ציור ביום – מרס 2020

תם החודש השני לאתגר הצבע. (כמעט) כל הציורים המוצגים כאן למכירה. לפרטים מוזמנים לפנות אלי בהודעה פרטית.
מוזמנים לדפדף בציורים הנבחרים בעמוד הבא המוקדש ל"ציור ביום" של חודש אפריל 2020

שלישי, 31.3.20

בחיים אחרים, בזמן הזה לפני שנה טיילתי עם חברה טובה בדיונה הגדולה בסיני. הבוקר דיברתי איתה, שיחה מלב אל לב, כשאני על הכורסה בבית והיא תחת שמי כוכבים אי שם בניו זילנד.
בחיים הנוכחיים תפיסת הזמן השתנתה מקצה לקצה, לתאריך כמעט ואין משמעות. ועדיין, הינה היגענו לסוף החודש. סוף מרס 2020, חודש שלעד ייזכר כחודש בו הקורונה הגיעה לביקור לא רצוי, שיבשה את השגרה, ביטלה טיולים, מפגשים, חיבוקים.
בחיים אחרים, תקופה זו של השנה קוראת לי לצאת אל הטבע, לשהות בחוץ ובימים אלו הכיוון הוא הפוך. להסתגר בבית, להתכנס פנימה. להרהר איך אני יכולה להפיק את המירב מהמצב, מה בסדר לי לעשות.
שמחתי מאוד שהשיחה השבועית המתוכננת עם מתאמנת אכן התקיימה, שיכולתי להיות בהקשבה לאחר, לעזור כמיטב יכולתי.
וזה בדיוק כל העיניין, להבין שבתוך המצב הלא-נורמלי הזה, אני עושה הכי טוב שאני יכולה.

אמשיך להעלות הגיגים מ"ימי קורונה" לצד ציורים גם בחודש הבא. מוזמנים להמשיך לעקוב. שמחה שאתם כאן, קוראים ומגיבים.
תודה!

מנדלה, צבעי מים על נייר

שני, 30.3.20

לרגל "המצב" שכרגע מסתמן שהולך להישאר איתנו לאורך זמן, כמה שאלות שמוזמנים לעשות בהן שימוש:

• מה הכי חשוב לי כרגע?
• מה הכי מתאים לי כרגע?
• מה הכי מעגן אותי כרגע?
• מה הכי משמח אותי כרגע?
• מה הכי קל לי כרגע?
• מהן נקודות האור עבורי כרגע?
• מה הכי עוזר לי לאסוף את עצמי כרגע?
• מה יעזור לי להרים את התדר כרגע?
• מה בסדר לי לעשות / לא לעשות כרגע?

הדגש הוא על "כרגע", כי זה מה שעושים, מתגלגלים מיום ליום.
התשובות שמייד קופצות לי קשורות קשר הדוק ליצירה. זו ההשפעה המבורכת של הקורונה עלי, שהזיזה מה"אין-שגרה" שלי את יתר המשימות ופינתה ערימה של שעות ליצירה.

פיגמנטים וצבעי פנדה על נייר, ציור מ-2002 שנגזר לשני עיגולים שהודבקו ביומן האמנות החדש שסיימתי אתמול.

ראשון, 29.3.20

הימים מתמזגים זה בזה, שבוע חדש התחיל היום, כשלמעשה אני לא מרגישה הבדל משמעותי בין אתמול להיום.
כשנמצאים יום אחר יום בבית, הימים דומים זה לזה, מאתגרים אותי למלא אותם בתכנים, בעיניין. עם הראש בתוך המחברת, כותבת, רושמת, מציירת. יצירה שמחזירה אותי לבסיס, מעגנת אותי בתוכי. זה בדיוק מה שנכון לי לעשות בימים אלה. זה בדיוק מה שמתאים לי. זה מה שעוזר להרים את המצבהרוח, מאתגר אותי למצוא פתרונות יצירתיים בתוך יומן אמנות שמתקרב לסופו. וכשזה יסתיים, אתחיל ביומן חדש. המוזה הגיעה לביקור ארוך. כמה טוב.
נכון שהחיים כרגע לא מספקים לנו את המוכר, הרגיל, הסביר, המובן מאליו.
נכון שמכל עבר נשמעות המלצות לקחת פסק זמן מהרוטינה, לא רק לעשות ולעשות, אלא גם להיות, לנשום עמוק. "להפוך את הלימון ללימונדה" וכו'
לא מעוניינת להכביד ולהוסיף קלישאה משלי לשלל הקלישאות שמציפות אותנו. רק אומרת שכל אחד יבדוק מה נכון עבורו. מה שנכון עבור מישהו אחר, לא בהכרח נכון עבורי. הקצב הפנימי שלי מכתיב לי עשייה מגוונת, עשייה יצירתית שמזרימה חיוניות ושמחה. במקום מרחקים ארוכים שנמנעים מכפות רגליי ללכת בימים אלו, כפות הידיים שלי יכולות לעבוד ללא הגבלה.
עד שיגיע היום שהסגר יוסר, שנוכל לחזור לשגרה שמי יודע כיצד תיראה.

אקריליק על בד, מטר על שבעים ס"מ.

שבת, 28.3.20

כל מה שראינו חייב
להראות מחדש
כל מה שאמרנו חייב
להאמר מחדש
פתאום אנו מבינים מה
שעוד נבין:
דבר אינו משל
מעדר הוא מעדר, גשם
הוא כלי
אני כאן בשביל זה

ישראל אלירז

ובשביל מה "אני כאן"?
אולי אני כאן בשביל לראות את היופי, להריח אותו, לטעום אותו, לגעת בו, להרגיש אותו, לדעת אותו, לצייר אותו, לצלם אותu
אולי אני כאן בשביל להותיר עקבות, בשביל לא לטשטש את העקבות שלי
אולי אני כאן בשביל להראות אותו, להעביר אותו הלאה, בתמונות, במילים.

פעם ראשונה שציירתי אל מול קיר גואש. ואולי בימים אלו, כשמפעם לפעם מתייגת"#יצירה_בימי_קורונה" אתלה עיתונים על הקיר ועליהם בריסטול גדול, הזדמנות לצייר, עם/בלי מכחולים, לבד/ביחד. זמן הרי יש כעת בשפע, כל שעלינו לעשות זה למלא אותו בדברים שעושים לי טוב.

גואש ופנדה על בריסטול שלם

שישי, 27.3.20

קורונה עושה לי בית ספר, מטלטלת אותי טלטלה גדולה.
מצד אחד אני מנסה להמשיך כאילו הכל "כרגיל", גם אם ממעטת לצאת מהבית, אני עדיין יכולה לכתוב, לצייר, לפרסם פוסטים שמבקשים להקל על החרדות של מי שקורא אותי, לעזור להם להתבונן על חייהם בזמנים לא פשוטים.
אני יודעת שהרבה אנשים מתמודדים בימים אלו עם מגוון של קשיים. מתח, פחדים מהלא ידוע, חרדה כלכלית, הישרדותית, בדידות של מי שאינו חי בזוגיות, ומי שחי בזוגיות ומתמודד עם קושי ותקשורת לקוייה, דאגה להורים, ליקירים רחוקים שאין כרגע אפשרות לבקר אותם. בעלי עסקים שרואים איך הסגר ההולך ונמשך הורס את מפעל חייהם. עסקים בתחום האימון וההתפתחות האישית, עסקים קטנים של One man show שנקלעים לקושי כשהלקוחות נוטשים, מבטלים פגישות, או לחלופין מצפים לקבל שירות בחינם או במחירי רצפה.
במקרה הטוב זה קושי אחד, במקרה הפחות טוב זה גם-וגם-וגם.
גם אני עומדת בפני כמה וכמה התמודדויות. העיקרית שבהן קשורה לעסק שלי, רוצה לאמן וללוות נשים בתהליכי התפתחות אישית וכרגע אין פניות.
עולות כמה שאלה משמעותיות: מי אני בלי המתנה שלי לעולם, בלי הייחוד שלי, בלי הדבר שמניע אותי, שגורם לי לתשוקה ואושר?
מה יקרה אם לא אאמן יותר, אם לא אעניק לאנשים את הדרך לעצמם, לאמת שלהם, מי אני בלי זה?
ואולי אני יכולה למצוא משמעות אחרת בעולם, לנתב את הכישורים שלי לערוצים אחרים. כמו למשל, מורה לאמנות. למה לא? למה לא לעשות הסבה להוראה קונבנציונלית, להעביר לתלמידים שיעורי אמנות. למה לא?

