגיפה תיעצר.
נדמה לנו שאז יגיעו ימים טובים יותר, שהתדר של כדור הארץ יעלה, שכולנו נחייה בהרמוניה עם הטבע, נהיה נחמדים אחד לשני.
תרשו לי להיות סקפטית. אף אחד לא יודע איך יראו הימים שאחרי המגיפה. האם יהיה מיתון? אחוזי אבטלה גבוהים? מצב כלכלי דחוק? סימפטומים של פוסט-טראומה שיקבלו ביטוי בהתנהגות של רבים שאיכשהו תפקדו בימי הבידוד? הדמוקרטיה הישראלית תלך לקיבינימט?
יש עוד תרחישים רבים שיכולים לצבוע את הימים שעוד יבואו בגוונים קודרים מאוד, פסימיים, שאין מה לשאוף אליהם. אותו "שם" אוטופי יכול להיות סיוט שמי בכלל רוצה שיגיע.
ובינתיים, בוקר יום שלישי, אני ספונה בביתי, כותבת, מציירת, יוצרת. יש לי שפע של זמן להקדיש ליצירה, עשייה שמיטיבה איתי. זה הכאן ועכשיו של חיי בימי הקורונה, כשבחוץ אביב שהולך וקרב לסופו.

חג חירות שמח לכל קוראי.
תודה למי שקורא ומגיב, כל תגובה שלכם משמחת אותי, וגם אם לא תקראו ותגיבו, אני כבר עמוק בתוך אתגר הצבע שלי, באיוורור ציורים מהעבר ומהזמן הקרוב. מזכירה שוב שכל הציורים למכירה. לא מתנצלת על משפט המכירה הנ"ל גם בשלהי ימי הקורונה, גם אני הרי צריכה להתקיים. מי שמעוניין יפנה אלי בפרטי.

אקריליק על בד, פרט מתוך ציור

שני, 13.4.20

עוד יגיע היום שילמדו על "משבר הקורונה" בבתי הספר, יערכו עליו מחקרים, יתחקו אחר הסיבות מדוע פרצה המגיפה, קצב ההתפשטות, הקורבנות שגבתה, השפעות הסגר על הכלכלה העולמית. מן הסתם יקימו וועדות חקירה לחקור את המחדלים שנעשו, למצוא את האשמים.
הפרק המשמעותי בעיני בתופעת הקורונה שעדיין פוגעת באנשים שנדבקים, הוא זה שמדבר על ה-Side effects מהם סובלים יתר האוכלוסיה, שלא נדבקה בקורונה. בהיסטריה הכללית שהשתלטה על כלל הציבור ועל מי שמנהיג אותו התקבלו כמה החלטות שיש להן תופעות לוואי הרסניות בכמה מישורים. כלכליים, חברתיים, אישיים.
עוד כמה ימים נסגור חודש שלם בבידוד עם הנחיות מחמירות לא לצאת מהבית, אלא אם מדובר בקניות או טיפול רפואי. הציבור הממושמע נענה להנחיות, מסתגר בבית, נמנע מביקור אצל הוריו הזקנים, מיציאה לטבע, מנסיעות כביכול מיותרות. אבל עם כל יום שעובר, הנזק המצטבר הולך וגדל. עוד מובטלים, עוד אנשים שמתחילים לאבד את הסבלנות והשפיות המעורערת גם ככה, מפלס העצבים גואה, הדיכאון מחריף.
"אלה היו ימים קשים", יאמרו אח"כ החוקרים בלשון מדעית ויפרטו מדוע. ימים שהכבידו מאוד על הפרט שבבת אחת נתלש משגרת יומו לתוך שגרה חסרת וודאות של יום-רודף-יום בבית, בחוסר מעש, לרוב ללא עבודה, כשהוא נדרש להמציא לעצמו עיסוקים כדי לא להשתגע. יעשו סטטיסטיקות וימספרו כמה אנשים צלחו את "ימי קורונה" ויצאו מהם עם מצב נפשי תקין עד מעורער. על הסקאלה הזו יהיו תתי גוונים רבים החל מ-"סבבה" ועד "דיכאון שבא למות".
לי אישית אמנם לא "בא למות" מהקורונה המחורבנת הזו, אבל היא בהחלט לא תורמת לשיפור מצבהרוח המתנדנד.
יום סגר אופייני, שהתחיל עם עצב גדול בשעות הבוקר ולאט שינה גוון למין תחושה סבירה, של כזה "בסדר, כבר היו יומים טובים מאלו."