גירי פסטל יבש על נייר

חמישי, 26.3.20

לצד ציור היום משתפת בתגובה שחברה שלחה לי בהודעה פרטית לוואטסאפ ואמרה שזה בסד לפרסם בבלוג בעילום שלם. מביאה לכם את הדברים שלה:

"המצב מאתגר אותנו להתמודד עם מערכות היחסים שלנו בכל מעגלי החיים.
חלק מהמעגלים שפעילים יותר בשגרה האטו את הקצב ומעגלים שהיו מעט רדומים התעוררו במלוא העוצמה.
בעיני כל המצב שמתרחש מעודד לימוד אישי וקולקטיבי של האנושות כולה.
מלמד שיעור של הורדת הילוך, שיעור על צניעות, שיעור של הכרה אמיתי ב- "יש" העצום הקיים.
שיעור של "צמצום" בחיים יש מקום חשוב ומעצים.
שיעור שעלינו ללמוד להגיד תודה.
שיעור שעלינו לחוות יותר את הכאן ועכשיו ופחות להתעסק בעבר או במה יהיה ובמה עוד אפשר להשיג.
שיעור שמלמד לשחרר שיפוטיות וביקורת ויותר התעסקות בעשייה.
שיעור שבא לעורר למחשבה מה חשוב לי באמת."

ואשתף בציטוט של אושו שרלוונטי לימי הקורונה:

"זמנים של אסונות גורמים לנו להיות מודעים למציאות כפי שהיא. היא תמיד שברירית. הכל נמצא בסכנה תמידית.
רק שבזמנים רגילים אנחנו ישנים עמוק, כך שאנחנו לא רואים זאת. אנחנו ממשיכים לחלום, מדמיינים דברים יפים לימים הבאים, לעתיד.
אבל ברגעים בהם הסכנה קרובה, פתאום אנחנו מודעים לכך שאולי אין עתיד, אין מחר, ושזה הרגע היחיד שיש לנו.
כך שזמנים של אסון הם חושפים מאוד.
הם לא מביאים איתם שום דבר חדש לעולם, הם בסך הכל גורמים לנו להיות מודעים לעולם כפי שהוא – הם מעירים אותנו.
אפשר להשתגע אם אנחנו לא מבינים זאת. אך אם אנחנו מבינים זאת אנחנו יכולים להתעורר."

ציור היום צוייר לפני כעשור, בזמן בו התעוררתי למציאות חדשה בחיי הפרטיים.
פנדה על נייר, חצי גיליון

רביעי, 25.3.20

הקורונה, כמו כל סיטואציה בחיים, יכולה לשמש גם מקור להשראה.
כולנו מבלים שעות נוספות בוואטסאפ, מעבירים סירטונים ובדיחות מצחיקות מאחד לשני, וההומור עוזר לפרוק מעט מהמתח.
לפני כמה ימים הגיע אלי הציטוט הנ"ל. הערב, בפינת הציור היומי, במקום מילים משלי, שמה כאן את מילותיו של אייל יעקב שמיר על הלא נודע:

"הדבר שהכי מפחיד אותנו, בני האדם החיים בעולם המערבי המסודר, הוא הלא נודע, הריק. האין המוחלט.
העתיד חווה בתוכו את כל אלה.
אבל האדם, במקום לזהות בכך כר נרחב ידיים להתפתחות שאין לה גבולות, רואה בו רק את הפחד ואת אובדן הנוחות שבהווה.
לכן הקפנו את עצמנו בפוליסות ביטוח של חמישים שנה. לכן אנו נותנים את דמי ימינו היקרים מפז לכל מסגרת חונקת וחסרת חיים המבטיחה לנו דבר אחד ויחיד: אי עתיד. ביטחון שמה שהיה הוא שיהיה.
תנו לנו הכל, אפילו את הסבל המר ביותר, העיקר שנדע ממה הוא נובע ומה צריך לעשות בקשר אליו, ונהיה רגועים. נעשה את הדברים שאנחנו יודעים ונסבול אותם בהבנה. אבל תנו לנו דבר שאנחנו לא מבינים, לא מכירים, לא יודעים מהיכן הוא נובע ומתי הוא יסתיים, ואנחנו מאבדים את עשתנותינו."

אקריליק על נייר

שלישי, 24.3.20

מעתיקה לפוסט היומי קטע קצר שכתבתי היום, כשהייתי מול הים. כשהתחלתי חודש שעבר להעלות מדי יום "ציור ביום" לא תיארתי לעצמי שיגיע יום והקורונה תזעזע עד כדי כך את שגרת חיינו, תהפוך את כל מה שהיכרנו עד כה, תערער את תחושת הסדר, היציבות והביטחון.
בלי לשים לב, הטקסטים שמלווים את הציור ביום הופכים ליומן אישי שחושף את ההתמודדות שלי עם הסיטואציה הלא נורמלית שנקלעתי לתוכה בעל כורחי.

צהרי היום, היגעתי לפני כמה רגעים לחוף הים, שכחתי את הטלפון במכונית, ככה שלא יודעת מה השעה. לא יודעת מה יביא לי היום מלבד כאב ראש שהולם ברקות משעות הבוקר.
הזמן שמאז ומתמיד היה נעלם גדול מציב כעת סימני שאלה גדולים. מה יהיה? והשאלה הזו נזרקת לפרצוף, כמו אומרת: ט-ע-ו-ת! במקום זמן עבר תקני לזמן הווה – מה עכשיו? כל מה שקרה עד כה, שייך לזמן עבר. העתיד עדיין לא התרחש. תרחישי האימה שמפרטים בתקשורת עדיין לא קרו (למשל, יסגרו את כל חנויות המזון, מקור הנחמה של עם ישראל שאוכל את עצמו לדעת, במקום אוכל יחלקו לתושבים מנות קרב).
תרחישי אימה שיתכן ויקרו, יתכן שלא. כרגע יש רק את מה שנוכח כאן ועכשיו.
חוף ים נטוש, שמיים אפורים, מים אפורים גועשים וסוערים, רוח קרה, אובך שמעכיר את צלילות האוויר. שלא להזכיר את צלילות הדעת.
ימים של אביב 20-20. אביב משוגע.
התקנות על הסגר הולכות ומחמירות, היום אמורים לחתום על הצווים. ניצלתי חלון הזדמנויות קטנצ'יק לצאת מהבית, למלא מיכל דלק, אוויר בגלגלים ולנסוע אל הים הגדול. יש זמן, יש רוח קרירה, יש אור עכור, יש כאב ראש עמום שלא מרפה, יש דאגה, יש תחושה קשה של עצבות. להביט בה ולהניח לה לחלוף. כמו גלים של ים. המים באים וחוזרים, באים וחוזרים.
גל רודף גל. ונשבר.
האם אני הולכת להישבר בגלל "המצב"?האם מה שקורה עכשיו יערער אותי עד כדי כך שארגיש שבורה/מדוכאת/עצובה/מובסת/כלואה?
שאלות חשובות לשאול ולהתבונן בהן. להתבונן בי ובתגובה שלי למתרחש בעולם החיצון. פגישות/שיחות/שיעורים שהתבטלו ובמקומםהגיעו מפגשים ושיעורים מסוג אחר. מפגש שלי עם עצמי במצבי לחץ וחוסר וודאות. שיעור בהתמודדות מול גלים גבוהים של דאגה, מול ים סוער של פחדים.
מה יהיה עם העסק שלי, מה יהיה עם חשבון הבנק שלי, מה יהיה עם שיווק ופרסום השירותים והסדנאות שלי, מה יהיה עם יצר הנדודים שלי. מה יהיה? ושוב באה המציאות ומטיחה בי – תחשבי בלשון הווה, תחשבי בקטן, קרוב לבית. עזבי תוכניות עתידיות, תיכנונים אסטרטגים. כל אלו טובים לזמנים רגילים של שיגרה נורמטיבית. כעת זו שיגרת חירום, שיגרה של מגיפת הקורונה.
בודקת: מה הכי מפחיד אותי עכשיו.
להידבק בקורונה? לחלות? לא להבריא? למות מחנק? להיחנק מהסגר בבית? לסבול ממחסור?מבדידות?
מה הכי-הכי מפחיד אותי? להיעלם מעל פני האדמה בלי להותיר חותם? בדיוק כשהתחלתי במסע האישי על מנת להגשים את השליחות שלי, לגעת בלבן של נשים שמוכנות להפקיד את העיניינים הכי אישיים שלהן באוזני, בידי, בדיוק כשהתחלתי להושיט יד לעזרה לאחרות – באה הפאקינג קורונה והכל התהפך. מוצאת את עצמי בעין הסערה, מבקשת עזרה.