אקריליק על בריסטול

ראשון, 12.4.20

מה לי, מילים עוברות דרכי, מה אני רוצה, בעצם? לא להביט לאחור, לקוות שהמשבר הזה יסתיים בקרוב, שיסתיים בטוב.
לא מצליחה להקשיב לעצמי, לקול הפנימי, אין שקט. רועש מדי, עייף מדי
והשיעור החשוב לא לאבד את השמחה, לשמור תמיד על תקווה, אופטימיות, אותו ניצוץ שמח no matter what
דף לבן ריק ומקלדת וכאב ראש ואצבעות מקישות, מילה ועוד מילה. ומה בעצם רציתי להגיד ולמי.
נראה לי שאיבדתי את ההקשבה הפנימית, ההתבוננות פנימה, מה שפעם היה לי טבעי נשחק ודהה. מוותרת, בורחת לספרים, לסיפורים של אנשים אחרים, מילים ומשפטים שמוצאת בהם הד למחשבות שלי. ולמה שלא אכתוב את המילים שלי, למה שלא אצייר את הצורות והצבעים שלי. אין סיבה טובה למה לא, רק שהעייפות והכבדות, חוסר אנרגיה שסוחב למטה-מטה-מטה
ובעיקר הרצון לעזוב, ללכת-ללכת, למחוק את רעשי הרקע, הסחות הדעת, לחפש שקט.
ויצירה.
כי יצירה שווה לחיים.

טקסט בגוון קודר-משהו שנכתב אי שם ב-2009. תוך כדי גיבוי לתיקיות במחשב נתקלתי בקובץ ישן.
מאווררת הבוקר מילים וציור שנוצרו לפני למעלה מעשור. כמה טוב שגם אז ידעתי שיש ליצירה כוח מחייה. אז כמו היום.

ציור אינטואיטיבי מ-2009, אקריליק ופנדה על בריסטול

שבת, 11.4.20

במקום טיול יומהולדת בהרי אילת אני מקבלת עוד שבת ביתית עם אפשרות לצאת לסיבוב קצר ברדיוס הקרוב לבית.
אלו ימים בהם אני כבר לא צועדת מרחקים, ימים בהם הולכת פנימה לתוך עצמי. ימים עם כ"כ הרבה שעות שמתערבבות לזמן מורגש/לא מורגש. שמעתי מאחרים שגם הם מרגישים את הזמן הנוכחי בצורה אחרת, אלסטית יותר.
ייתכן שמה שישאר לי בזיכרון מתקופה זו תהיה בעיקר חוויית ה-"סגר"/"סגירות"/"הסתגרות בבית". חווייה של משהו סגור לעומת המרחבים הפתוחים בטבע שכעת רחוקים ממני מאוד. וגם בתוך המקום הסגור אני מוצאת גירויים, מסוג אחר. כאלו שמבקשים התבוננות איטית, השתהות נינוחה, קצב פנימי נינוח יותר.
שולחן היצירה הגדול שלי מעולם לא היה עמוס בחומרים, צנצנות של צבע, דפים, ערימות דימויים, כמו שהוא בשבועות האחרונים. חשבתי לעשות סדרת צילומים מאותה נקודת מבט, איך הוא נראה בבוקר-צהריים-ערב, יום אחר יום. מדי יום, בשעות שיושבת לידו, הידיים בוראת עולמות בצורות וצבעים, וזה למי שמכיר ויודע מהי חדוות יצירה, התענוג הכי גדול שיש.
כן, גם בימים כאלה, מותר להזכיר את המילה "תענוג". מותר להרשות לעצמי לא לעקוב אחרי החדשות, להניח בצד את המספרים (ישראל חצתה את רף החולה העשרת אלפים וכו'), בטח ובטח שלא להקשיב לכתבי החדשות ולפרשנים שמנסים לעשות סדר בבלגאן, לא מחדשים דבר ורק מערימים הרים תלולים של אינפורמציה.
האינפורמציה שאני בוחרת לצרוך בימים אלו מורכבת ממילים עם תדר גבוה יותר, צבעים, צלילים – כל מה שגורם לי להרגיש טוב יותר.
ממליצה גם לכם. למצוא את הדבר/ים שעושים לכם טוב ולדבוק בהם.

בציור היום, ציור ישן, מ-1989, מביא לחלל הבית את הירוק של הדשא, הצמחייה, את כחול השמיים ואת הספה באדום-צהוב, שבימים אלה היא העוגן.
צבעי שמן על נייר, שמינית גיליון

שישי, 10.4.20

באנגלית קוראים לזה Quarantine. איך אומרים את זה בערבית? איך מרגישים את זה ברוסית או בטורקית. מי תאר לעצמו. מילה עם קונוטציה צבאית, מלחמתית. סגר. עוצר. בידוד. מילה של פאקינג מגיפה. לא סתם שפעת רגילה, כזו שחוטפים חום גבוה, הגוף חלש, מותש, אין תיאבון, גוף עייף שמבקש מנוחה. פה, בפאקינג קורונה נפגעות הריאות. דלקת ריאות שמחסלת אותן במהירות שיא. שאי אפשר לנשום.
מנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה חוויתי קשיי נשימה, נשימה קצרה, מהירה, רדודה, כזו שלא מצליחה להכניס חמצן לעומק הריאות. מתי בפעם האחרונה שכבתי במצב מסמורטט במיטה, קודחת מחום.
באחת מקבוצת הפייסבוק מישהי יוזמת סרטון בשם Fly away ומבקשת ממי שרוצה להצטרף לשלוח תמונה. בהתחלה בחרתי את פארק תמנע, כי לשם רציתי לנסוע בליל הסדר, אח"כ שיניתי את הבחירה לחוף הטורקיז המשגע של סיני, "הלגונה הכחולה" שבין ד'הב לנואיבה בסיני. פעמיים הייתי שם ואולי הייתי מגיעה בזמן הקרוב. נראה. נחכה עד יעבור זעם. מתישהו יוסר האיום, יוסרו ההגבלות. שוק התיירות יחזור פחות או יותר למה שהיה קודם. אולי. או שכן או שלא.
חשבתי על רשימה של דברים שאני רוצה לעשות מייד כשהסגר יגמר, כשהחיים יחזרו למסלולם :
לנסוע לים, למדבר, לנסוע ברכבת לת"א, ללכת ברחובות, לנסוע לירושלים, לשוק, לרחובות מרכזיים, לבקר את ההורים, ללכת למוזיאון, לצפות בסרט בקולנוע, להחליף ספרים בספרייה, לשבת בארומה לקפה וארוחת בוקר, להיפגש עם חברה לקפה, לישון באוהל במדבר.
ובינתיים הפכתי ל-"פס ייצור של יצירה", כדברי חברה כשהראיתי לה את תוצר היום, סדרה של 11 מנדלות-מילים בהשראת "דרך האמן".