עין הסערה, אקריליק על בד

שני, 23.3.20

~ מחשבות אקראיות ~
איך התגלגלו לי החיים, איך היקום מזמן לי דברים טובים יותר או פחות, מזמין אותי להתמודד עם אתגרים
בודקת את עצמי: האם אני טובה בלעבור את המסלול המאתגר הזה?
איך אני מגיבה כשהסיטואציה של החיים שלי השתנתה מקצה לקצה?
האם אני cool עם הדבר הזה שנקרא "מגיפה"?
האם אני יכולה לשנות כיוון ולאן?
האם אני מרגישה פחד? אכזבה? לחץ?
מה צריך לקרות כדי שארגיש ביטחון?
איך אני מתמודדת עם מצב של חוסר וודאות?
דברים שאני לא יודעת: מה יקרה מחר, מה יהיה איתי לקראת סוף הקייץ, בתחילת חורף הבא
איזו החלטות משמעותיות אקבל: היכן אגור, במה אעבוד, כמה כסף ארוויח
מה תהיה היתרה בחשבון הבנק שלי
האם אקום בבוקר לבד
האם אהיה בארץ או מחוצה לה
האם אהיה שמחה, עם מפלס מצברוח יציב
האם אהיה מרוצה מחיי, ארגיש שמגשימה חלום
האם אצליח לסתום את הסדקים שנפערו בחיי

לא יודעת.
יש עוד רשימה ארוכה של שאלות פתוחות. חלקן מחקתי כדי לא לעמוד חשופה מדי מול מי שקורא.
שאלות שמדגישות את אי הוודאות בה אני חייה כיום, כשלא יודעת מה יוליד יום.
לא יודעת.

אקריליק על בד

ראשון, 22.3.20

שיר אהוב של אהוד בנאי, מתאים לרוח התקופה, ימים של פחד, איבוד שליטה, אי ידיעה של מה יהיה. ויש בשורות הללו, כשהן מתנגנות כדי להרגיע ולהציע קצת נחמה בזמנים קשים.

אל תפחד, אתה לא לבד

היתה זו דקירה קטנה
זעזוע פתאומי ומהיר,
נכון, איבדת שליטה לרגע
לא היית מספיק זהיר.

ועכשיו פעמוני אזהרה
מצלצלים בראשך
אתה רוצה לשכוח
להתחיל מהתחלה

אז תאמין שאם קלקלת
אתה יכול גם לתקן, כן, כן.

אל תפחד, אתה לא לבד.

אם יחזור שוב רגע הפחד
אבוא להושיט לך יד
תמיד אהיה קרוב אליך
לחבק במקרה שתרעד

אל תפחד, אתה לא לבד.

פנדה על נייר, גודל חצי גיליון

שבת, 21.3.20

אתמול לקחתי עשר תמונות של ציור ישן ועל כל תמונה הנחתי מילה, מילה שהיא סיבה טובה לקום איתה בבוקר.
לא מזמן מצאתי חלוק נחל שחור וכתבתי עליו "סיבה טובה ל…" והנחתי אותו ליד צג המחשב מתוך מחשבה שחשוב שתהיה לי סיבה או מוטיבציה או מניע או משמעות ואותו חלוק נחל משמש לי כתזכורת.
לזכור לבחור סיבה או מוטיצביה או מניע או משמעות
להבין שהחיפוש אחר סיבה או מוטיצביה או מניע או משמעות הוא בתוכי
אם לא אמצא סיבה או מוטיצביה או מניע או משמעות מספיק טובה, אנא אני באה בימים אלה של בלבול, לחץ, מתח וחרדות.

אחת הסיבות שמצאתי לקום בבוקר היא לפתח את יכולת החקירה והסקרנות שלי, ללמוד דברים חדשים עלי ועל העולם.
אחד הדברים המשמעותיים שאני לומדת בימים אלו הוא לחבר בין ידע שמשתמשת בו בפן המקצועי של חיי לבין  החיים האישיים. זה הזמן להשתמש בידע על משמעות הצבעים וליישם אותו הלכה למעשה. אם אני יודעת שהצבע הירוק עוזר מאוד להרגיע פעילות מוחית, להיעזר בו בתקופה כזו שזקוקה למרגוע.

מקבץ מנדלות ירוקות, פנדה על נייר

שישי, 20.3.20

ציור שצוייר לפני ארבע שנים בדיוק,ביום השיוויון האביבי של 2016. זה מה שכתבתי אז:
"גיליון נייר, צבעי אקריליק, והתגייסות פנימית לשבת אל מול הנייר, להושיט יד לצבע ו… כל היתר קורה מעצמו. בהדרגה התבהרה לי ההבנה שבכל רגע נתון יש לי אפשרות בחירה.
לכן, תיאורטית, כל מה שלא מוצא חן בעיני בחיים שלי ניתן לשינוי על ידי בחירה ויצירה מחדש. גם מעשית."

יש היום לא מעט דברים שאינם מוצאים חן בעיני בלשון המעטה, כמו ההגבלה על התנועה מחוץ לבית. אני יכולה לקטר, להתרעם, להתמרמר, להתרגז, לעקם פרצוף.
ואני יכולה לבחור להתייחס לסיטואציה שנכפתה עלי כהזדמנות להיות בבית ולהקדיש את הזמן לעשייה של דברים שהוזנחו, ששמתי בצד. לקרוא, לצייר, לכתוב. וגם לנוח מול פרק בסדרה עם קערת פופקורן וכוסית יין לבן…

אקריליק על חצי גיליון נייר.

חמישי, 19.3.20

הסיפורון הקצרצר שכתבתי אתמול צבוע בצבעים הכי קודרים, הכי כהים, הכי פסימיים אפשר לחשוב עליהם בימים אלו. חמישה בידודים כפויים, שלא מרצון… שלא נדע. רק אחרי שהמילים החשוכות, נטולות התקווה הללו נכתבו הבנתי שכן יש לי בחירה. אני יכולה לבחור בפסימיות לעומת אופטימיות. אלו ימים בהם עירר הפוקוס על הישרדות. הכי קל להזניח את האופטימיות, האמונה, העזרה ההדדית. יותר קל לשפוט את ה"מצב" בעין רעה מאשר להציע עין טובה, כזו שמפיצה אור וחיוניות, שמציעה עזרה ומוכנה לקבל עזרה.
לוקחת על עצמי את האתגר לכתוב גרסה נוספת לאותו תרחיש של חולה X, ובמקום לבחור ב-Worst case scenario לבחורב-Best case scenario

החולה יהיה בחור צעיר בן 23 ועשרה חודשים.
7.4: יסע ברכבת של 17:23 ממעלה נגיפים לבקעת חיידקים. ישב בקרון השלישי מהסוף, ארבעה מושבים לפני. ילבש חולצת טי אדומה ומכנסי ג'ינס.
לידו תשב נוסעת בשנות ה-30 לחייה. תלבש כובע אפור, תנעל נעליים אדומות ותתעטף במעיל גשם זהוב.
8.4: יבקר במוזיאון לתרבות דיסני במאה ה-17 בין 12:57-14:29. אני אצא מהמקום בדיוק כשיגיע.
9.4: יבקר בבית המגפות על שם חולדה בין 14:37-16:36. פקידת הקבלה תהיה אישה בשנות ה-30 לחייה. תלבש כובע אפור, תנעל נעליים אדומות ותתעטף במעיל גשם זהוב. כשאבקר שם, היא תספר לי שהוא יצא חמש דקות לפני שהגעתי.
כל מי שיהיה במקומות ובקווי התחבורה הנ"ל בזמנים שצוינו מתבקש להכנס לבידוד ביתי ולדווח על כך בתגובות.