לציור היום נבחרה אחת המנדלות, "יצירה", טושים על נייר כרומו

חמישי, 9.4.20

כשהתחלתי עם #אתגר_הצבע_של_אילנה" ב-9.2 חשבתי להתמיד בו לאורך חודשיים עד יום ההולדת ב-8.4. בזמן שחלף מהיום הראשון בו העלתי צילום של ציור למדור "ציור ביום" בבלוג התרחשו לא מעט אירועים, בחיים הפרטיים שלי ושל כולנו.
הפוסטים היומיים שמחברים בין ציור לטקסט כתוב משרטטים גוונים שונים של מצב רוח משתנה מיום ליום. נדמה לי שהצלחתי לעקוף באלגנטיות את סגנון הכתיבה המוכר כ-"יומני היקר" ולתת לו צורה שמושפעת מהצורות והצבעים שנבחרים לפי מה שמתחשק באותו הרגע.
אתמול, יום שהתנקזו אליו גם ערב פסח, גם יום ההולדת, גם יום הסגר המי-סופר-כמה, היום האחרון באתגר הצבע וגם באתגר "דרך האומן" – יצאתי לחופשה. לא נסעתי לשום מקום, נשארתי בעיקר בבית.
לא עבדתי, לא בבלוג, לא בפייסבוק, לא באף אחד מה"אתגרים" בהם אני לוקחת חלק. דיברתי עם חברות, שירטטתי בספרון הוורוד, יצאתי לנשום אוויר בחורשה קטנטונת, מרחק של כ-100+ מטר מהבית, עניתי לברכות שקיבלתי בוואטסאפ.
"אז בת כמה את?" אני נשאלת תוך כדי שעת היצירה היומית עם הבנות, משהו שלא מוותרת עליו, גם כשרשמית לא "עובדת".
"53" אני עונה
"זה כמו אמצע החיים" אומרת בת ה-11 ומצחיקה אותי כ"כ
"לא מותק, זה יותר כמו שני שליש חיים" אני מדייקת, כי ככה מרגיש לי המספר הזה, 53. מספר אי-זוגי, שאם סוכמת את הספרות מקבלת 8, דומה לשמיני לחודש, סיפרה עם שני עיגולים שחוברים יחד לצורת אינסוף.
יחודיות. פשטות. חופש. אומץ. עוצמה. יצירתיות. השפעה. אותנטיות.
שמונה מילים שהן שמונה ברכות, שמונה ערכים, שמונה איכויות שמברכת את עצמי.

בפינת הציור היומי, שבינתיים ממשיכה איתו עד להודעה חדשה, מציגה ציור טרי מאתמול בלילה.
רישום נוירוגרפי בוורוד. הבוקר הוספתי קווים בעיפרון, צבע מים וצבע פנדה לבן.

שלישי, 7.4.20

חברה כותבת לי:
"ככה זה. יש גלים שצריך לקחת אויר מלוא ריאות, להרכין את הראש ולחכות שיעבור, ויש גלים שניתן להחזיק את הראש מעליהם ורק נכנס קצת מלח לעיניים. זו תקופה שכזו וכולנו חווים אותה יחד."
יחד ולחוד.
זו תקופה בה שומעים שוב ושוב על כל תתי הגוונים שיש בשפה העברית לתאר מצבים של "לבד", "לבדות", "בידוד", "בדידות", "התבודדות". מילים שמבטאות מצב פיסי, מנטלי, רגשי. מצבים שחוויתי בעבר (לבד, בדידות) וכעת נכפים עלי (בידוד). פעם, כשהייתי נערה היו אומרים עלי, זאתי אוהבת להתבודד. בגלל שלא ידעתי איך לעבור מ-"לבד" ל-"ביחד", בגלל שלא ממש עזרו לי והושיטו לי יד כדי שהמעבר יהיה נעים וחלק, נשארתי שם בצד של ה-"לבד", והם שהסתכלו עלי מה-"ביחד", היו מלגלגלים עלי ומכנים אותי "מתבודדת". זו מילה שעד היום אני לא אוהבת. ההטייה הזו בביניין התפעל, יש בה משהו שכאילו מתאהב בלבד/לבדות, מסכים להיות איתו, להתלהב איתו, להת-בודד איתו.
וכמה נאמר על ההבדל בין "בודדה" לבין "אני לבד". להיות בודד, משמע להיות נגוע בבדידות, כמו במחלה שמסמנת אותך כנטול חברים/משפחה. בדידות היא מעגל גדול ריק בחלל, שרק אני נמצאת בו. כשאני לבד אני גם בתוך מעגל ריק, רק שהמעגל הזה אינו נמצא בוואקום, סביבו נמצאים עוד הרבה מעגלים, נוגעים, לא נוגעים.
כשאני כותבת "אישה בודדה" מייד עולה דימוי של אישה בצבעים כהים, קודרים, שיער אסוף, עיניים כבויות, סוודר צמר אפור, כי קר שם מאוד, במקום הבודד בו היא נמצאת. וכשאני כותבת "אישה לבד" היא מקבלת חיים, אודם בצבע בורדו, שותה יין אדום, מחייכת, שרה לעצמה או שיוצאת לטיול. ולבד. רק היא.