יום אחרי היומהולדת שלי, השמיני באפריל, תאריך שסימנתי לי כיעד, להסכים לשהות בהמתנה, ואז לבצע ריסטרט, רה-ארגון פנימי, מגיעה הודעה שטילטלה אותי מעט. מסוג ההודעות שהתרגלנו לשמוע בחודשים האחרונים באמצעי התקשורת כשמתגלה חולה חדש ואנשים ששהו במקומות ובקווי התחבורה בזמנים שצויינו מתבקשים להיכנס לבידוד ביתי ולדווח במידה והם מרגישים הרעה במצבם.
נתקלתי בבחור הצעיר שדווח עליו כחולה ביום של היומהולדת שלי, השמיני באפריל, בכניסה למוזיאון דיסני במאה ה-17. הוא הגיע למוזיאון בדיוק כשיצאתי ממנו אחרי שצפיתי שם בסרט על חייו של וולט דיסני האדם, ולמדתי על דמותו של וולט דיסני האדם, איש המשפחה, היזם, והאמן החולם והמגשים שנעלם מאחורי הדמויות המוכרות שהפיח בהן חיים מצוירים. מיוחסות לו כמה וכמה אימרות ובינהן אחת שהעלתה בי חיוך גדול: "אני רק מקווה שלא נאבד פרופורציות ונזכור תמיד דבר אחד – הכול התחיל בעכבר!" הוא התכוון למיקי מאוס ואנו מייחסים את הקורונה לעטלפים או חיות מוזרות אחרות מסין.
היה במוזיאון קיר שלם עם ציטוטים שמיוחסים לוולט דיסני, כאלה שאפשר למצוא בויקיציטוט ועם זה שחלקם נדושים, הם עדיין מעוררי השראה ומרחיבים את הלב.
המפורסם שבהם הוא: "אם אתה יכול לחלום את זה, אתה יכול לעשות את זה" ואשים כאן ציטוטים נוספים שאהבתי מאוד כמו:
"כל חלומותנו ניתנים להגשמה אם רק יהיה לנו האומץ לשאוף אליהם בהתמדה", "אדם צריך להגדיר את מטרותיו בהקדם האפשרי ולהקדיש את כל כוחו וכשרונו כדי להגיע לשם.", "החולמים הגדולים הם אלה שמתעלים מעל חלומותיהם", אני תמיד אוהב להסתכל על הצד האופטימי של החיים, אבל אני מספיק ריאלי בשביל לדעת שהחיים הם מצב מסובך", "צחוק הוא הנכס הכי גדול של אמריקה".
צחוק בצד, עיניין הבידוד פחות משעשע אותי. הצעיר החולה ביקר במספר מקומות, שלשום נסע ברכבת, אתמול היה במוזיאון לתרבות דיסני והיום בבית המגפות ע"ש חולדה. הוא עזב את המקום חמש דקות לפני שהיגעתי ב-16:40 כדי לתלות בחלל הפנימי צילומים מסדנת צילום/קולאג' שהעברתי בנושא "אופטימיות בימי כולירה". שמחה שלפחות הצלחתי לתלות את העבודות הנהדרות של שמונה הנשים שאזרו אומץ לצלם וליצור לפי ההנחיות שלי בימים הכי קשים, כשהמגיפה היתה בשיאה. התוצרים שהתקבלו נותנים נקודות מבט שונות לחיים בתקופה שמרגישה כמו "תוהו ובוהו", ודרך היצירה אותן נשים יכלו לבטא את מה שמתחולל בתוכן ובסביבה הקרובה להן.
הפתיחה אמורה להיות בנוכחות מצומצמת, בגלל ההנחיות שעדיין בתוקף להימנע מהתקהלויות. בכל מקרה יסריטו את האירוע ויפיצו את הסירטון במדייה. אם כך אצפה בו בבית ואומר את דברי הפתיחה ב-live דרך תוכנת Zoom, שתפסה פופולריות מדהימה בימי המגיפה.
צילצלתי עכשיו לפקידת הקבלה בבית המגיפות שתנסה לאתר את הבחור, אולי יש לו עיניין בתערוכה וירצה שנכניס אותו לשידור. היא בחורה חביבה בשנות השלושים לחייה שבאותו יום שפגשתי אותה לבשה נעליים אדומות ומעיל גשם בצבע זהב, שילוב צבעים שהעלה בי חיוך ולא יכולתי לשלא לומר לה כמה מילים על משמעות הצבעים החמים שבחרה. במיוחד הזהב שמסמל ידע קדום, ידע שמגיע אלינו בימים אלה ועוזר למצוא חיסון למחלה. הזהב הוא צבע של חוכמה, הגשמה עצמית, תובנות, איטואיציה, צבע של בינה, שילוב של חוכמה וידיעה פנימית. ידע שבאנו איתו לעולם, ידע שיסייע לנו לעבור את התקופה הקשה ולצאת ממנה מחוזקים ואופטימים.

בציור היומי, העין הטובה שמביטה במתרחש
אקריליק על בד

רביעי, 18.3.20

סוער שם בחוץ. כמעט שלא יצאתי מהבית, מנסה לשמור על אנרגיה חיונית, לכן כשראיתי את ההזמנה של רחל ארליך לכתוב וריאציה על חולה X הצטרפתי לאתגר וכתבתי את הקטע הבא. קצת פסימי.

בידוד ביתי מס. 5

לא מאמינה שזה קורה לי. אחרי כחודשיים בבידוד החלטתי לעשות מעשה ולכבוד יום ההולדת שלי לנער את הדכדוך שאחז בי ולצאת מהבית לביקור במוזיאון. סוג של איוורור. המוזיאונים הגדולים עדיין סגורים למבקרים, רק הקטנים והאיזוטרים פתוחים. כך מצאתי את עצמי מעבירה כמה שעות במוזיאון לתרבות דיסני במאה ה-17. מוזיאון עלוב, די נטוש, העיקר לנעוץ מבט בכמה תמונות צבעוניות, להעסיק את המוח שלאחרונה הוצף בייאוש ושאלות של "מה הטעם", בטקסטים חסרי עיניין על דמויות מצויירות. בדיוק כשיצאתי מפתח המוזיאון לקראת אחת בצהריים, נכנס בחור צעיר שהדיף ריח רע. יופי של תיזמון, ככה היה לי את חלל המוזיאון לעצמי בלי לסבול מריחות רעים של אחרים. למחרת חיפשתי מקום אחר שעדיין פתוח לציבור ללא תשלום, רק בשביל לא להישאר עם הדיכדוך יום נוסף בבית. ככה היגעתי לעוד מקום הזוי בשם "בית המגיפות על שם חולדה". בכניסה לבניין הקטן דלפק ופקידת קבלה, בחורה צעירה בשנות השלושים לחייה, שבחרה להגיע לעבודה בשילוב צבעים מזעזע, כובע אפור, נעליים אדומות ומעיל גשם בצבע זהב. ניגשת לשאול אם יש מבקרים נוספים במקום. אמרה שלפני חמש דקות יצא מכאן בחור צעיר עם ראסטות שהסריחו מהזנחה. אההה, זה אותו בחור שנתקלתי בו אתמול ביציאה ממוזיאון דיסני. הוקל לי, כי קללת המגיפה הרחיקה אותי מחברת אנשים ואני נזהרת לשמור מרחק. כנראה שלא מספיק טוב, כי בדרך חזרה הביתה במכונית אני פותחת רדיו ושומעת בדיווחים הודעה לציבור שקוראת לכל מי שבא במגע עם הצעיר שאובחן כחולה מתבקש להיכנס לבידוד ביתי ונאמרים המקומות והזמנים בהם בעל הראסטות המסריחות ביקר והפיץ את החיידקים שלו ברשות הכלל. ב-8.4 תאריך היומהולדת שלי הוא ביקר בין אחת לשתיים וחצי במוזיאון לתרבות דיסני. יצאתי משם בדיוק כשהוא הגיע. ולמחרת ביקר בבית המגיפות, בין שתיים וחצי לארבע וחצי. כן, חמש דקות לפני שהיגעתי. אמרו שב-7.4 נסע ברכבת ממעלה נגיפים לבקעת חיידקים, אבל באותו היום הייתי בטיול למאגר וירוס, ככה שלפחות לא חלקתי איתו את חלל הרכבת. כך או כך, נגזר עלי להיכנס לבידוד ביתי מס. 5 מאז תחילת המגיפה. לא ברור לי איך אשרוד את הבידוד הזה. הכישורים החברתיים שלי הידרדרו והתנוונו בבידודים שנכפו עלי. אני חוששת שהדיכדוך יתגבר ויהפוך לדיכאון קליני שספק אם אתאושש ממנו. לא טוב לי. קר לי. חם לי. בעיקר רע לי.

מתוך הפוסט בבלוג של רחל ארליך – "קורונה, אפילוג" 

אקריליק על בד, 100X70 ס"מ.