רישום נוירוגרפי טרי, מודש שעבר, טושים על נייר

שני, 6.4.20

אתמול בלילה, בסופו של "יום לא טוב", מגיעה לפוסט בפייסבוק ששואל שאלה:"מהי השליחות הייחודית שלך בימים אלה?"
מתעכבת לקרוא כל אחת מהתגובות ומעתיקה אותן בכתב יד לספרון הסקיצות הוורוד שלי:

"להפיץ אור, לאהוב, להאיר,להיות השראה, להיות קשובה לי ולקרובים לי, לפזר אור, אהבה והודייה, לחוות ולהפיץ אהבה, קבלה ואחדות, לפזר אנרגיות חיוביות, מיטיבות ומעצימות, לפתוח את הלב שלי ושל אחרים, לשמח את הסביבה שלי, להחזיק באור, לנוח ולהירגע, להיות, להינות, להיות בעשייה ובשמחה, לבחור (בי) נכון, סבלנות לתהליך, לשמוח ולשמח, לטוות את רשת האור ולהרחיב אותה, להפיץ אור ואהבה ללא תנאי, להפיץ שלווה, שמחה, שפע ואהבה בעולם, לשמור על תדר גבוה,לתת תקווה, להאמין, להתמסר, לתת חיוך, חיבוק, לפזר אהבת חינם, גמילות חסדים, אופטימיות ואושר, שמחה, סבלנות וסובלנות, להעביר את הידע לשינוי תפיסת חיים, להיות רגועה ובוטחת,להרגיע אנשים בלחץ, להכין אוכל טוב שמשמח אנשים, חיבור חוטי שפע ולבבות לפעימה, לייצר אווירה טובה ונעימה בבית, להתמקד לראות את הטוב בי, בילדים, במצב הנוכחי, להיות בשמחה ולהפיץ אותה, להוסיף טוב בבית ובחוץ."

זו רשימה של מילים, ביטויים, הוויות שמפיצים אור כ"כ גדול. במיוחד בימים אלו בהם עננת הקורונה מסתירה את השמש האביבית הטובה ומחשיכה את השמיים.
והיום? יצאתי הבוקר לתרגל את סדרת תנוחות הטאי-צ'י, מרימה מבט לשמיים, בין כמה עננים רואה פיסות קטנות של רקיע כחול.
יש תקווה. ומיישמת הבוקר עיצה טובה שיקבלתי, לשים את הפוקוס על דבר טוב, כדי שיגדל ויתרחב.

אקריליק על בריסטול שלם

ראשון, 5.4.20

התחלתי את היום/השבוע מתוך כוונה לעשות דבר אחד, ואחריו עוד אחד. לא לכוון גבוה מדי, כי אין לי שום דרך לדעת מה יילד יום או שבוע.
"ההשתנות היא טבע הדברים" משפט ששמעתי הבוקר ברצאה בזום. ועדיין, למרות הידיעה הזו, אנחנו נאחזים במה שחשבנו שהוא יציב וקבוע, מתנגדים לשינוי, הודפים דברים לא נעימים, נצמדים לדברים הנעימים. וזה בדיוק מקורה של אותה אי-נחת. כי הדברים משתנים תמידית, במיוחד בימים האלה שכולנו מרגישים איך השטיח המאובק שהיה תחת רגלינו נשמט.
כשמערכת ההפעלה האנושית עומדת מול דבר שאינה יודעת טבעי שיגיעו שלל תחושות מהמשפחה של כעס, תיסכול, יאוש, עצבות, דיכאון.
למה לעזאזל זה מגיע לי/לנו. תוסיפו לוירוס הנבזי הזה את רוחות החמסין שמנשבות ומייבשות את הנשמה, מי בכלל רוצה לצאת החוצה ולעמוד שעות בתור לקניית ביצים. המקרר ריק. לגמרי. הייתי צריכה לצאת לקניות ולא הלכתי.
מהבוקר אופפת אותי תחושה של עייפות ובחילה. לא לבלוע ולא להקיא.
לא יום טוב. בלי קשר לקורונה.

פנדה על נייר, ציור ישן, מימי התיכון

שבת, 4.4.20

זיכרונות ישנים שהפייסבוק מזכיר וצובטים בלב, על רקע המציאות החדשה שמצמצת את התנועה, שמגבילה למאה מטר מהבית.
בפסח שיחגג השבוע אפשר לשכוח מחופי סיני או לישון לבד באוהל במדבר.