שלישי, 17.3.20

מי אני? מחשבות ושאלות בעקבות הבטחה לרה-אורגניצזיה ביחס שלי לעצמי
מי אני באמת?
ההתנהגות, המעשים, ההצלחות, הכישלונות, המסכות, הקליפות, הסודות, השקרים, הכעסים, האכזבות, העצבויות, הדיכאונות, השמחות.
הצורך שלי באהבה, בלהיות בסדר, בלא להסתתר מהאמת, בלא להתפשר על מה שחשוב לי
החלקים הרכים, המתוקים, הנעימים, וגם החלקים הקודרים, אלו שלא תמיד נוח לי איתם, הדוקרים, המחוספסים, העוקצים, השורטים, הכואבים
האם אני מספיק ברורה לעצמי? האם אני יודעת לשים את האצבע על כל אחד מן הרצונות שלי, התשוקות שלי, החוזקות שלי, החולשות שלי?
לבודד את הרצונות המשמעותיים, הבסיסיים כמו הרצון שיאהבו אותי, שלא אשאר לבד. או הרצון לעשות את מה שאני רוצה, לבטא את עצמי, להגשים חלומות. או הרצון להיות מסוגלת לדאוג לעצמי, לפרנס את עצמי בכוחות עצמי עד יומי האחרון.
האם בהגדרה "מי אני" מסתתרים גם הפחדים הכי עמוקים שלי? לא להישאר לבד, לא להזדקן לבד, לא לאבד את העצמאות, לא להיות תלוייה באף אחד.
איך להגדיר את עצמי ולפני כן אולי כדאי לענות על השאלה למה בכלל להשתמש בהגדרות שבלוניות.
אבל לא להתחמק מן השאלות, כי אלו שאלות שרצוי ונחוץ לשאול מדי פעם, גם אם התשובות לא תמיד ברורות.
לעצור לרגע ולהרגיש את כל מה שעולה. אני בסדר. אני לא בסדר. אני פתוחה. אני מכווצת. אני מפחדת. אני מתרגשת. אני משתעממת. אני סקרנית. אני עצבנית. אני חסרת סבלנות. אני מתמודדת. אני בורחת. אני נמנעת. אני חסרת מנוחה. אני שקטה. אני רגועה.
ואיך לעזאזל אני מסנכרנת בין מה שהראש רוצה לבין מה שהלב רוצה. אני עוצרת ומתבוננת בפער בין מה שאני חושבת שעושה לי טוב לבין מה שבאמת עושה לי טוב, בפער שבין מה שאני חושבת שצריך להיות, איך שחשבתי שהחיים שלי צריכים להיראות לבין איך שהחיים שלי נראים בפועל.
איך לעזאזל חשבתי שהחיים שלי ייראו בגילי, חודש לפני יום ההולדת? שלוש שנים אחרי שנת היובל לחיי בעולם הזה? עד כמה הפער הזה עמוק ואיך אני מרגישה ביחס אליו: מאוכזבת? מתוסכלת? מקבלת? מתווכחת? מתמרמרת? מתלוננת? משלימה? מלקה את עצמי? כועסת?
כן, להמשיך לחפור פנימה, זה תהליך ארוך של עבודה פנימית, גילוי, חשיפה, קילוף שכבות. אני מניחה ל את השיפוטיות בצד, לא כועסת על עצמי רק מתבוננת במה שעולה. אני זוכרת ימים בהם לא האמנתי שאשרוד, שאחיה כל כך הרבה שנים. ובכל זאת זכיתי להגיע עד הלום.
חודש לפני יום ההולדת אני מנסה להסתנכרן, לנסות למצוא את המקומות בהם החלקים שבי, היגיון-רגש-מעשה-יצירה, מתחברים. זו תהיה המתנה שלי לעצמי, למצוא את המקום המאוזן, השקט, המקבל, בתוכי. ובתהליך הזה להזרים הרבה חמצן פנימה. הרבה מאוד מולקולות נקיות של חמצן. לנשום. להתמלא חיוניות.
להיות אני.

קטע שנכתב לפני ארבע שנים, כחודש לפני יומהולדת 49, מתאים גם להיום, חודש לפני יומהולדת 53.
ממחזרת את מקבץ השאלות החשובות בין היתר כי הערב עייפה מדי למצוא מילים יפות/חכמות/עמוקות.

גירים על נייר

שני, 16.3.20

"להיות בתנועה ~ לטייל ~ לצלם ~ להסתקרן ~ להתרגש ~ לפגוש מקומות ~ אנשים ~ לצחוק ~ להתפעל מרוב יופי ~ לצייר ~ לכתוב ~ להיות עירנית ~ לפקוח עיניים ~ לחיות יום ביומו ~ לצעוד בדרך ~ צעד ועוד צעד ~ להתפלל שהדרך, שהיופי, שהמסע שלי בחיים יימשך עוד יום ועוד יום"

מילים שכתבתי באביב 2016. כן. אביב, מין עונה שכזו של התעוררות ועוררות. וכעת, באביב 2020, טירלול הקורונה שמכניס את כולנו לסיחרור של הפחדה, בהלה, חרדה, פאניקה, היסטרייה, איבוד שליטה, חוסר וודאות, מצוקה כלכלית. ייתכן ששכחתי סימפטום אחד או יותר.
ימים משונים, זמן של השתנות, זמן בו הדברים מתפרקים, כמו שם הספר של פאמה צ'דרון. מתפרקים כדי להתארגן מחדש.

אין לי מילות הרגעה או נחמה להציע, רק אניח כאן את ציור היום.
פנדה על שמינית גיליון

ראשון, 15.3.20

במציאות עצמה, שום דבר לא השתנה. השמיים אותם שמיים, ההר אותו ההר, האדמה אותה אדמה שבעונה זו של השנה מכוסה שפע פרחי בר.
זו רק ההרגשה. עמוק בפנים. שמשהו לא טוב קורה.
עננה של בהלה, פחד, פאניקה משייטת בשמי הארץ, זורעת תחושות כבדות. כל אחד יכול לבחור איך להגיב, החל מהתעלמות ועד היסטרייה מוחלטת.
צריך לקחת נשימה עמוקה ולחכות עד השגל העכור הזה יעבור.

יום מבאעס עבר עלי, כשניגשת לבחור ציור, בוחרת בסקיצה ישנה מימי בצלאל, ציור חצי גמור, מתוך הרישום המונוטוני של הקווים האדומים מביט זוג עיניים, עין ימין פקוחה לרווחה אל מול הזוועה שמתרחשת כאן ועכשיו ועין שמאל עצומה, סגורה, אולי חולמת, אולי מביטה פנימה.

פנדה על חצי גיליון.

שבת, 14.3.20

אֲנַחְנוּ כָּל הַזְּמַן בְּתַהֲלִיךְ שֶׁל גַּעְגּוּעַ
וְכָל הַזְּמַן בְּתַהֲלִיךְ שֶׁל הַחְמָצָה
צָרִיךְ לִשְׁמֹר עַל אִזּוּן קָבוּעַ
בֵּין מָה שֶׁאֵין לָנוּ
לְמָה שֶׁנִּמְצָא
לִבְחֹר לִצְמֹחַ גַּם מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ
לִזְכֹּר שֶׁהַכְּאֵב הוּא לְעוֹלָם
וְלָדַעַת שֶׁיֵּשׁ דֶּרֶךְ גַּם מִמָּקוֹם שֶׁל חֹסֶר
לִחְיוֹת אֶת הַחַיִּים בִּמְלוֹאָם

רונה רמון

מדי פעם אני נכנסת לתיקיית הטיוטות במייל שם אני שומרת כל מיני דברים ומוחקת דברים שפג תוקפם. מצאתי היום מייל ישן שלא נשלח לאף אחד עם איזכור להרצאה שעוסקת בצמיחה ממשברים: "מכאב לגדילה, כיצד אפשר להגיע להזדמנויות חדשות בחיים מתוך מקום של כאב ומצוקה. יפורטו מימדי הצמיחה ותפיסת המשמעות החדשה שמוענקת לחיים ויוצגו הגורמים שמשפיעים על היכולת לצמוח והיכולת להפיק הזדמנויות חדשות בחיים."
למעט הציטוט הנ"ל לא טרחתי להעתיק שום מידע פרקטי כמו קישור להרצאה, שם המרצה, מתי, היכן וכמה. מנסה לחפור בזיכרון, איזו הרצאה זו היתה? מתי התקיימה? מי היה המרצה? האם האזנתי להרצאה? כנראה שלא. על פניו זו הרצאה מבטיחה מאוד. הגורמים המשפיעים על היכולת לצמוח, הגורמים על היכולת להפיק הזדמנויות חדשות בחיים – וואוו – איך לא הלכתי לכזו הרצאה חשובה, איך לא סיכמתי, איך לא הפנמתי. מי שלא קולט את נימת הליגלוג העצמי, אני אנסח שוב במילים בהירות יותר, שכנראה היתה סיבה טובה למה לא התפתיתי להבטחות הפומפוזיות ללמוד על "היכולת לצמוח" ועל "היכולת להפיק הזדמנויות חדשות בחיים". אני לא מאמינה שאפשר ללמד אנשים את היכולות הללו. זה לא כמו ללמד איך לכתוב פוסט שיווקי או איך להשתמש בפילטר וורוד בצילומי אינסטגרם. לא. היכולות הללו מתפתחות באדם מתוך לימוד פנימי. מתוך משבר שהוא חווה ומתוך דוגמאות שהוא רואה על אנשים אחרים ובוחר לאמץ אסטרטגיה שאולי תועיל לו.