4.4.2017: היום בהפסקת צהריים בעבודה מסתובבת השאלה הכי לעוסה בימים אלו "איפה את/ה בליל הסדר?"
היו לי מחשבות להדרים שוב לסיני לכל הפסח, אבל בסוף זה לא קורה ובמקום אני יוצאת לטיול טרום-פסח (חמשוש) ומייד אחריו טיול פסח א' (שלושה ימים עד מוצאי החג הראשון) ולקינוח טיול פסח ב' (שלושה ימים בחג השני, עם ג'יפים, דרומה)
אז איפה תהיי בליל הסדר?
אה…. במדבר. לבד.
לבד?
כן, לבד. מה לא ברור?
ואת לא פוחדת משועלים? איפה תשני?
באוהל
ולא, לא פוחדת. ממה יש לפחד כשישנים תחת כיפת השמיים
4.4.2019: נסענו, חזרנו ובין לבין שישה ימים נהדרים בחופי סיני.
חזרתי אל אותו מתחם של הדיונה הגדולה, זה ששהיתי בו כמה לילות בפברואר. אז היו אלו ימים קרים ובהירים של חורף, הפעם ימים הפכפכים של סוף חורף. מזג אוויר שנע בין אובך, רוחות שמעיפות חול עד שהתבהר והמים חזרו לנצנץ בטורקיז הנהדר האופייני של סיני.
מה שחשוב זה שמזג הרוח היה נהדר. לא יודעת, המילה "נהדר", מגישה קטנה מדי, לא מספיק מדוייקת לתאר מנעד שלם של חוויות טובות שחווינו.

פנדה על בריסטול

שישי, 3.4.20

עונה זו של השנה מיועדת שנסתובב בחוץ ונהיה עדים לכל היופי השופע והמתפרץ של הטבע.
אביב משמעו להיות שם, לעמוד ליד הפרח, להביט בו מקרוב, להריח, להרים מבט לשמים הבהירים, להתחמם מקרני השמש, לצעוד אל תוך מרבד פרחים, להתכופף, לצמצם קצת את העיניים וכשהשמש מאירה את הפרגים והרוח מניעה אותם קלות לדמיין זהרורי אורות אדמדמים שעוטפים אותי ברוך אינסופי.
באביב 2020 בעל הבית שלי מרענן את הגינה, מביא שלל פרחים וצמחים לשתות בגינה. אחרי ששטפתי את הדירה שלי מאבק בשעות הבוקר אני עולה להושיט יד בניקיון החצר ומתנדבת לשטוף את הרחבה עם צינור מים, זרנוק שששוטף את הבוץ והעפר שהצטבר במהלך החורף.
הגינה עכשיו אביבית ופרחונית, עומדת בניגוד הפוך למה קורה בתוכי בהשפעת "המצב". מצב שצובע מחשבות ותחושות בגוונים של אפור. לא בדיוק שחור וגם לא בדיוק לבן. כמו רישום עיפרון שנע על סקאלת האפורים, מגרפיט כהה ואטום עד לגרפיט חלש, בהיר, חצי שקוף.

רישום, עפרונות על נייר.

חמישי, 2.4.20

לפני זמן מה קיבלתי משולי השלי את ספר השירים שכתבה לפני ובמהלך מסע משפחתי בשם "שירי מסע". את הספר קראתי והעברתי הלאה כשהייתי בתחילת המסע שלי בצפון הודו.
שולי היא גם הבעלים של הבלוג "בשולי המילים – שירה והשראה", בלוג שמוקדש לשירה ולראיונות מעניינים ומעוררי השראה.
בפוסט שפרסמה לפני זמן מה בדף הפייסבוק האישי שלה פירטה את רשימת השירים מתוך תוכן העיניינים, תוך הפניית תשומת הלב כמה הם מתכתבים עם המציאות הנוכחית של ימי הקורונה:

הפיזיקה של ההוויה
מה הייתי עושה
באר הבושה ויצר החופש
לשיר את החיים
אהב אותי
כשחוזרים הביתה
חפצי האולי
לקפל את החיים
כל הפחדים שבעולם
כלום
המסעז׳ המשפחתי
הגיגי תשליך והשלכה
לתכנן ולא
חסדים של יום יום
בחירות
כתבי
מה ששלי שלך
שמחה
בית
מתחת לאף
שפל
אי ודאות
בראי לעצמך
כמו שאת
מרחבים
צב על הגב