כמו שאי אפשר ללמד צמח לצמוח או פרח לפרוח, אי אפשר ללמד אדם "לצמוח". המטען הגנטי בגוף האנושי גורם לו לגדול, להתפתח, לצמוח והמטען הרגשי-מנטלי-אינטיליגנטי-יצירתי-חברתי הוא זה שמדרבן את האדם להתפתח רגשית-מנטלית-אינטלקטואלית-יצירתית-חברתית.
מי אני שאלמד אחרים את היכולת הזו. היא קיימת בכל אחד ואחת מאיתנו. אם היא רדומה או פעילה, זו כבר בחירה של כל אחד ואחת מאיתנו.

פנדה על נייר, שמינית גיליון, ציור בשתי שכבות:
שכבה ראשונה: "כל שביל מוביל לאנשהו", דצמבר 2008
שכבה שנייה: "לאן לוקחת אותי הדרך?", אוגוסט 2015

שישי, 13.3.20

לפחד יש יכולת מופלאה לנהל אותנו בכל רבדי החיים, ורק אחרי שמפרקים אותו ומפסיקים לפחד ממנו אפשר לגלות בתוכו מתנות רבות ערך.
היכולת להביט בפחדים העמוקים ביותר שלי ולחוש אותם בלי מייד להפעיל מנגנוני ההגנה יכולה להביא אותי לנקודה של צמיחה ושחרור ממשקל רב שאני נושאת על עצמי. לפני זמן מה אמרתי לעצמי, מה כבר יכול לקרות לך, לכי תחקרי, תביטי בפחדים שלך, תסיכימי שיהיו שם. אל תמהרי להדוף אותם, לגרש אותם. אבל גם אל תיסחפי לדרמה הקבועה שלהם. תתבונני בהם מתוך מקום סקרן, כזה שמוכן לבדוק מה שעומד מאחוריהם, ובעיקר מוכן להיפרד מהם, לשחרר אותם.

בשנים האחרונות נפרדתי לחלוטין מהפחד להיות לבד, לחיות לבד, להסתדר לבד בעולם. היו זמנים שפחדתי שאם אעיז לעזוב, לפרק את התא המשפחתי אשאר לבד בעולם. והעולם יבלע אותי. החיים הראו לי איך דבר מכל מה שהפחיד אותי לא קרה, איך הפחד שרצה לשמור עלי באותו איזור נוחות, גם כשלא היה נוח במיוחד, רק עיכב אותי, הפריע לי לעבור למקום אחר, מיטיב.
כעת מיישמת את אותן תובנות בהתמודדות עם פחד אחר, חזק מאוד, הישרדותי. פחד משתק שמושך אותי אחורה. מפריע לי ללכת בדרך החדשה.
אלו ימים שאני עובדת על עצמי, לא לפחד מהפחד, להתבונן בפחד, להתיידד איתו, להקשיב לו, לבדוק האם הוא עוזר לי למקסם רגעי שמחה, ואם לא, סימן שהוא מפריע, עוצר, תוקע, לא נחוץ.

"כאשר האדם מפסיק לפחד מן הפחד ומתבונן בו, אזי הפחד מתפרק למרכיביו ומלמד את האדם את השיעורים היקרים של חייו" – רבי נחמן מברסלב.

ציור קצת אחר, אקריליק על חצי גיליון

חמישי, 12.3.20

באופן יוצא דופן, מעלה את ציור היום של חמישי בשישי בבוקר.
הייתי במדבר, רחוקה מהבית, מהמחשב, מקליטה סלולארית, מטרללת הקורונה, מהיסטריית הסופה הקרבה.
רביעי וחמישי היו יומיים של "זמן מדבר", זמן מיטיב שזימן שפע של מראות, חוויות והרפתקאות.
ברוח חוויותי מהמדבר מצאתי ציור מגיל 15 שנתתי לו את הכותרת "מדבר". ציור שצוייר באוקטובר 82, חסר פרופורציות (שמש שוקעת לא כזו גדולה ביחס לנוף), חסר קשר למקום מסויים (אין הרים כאלה, גם לא בהרי אילת הדרמטים). גם אם זה ציור גרוע בדרך בה הוא מתאר מקום, אני עדיין אוהבת אותו, כי יש בו סימן למשיכה העזה שלי למדבר, משיכה שעם השנים הלכה והתחזקה, תפסה מקום גדול בחיי.

"מדבר", פנדה על נייר, אוקטובר 1982

רביעי, 11.3.20

היא: "אבל זה לא נעים"
אני: תזרקי את ה"לא נעים" לפח
היא: "אני לא יכולה, את מכירה אותי"
בטח שמכירה, אני לא אנקוב בשמות או אפרט במה מדובר רק אחדד את הנקודה שאף פעם לא מאוחר להשתנות, לשים את עצמי פעם אחת במקום הראשון, לדאוג קודם כל לאינטרסים שלי, להעיף את ה-"לא נעים" ו-"מה יגידו" לאלפי עזאזלים.
להפסיק לרצות אחרים.
לא חייבים לעשות את זה בצורה בוטה ואגרסיבית, אפשר לעמוד על שלי גם בצורה נעימה ואסרטיבית.
כ"כ חבל שלא מלמדים אסרטיביות, זו תכונה נרכשת, אפשר לתרגל אותה, לחזק אותה, כמו שריר.
בעולם מושלם הייתי רוצה לראות שבנוסף לחיזוק שרירי הידיים והגב התחתון בניקוי אסלות ואמבטיות שהבנות יחזקו גם את שריר הרצון הפנימי ויהיו מסוגלות להגיד בפה מלא "לא".
"לא רוצה", "לא תודה", "זה לא בשבילי"- בלי להתבייש ובלי להתפתל ולהתפלש ב-"לא נעים".

דווקא נעים לי מאוד לצייר בידיים. חורגת מהכללים שמתי לאתגר, של תמונה אחת, ושמה שתיים: האחת של יד מתפלשת בצבע, מניחה שכבה ראשונה על הבד, והשנייה של הציור בסוף התהליף. מצהוב-אדום, לסגול-וורוד.
אקריליק על בד

שלישי, 10.3.20

היום חוגגים את חג הפורים, החג שמעורר בי זיכרון רחוק מהתיכון שקשור למנהג של משלוחי מנות או המשחק "גמדים וענקים" שהיינו משחקים בכיתה.
עד היום אני זוכרת איך בסיטואציה כזו שאמורה להיות ברוח של נתינה, אני לא קיבלתי דבר או שקיבלתי מעט מאוד. הייתי מכינה משלוח מנות מושקע ומצפה לקבל משלוח מנות מושקע לא פחות ממה שנתתי. באחת הפעמים זכור לי שקיבלתי מ"הענק" שלי גזר. מצאתי גזר בתיק, לא הבנתי מי שם אותו ולמה. בגלל המשקפיים? בגלל שלא היה בזין שלו להשקיע בי ולקנות עבורי ממתקים?
כשהבנתי שהגזר הוא המתנה מה"ענק" הרגשתי כיווץ של דחייה, לא אהובה, לא מוערכת. לא שווה אפילו חפיסת שוקולד. הרגשתי שלאותו ילד לא היתה שום כוונה טובה עבורי.
כן, הם ילדים וחלקם רעים, נבזים, לועגים.
כדי להגן עלי מכאב גדול בחרתי להתרחק, להצטמצם.
השנים חלפו, תודה לאל שהלימודים בתיכון הסתיימו ומאז עברתי דרך ארוכה עד שעזבתי את הטריטוריה הכואבת של הילדות ועד ששיחררתי את המנגנון שמרחיק והחלפתי אותו בתנועה של התקרבות.
לכבוד פורים אני מכינה משלוח קודם כל עבור עצמי. גם אם אני לא אופה או קונה עוגיות וממתקים, בדימיון אני מכינה אוזן המן עם מילוי פרג מתוק, כשכל פאה בעוגייה המשלושת מסמלת עבורי:
~ אהבה
~ ביטחון
~ הערכה
זה המשולש שאני נותנת לעצמי מתנה לכבוד החג.
אני אהובה. אני בטוחה. אני מוערכת.
איזה משולש מתוק אתם מעניקים לעצמכם לכבוד החג המשמח?

כשחיפשתי ציור עם משולשים נוכחתי איך מגיל צעיר נמשכתי דווקא לצורה העגולה.
פנדה על נייר, גודל שמינית גיליון, ציור מימי התיכון, 1984-5

שני, 9.3.20

שבוע שעבר אמרה לי מישהי: "הייתי יפה".
כשאישה מעידה על עצמה במילים "הייתי יפה" אני שומעת הרבה ביקורת עצמית ומשהו בי מתכווץ.
אני רוצה לנסות לפרק את המושג "יפה" ולהבין למה בדיוק אנחנו, הנשים, מתכוונות כשאנו אומרות "יפה".
למראה החיצוני?
אם כן, מה במראה החיצוני יפה בעינייכן? השיער? העיניים? תווי הפנים? עור הפנים? מבנה הגוף? הפרופורציות בין האיברים בגוף?
האם יש דברים נוספים בגוף שנחשבים ליפים בעינייכן? אולי סימטריה? פרופורציה הרמונית בין האיברים?
מלבד המראה החיצוני – האם יש דברים נוספים שיכולים לתרום לתחושה של "יפה"?
האם היופי יכול לבוא לידי ביטוי גם בטון דיבור? במילים שנאמרות, במיוחד אם אלו מילים חיוביות ואופטימיות? או אולי מחשבות?
האם אתן חושבות שיש קשר ישיר בין מראה חיצוני לתחושה פנימית של יופי?
הרי עם השנים הגוף של כולנו מתבגר, מזדקן, עוברים עליו תהליכי בלייה שמשפיעים על הנראות שלו. אינני מחדשת דבר, זה דבר ידוע.
האם בגלל שמעל גיל 40 שורשי השיער מתחילים להלבין זה אומר שהשיער שלנו פחות יפה? האם זה בהכרח אמור להשפיע גם על ההרגשה הפנימית שלנו?

אני רוצה להציע הגדרה רחבה יותר למושג "יופי", הגדרה שמשתנה עם הזמן.
ככל שאנו מתבגרות, גם המילה "יפה" מתבגרת ומתאימה את עצמה לגיל הביולוגי שלנו. יופי של תינוקת שונה מאוד מיופי של ילדה בת 5 או נערה בת 12 או בחורה צעירה בגיל 20 או אישה צעירה בגיל 30 או אישה בשלה שמתקרבת לגיל 50. לכל גיל יש איכויות אחרות של יופי.
אני מאמינה שאם נכוון את המבט פנימה, לתוך תוכנו, נוכל למצוא שם הרבה מאוד יופי.

יופי גם קשור לטיפוח. אני מזמינה אתכן להתבונן בשגרה שלכן ולמצוא לפחות 5 פעולות שעשיתן בזמן האחרון שקשורות לטיפוח הגוף.
למשל ביקור אצל שיננית יכול להעיד שאת דואגת לבריאות השיניים, או ביקור אצל קוסמטיקאית, ספרית.
נסי לחשוב על המעשים שעשית עבור הטיפוח החיצוני שלך. וכעת חשבי על מה שעשית בשביל טיפוח היופי הפנימי שלך.
האזנה למוזיקה, צפייה בהצגה בתיאטרון, לראות שקיעה או פריחה אביבית – כל מה שמעורר בך תחושה של יופי.

אני מציעה להחליף את "הייתי יפה" ב-"אני יפה". להחליף את זמן עבר בזמן הווה.
כשאני אומרת על עצמי "אני לא יפה" אני ממעיטה מערכי, אני מגלה נוקשות כלפי עצמי, חוסר פירגון, חוסר קבלה.
כשאני אומרת לעצמי "אני יפה" אני מחמיאה לעצמי, אומרת לי מילה טובה, מגלה רכות כלפי עצמי, מקבלת אותי כפי שאני.
אין כאן תחרות או שאיפה להתמודד מול נשים אחרות שהוכתרו למלכות יופי. פשוט לקבל אותי כפי שאני, לקבל את המראה החיצוני שלי כפי שהוא, לאהוב את עצמי כפי שאני.
ממליצה לכל אחת ואחת לתרגל את האמירה: "אני יפה". לעמוד מול המראה ולומר בפשטות: "אני יפה".
ככל שתחזרי ותאמרי אותה שוב ושוב, תרגישי יותר יפה בעיני עצמך. וזה מה שהכי חשוב.
להרגיש יפה.

רישום מודל בתנועה, פנדה על נייר (ציור ישן מתקופת בצלאל, קיים רק כעותק דיגיטלי)

ראשון, 8.3.20

ברוח "פסטיבל אישה" שמנשבת בימים אלו לרגל "יום האישה" עצרתי לחשוב מה זה אומר עבורי להיות "אישה".
המחשבות לקחו אותי למעשים, למלאכות, לדברים שלמדתי כילדה וכאישה לעשות, כי חלק ניכר ממי שאני קשור למעשיי בעולם.

בילדותי אימא שלי לימדה אותי ואת אחיותיי לעזור במטלות הבית. לנקות, לקרצף פנלים, לנער מיזרונים, לנגב אבק, להבריק חלונות עם נייר עיתון, לנקות את המסילות והתריסים, לתלות כביסה, לקפל כביסה, לגהץ, לשטוף כלים, להחליף סדינים, להבריק את השטיח עם חומץ, לבחור עגבניות טובות מהבאסטה בשוק, לא קשות מדי ולא רכות מדי, לבדוק את התאריך תפוגה של הקוטג', לשמור על סדר בארונות, לברך על נרות שבת, להחליף חיתול לאחות הקטנה, לחמם בקבוקים, לרסק פירות בימים ההם שהכינו אוכל לתינוקות לבד בבית ולא קנו גרבר מוכן, לשמור על האחיות הקטנות.
לא הכל חייבים לאהוב ולעשות בחשק רב, בטח שלא לנקות מתחת למיטות, להזיז מהקיר, לטאטא אבק ולבסוף להעביר סמרטוט רטוב פעמיים.
במסגרת ה-"תחביבים" לשעות הפנאי למדתי לתפור, לסרוג, לרקום, לעשות גובלנים, מקרמה. לעטוף מחברות וספרים של בית ספר.
לא הכל חייבים לדעת לעשות. למשל לאפות. אימא שלי לא ממש השקיעה בי באפייה. הייתי האסיסטנטית במטבח, טוחנת לחם יבש לפירורי לחם במטחנת בשר, או בוטנים לעיסת בוטנים ששימשה כמילוי לעוגות. למדתי להקציף חלבונים לקצף חזק ורק כשגדלתי למדתי לאפות לבד. אני יודעת לעקוב אחרי הוראות הכנה של עוגות/עוגיות, אבל זה כרוך במאמץ גדול מדי עבורי, ככה ששנים קונה.
יש עוד מלאכות נשיות שאני לא יודעת לעשות, כמו להתאפר, למרוח לק על הציפרוניים, לסדר גבות פרפקט, להוריד שערות ברגליים עם שעווה.
לא על כל המשימות הנשיות בעולם מוכרחים לסמן V.
מה שחשוב זה לפרנס את עצמי, להתנהל נכון עם כסף, לא להתבייש לשאול כשאני לא מבינה, לא להתבייש לבקש עזרה כשקורות לי תקלות עם המכונית ואין לי מושג מה צריך לעשות, לא לפחד משום דבר ולא לבחול בשום מלאכה, כולל פתיחת סתימות במקלחת בעצמי.

לכבוד יום האישה מצרפת שלושה רישומי נשים ישנים מאוד שמיסגרתי ותליתי זמן מה בחדר השינה שלי, עד שלאחרונה פורקו מהמסגרת וחזרו לאיחסון בבלוק הציור.

עיפרון על נייר.

שבת, 7.3.20

עם צאת השבת, שני ציטוטים על הנפש החופשייה והיצירתית שמלווים את הציור הנבחר:

"אני מתגעגע לדרך עקלקלה ונושנה שאיש אינו הולך בה, המובילה אל מחוץ לעיר… דרך המובילה לקצות תבל, שם הנפש חופשייה" – דיוויד ת'ורו

"היצירה של משהו חדש לא מושגת על ידי האינטלקט, השכל, אלא על ידי אינסטינקט המשחק הפועל מהכרח פנימי. המוח (mind) היצירתי משחק עם האובייקטים שהוא אוהב" – קארל יונג

מהות החיים החופשיים והיצירתיים היא ההסכמה לצאת אל מחוץ למוכר, לפעול מתוך הבנה ,שכמו במשחק, לא כדאי להיתקע במקום אחד, בזווית ראיה אחת אלא להמשיך ולחקור את מה שמולנו בחדווה ובסקרנות. לא לפחד לטעות או מזה שהתבלבלנו.
היצירה יכולה להתרחש בכל תחום חיים, מחזירה אותנו לכללי המשחק הפשוטים, להנאה מעצם העשייה, החיפוש וההליכה הדרך.