היום, במסגרת טיולי ה-100 מטר ליד הבית, היגעתי לחורשה פיצפונת שם ישבתי לספוג קרני שמש אביבית. היה לי בתיק הדף עם רשימת השירים שהעתקתי והיתה גם הפניות לקחת עט ולצאת לתרגיל כתיבה. נעזרתי בהנחייה מתרגיל שפעם קראתי ומנחה לכתוב קטע מקורי שמשתמש בשמות של כותרי ספרים. הפעם שמות השירים של שולי שימשו כאבני ביניין שהזזתי וסידרתי עד שהתקבלה הפיסקה הנ"ל (שמות השירים מסומנים ב-bold), ברוח ימי הקורונה.

כל הפחדים שבעולם התעוררו
אל מול הפיזיקה והביולוגיה המסוייטת של המגיפה המתפשטת
ימים של שפל, של אי וודאות, של הסתגרות בבתים,
של הרבה כלום שקורה או לא
מה הייתי עושה לו היו אומרים לי לקפל את החיים שלי
למרחב מצומצם ולהישאר בו עד להודעה חדשה
זו אינה אינה שאלה תיאורטית. זו עובדה.
בעל כורחי הורחקתי מהמרחבים, הסתגרתי בבית
חווה רגעים של שפל, חולשה, תסכול, מתח, דאגה, חרדה
לצד שמחה שקטה ויצירה מבעבעת
"כתבי, העלי על הכתב הגיגי תשליך והשלכה,
מחשבות על המצב, על מה ששלי, מה שבשליטתי
ומה שלא"
ימים של האתגר הגדול מכולם, על אף הכל,
להמשיך לשיר את החיים,
למצוא חסדים של יום-יום,
להיות כמו שאני,
לבחור לאהוב אותי גם כשאני חלשה וכואבת,
לחמול עלי כשיצר החופש סופג מכה קשה,
לבחור לחזור הביתה, אלי,
לגלות את היופי שמתחת לאף,
לברוא לעצמי מרחב פנימי בו עדיין נשמעים צלילי שירי מסע.

אז הנה כאן למטה רשימת שירים מתוך העמוד הראשון של תוכן העניינים של הספר שלי,

אקריליק על גיליון נייר שחור

רביעי, 1.4.20

זו תקופה בה הכל משתנה ויחד עם השינוי הבלתי פוסק (עקומת ההידבקות, החמרות בסגר) יש דברים שלא משתנים, כמו המעבר בין עונות השנה. מחורף לאביב. הבוקר ירד גשם, גם אם אני בבית חשה בירידת הטמפרטורות. אבל זו ירידה זמנית. בקרוב יגיעו ימים חמים יותר, בהירים יותר, ארוכים יותר. עוד שמונה ימים נחגוג את חג הפסח ואני אחגוג יומהולדת, תחילתה של שנה חדשה בחיי.
פתחתי הבוקר דף חדש בבלוג, דף שמוקדש ל-"ציור ביום – אפריל 2020", אתגר שלקחתי על עצמי בתחילת בפרואר ומתמידה איתו באופן עקבי יום אחר יום. כל יום בוחרת ציור אחד ומצמידה לו טקסט. קצר או ארוך, לפי מצב הרוח. טקסט שבשבועיים האחרונים קיבל ציביון של "יומן קורונה".
לכבוד הראשון באפריל שמה שני ציורים שאיחדתי לאחד. מעגלים של צבע שציירתי בקייץ 2017 בסדנת יצירה. כשסיימתי לצבוע את הקשת שהתעגלה למעגל שמח, סידרתי את הגירים במעגלים. ואח"כ ערבבתי את הסדר.
שני ציורים שהפכו לאחד שמייצגים את רוח התקופה, מה שהיה מסודר, מאורגן, שיגרתי התערבב לאי-סדר שהוא הסדר החדש.
הזדמנות לבחון שני מושגים הפוכים, סדר לעומת אי-סדר, לשאול את עצמי מה אני מעדיפה, היכן מרגישה יותר נוח, ואיך מצליחה להכניס לתוך אי-הסדר מעט סדר.

גירים צבעוניים על נייר

החודש הקודם | החודש הבא