אקריליק על נייר, חצי גיליון

שישי, 6.3.20

יש ימים בהם האנרגיה נמוכה ולעומתם ימים עם אנרגיה תוססת, קופצנית, שמחה, כזו שמוציאה אותי החוצה, אל העולם.
פותחת את הפייסבוק שלי וקופץ זיכרון משנה שעברה, ואני מצטטת אותי מלפני שנה:

"בימים אלו הטבע במיטבו, מוריק ופורח. יצאתי הבוקר עם חברות לחצי יום טיול בגבעות היפות של רמת מנשה, שיטוט קצר להכניס אוויר נקי לריאות, לנשום את היופי הזה. לפעמים מרגישה שאין מספיק מילים בשפה לתאר את היופי הזה. המילה "התפעלות" הכי קרובה לתיאור ההרגשה כשהיבטתי בפרחים ובמיוחד בכלנית אחת גדולה. כל כך גדולה שהייתי מוכרחה לחפון בכף היד. מרוה צילמה אותי באחת התמונות היפות שלי, רגע מיוחד שאני מתבוננת בפרח, מדמיינת אותו כגביע שלתוכו אני מוזגת כל טוב. אח"כ ביד השנייה שאוחזת במצלמה צילמתי תקריב של יד חופנת פרח, בעדינות, בהשתאות."

לפוסט מצורפות שתי תמונות. הראשונה – איך נראיתי בעין אוהבת שצילמה והנציחה את הרגע והשנייה – איך אני ראיתי את היופי שהונח לרגע בכף יד

לפוסט של היום בחרתי להשתמש באותו טקסט נלהב, הספוג באנרגיה של טבע ושל יופי שמרימה את מצב הרוח כלפי מעלה. למילים הללו אני מצרפת ציור ישן עם תנועת מערבולת, מהפנים החוצה. לא זוכרת ממתי הציור, ייתכן שצוייר לפני למעלה מעשור ואני רואה בו גם את הצבעים הכחולים-הירוקים וגם את תנועת המערבולת שילכו איתי עד עצם היום הזה.
מהפנים החוצה, פנדה על נייר, שמינית גיליון

חמישי, 5.3.20

נושא הקורונה שממשיך לעמוד על סדר היום מעמת אותי עם שני מושגים ששווים בחינה מנקודת מבט קצת אחרת: בידוד והידבקות. מי שחשוד כנשא המחלה, או מי שהיה באיזור נגוע, נאלץ להיות בבידוד, בין אם בבית או בבית חולים.
פעם, לפני שנים רבות, כשחזרתי מהטיול הגדול להודו הכניסו אותי לבידוד של כמה שעות בתל השומר כי חשדו בי שאני "סכנה לבריאות הציבור". חזרתי חולה מאוד, קודחת מחום, נראית ומרגישה זוועה. היה חשוב לבדוק אם אני נושאת איתי את הדבר שפרץ בהודו באותו הזמן. זו היתה מחלת עולם שלישי אחרת, גם היא מסכנת חיים. עד שהגיעו תוצאות הבדיקות הייתי בבידוד, כלומר בחדר נפרד וכל מי שניגש אלי שם מסיכה על הפנים שחלילה לא ידבקו ממני. כל החווייה זכורה לי כהקלה גדולה, שאני נמצאת בידיים טובות של רופאים ישראלים שמטפלים בי.

הבידוד נתפס אצל רבים כחווייה שלילית, שמרחיקים אותנו מהמקומות הרגילים, מבודדים אותנו. יש בבידוד הזה אלמנט של כפייה, כי רוב האנשים רוצים להיות במקום הרגיל, מוקפים אנשים – ומה פתאום בידוד? למה? ויחד עם זה יכולות להיות בבידוד, כשהוא נעשה מבחירה חופשית איכויות של ניקיון ושקט.כשאני בוחרת לבודד את עצמי מהרעש, מהסחות הדעת, מהגירויים החיצוניים שמושכים את תשומת הלב שלי, לאו דווקא למה שחשוב לי. במצב כזה, כשאני בוחרת לבודד אותי, לשים אותי לזמן מה מחוץ לסחף האירועים ששוטף את הבחוץ, אני יכולה למקד את תשומת הלב פנימה. לתוכי. ולרגע לחוות שקט. שקט נקי, מבורך, ממלא.

גם ההידבקות נתפסת כדבר שלילי, רע, לא רצוי. אף אחד לא רוצה להידבק במחלה. ומצד שני כשיש מישהו שפורץ בצחוק מתגלגל יש לא מעט אנשים שבקרבתו שהיו שמחים להידבק בצחוק הזה. כי יש משהו מאוד משחרר ומשמח בצחוק. לכן מכנים אתו "צחוק מדבק". ממליצה לכל אחד להכין רשימה של הדברים שהוא דווקא כן היה רוצה להידבק בהם או מהם. למשל: לראות אדם שמח ולבקש שמשהו מהשמחה שלו ידבק גם בי. או אופטימיות.
השורש של המילה "הידבקות" הוא ד.ב.ק. כמו דבק. משהו שנבדק אלי מבחוץ. כמי שעוסקת במלאכות יצירה שונות, יש לי אוסף דבקים בבית. יש דבק חזק יותר ויש דבק שעם הזמן מתייבש והנייר שהודבק נתלש. כך שיש עוצמת הידבקות שונה, מהחוץ פנימה.

הידבקות, שלב I מהפנים החוצה, שלב II מהחוץ פנימה.

אקריליק על בד, 80X60 ס"מ

רביעי, 4.3.20

מה זה ציור אינטואיטיבי עבורי?

לראות את קשת הצבעים, להרגיש את קשת הרגשות, אלה ואלה זורמים אל הדף ומהדף בחזרה אלי
לעבד את מה שמתרוצץ בראש, להניח לו להתרוצץ עד שנרגע,
עד שפורקת את המתח הקיים בצורות וצבעים על הדף.
לעשות טרנסורפציה למה שכואב ולהפוך אותו לציור, יפה או מכוער, זה לא משנה
לצלול למעמקי החוויה, לעומקי הרגש שעולה ללא חשש
להרגיש עד הסוף, עצב, צער, שמחה, הקלה, חדווה, תענוג, כעס
לשחק עם הצבעים, עם עצמי, עם כל מה שהותיר חותם בצורה וצבע על הדף או הבד.

אקריליק על קנבס, 60X80 ס"מ

שלישי, 3.3.20

ביום שאחרי הבחירות, בוחרת בציור היום תמונה של כדור וורוד גדול. משהו אחד. שלם.
לצד הציור מוסיפה משאלת לב שהלוואי ונדע איך להתגבר על הפיצול, על הנפרדות שקיימת בנו ושנמצא הדרך אל האחדות.

אקריליק על נייר, חצי גיליון.

שני, 2.3.20

היום יום הבחירות.
הזדמנות להתבוננות על נושא הבחירה בחיי.
בחירה. התלבטות. אפשרויות. מה חשוב. מה פחות.
מאיזה מקום אני בוחרת בכל רגע ורגע? מה אני בוחרת? מה מניע את הבחירה שלי? מה אני רוצה שיקרה בעקבות הבחירה שלי? האם קל לי לבחור? אולי אני מהססת, מתלבטת, לא יודעת מה לבחור? איך אני מתמודדת מול שפע של אפשרויות? זה מבלבל אותי? או אולי אני מצליחה לשמור על מיקוד גם מול מבחר גדול של אופציות? מה קורה לי כשהבחירה שעשיתי מתבררת במבחן התוצאה כלא נכונה עבורי? כלא מיטיבה לי? האם אני יודעת לעצור ולבחור מחדש? מהי הבחירה המשמעותית ביותר שעשיתי עד כה בחיי? מהי הבחירה המשמעותית ביותר שנוכחת כרגע בחיי? איך אני מתמודדת מול חוסר וודאות עד שמחליטה לבחור בכיוון אחד מני רבים? מה השיקולים שמנחים אותי בבחירה?

אקריליק על נייר, 100X70 ס"מ

ראשון, 1.3.20

יוֹם כֹּה טוֹב
"מִישֶׁהוּ מָצָא אֶת טַוַּס זְהָבוֹ
מִישֶׁהוּ הֶעֱבִיר נוֹצָה עַל לֶחִי אֲהוּבָתוֹ
מִישֶׁהוּ יָצָא מֵעֵץ הָרִמּוֹן כְּמוֹ עָנָף
וְרָקַד בָּרוּחַ
מִישֶׁהִי הֵנִיעָה אֶת אַגַּן הַתְּשׁוּקָה
שֶׁל מָתְנֶיהָ
וַאֲנִי מַה יָפוּ
בִּמְעוּפִי
נוֹצוֹתַי"
(מתוך: "אגי משעול – מבחר וחדשים")

פנדה על נייר, רבע גיליון

החודש הקודם | החודש הבא